הוא עצוב ../images/Emo10.gif
ראשית, אני מתנצלת על נוכחותי הדלילה עד מאוד. הפשפש בן שנתיים ו-10 חודשים היה חולה בשבוע שעבר. וירוס אימתני של חום והקאות. 4 ימים היה צמוד אלי טוטאלית יום ולילה, חסר אנרגיות וחשק לעשות כלום. באותם ימים אני עצמי גם הייתי עצובה מאוד (בלי קשר אליו), בכיתי המון וברור לי שחלק מהעצב שלו קשור לשלי. ביום ראשון הוא חזר לגן. בלי חשק יותר מדי אבל הגננת אמרה שהוא היה שמח, אכל מעט יחסית לעצמו (שזה הגיוני אחרי מחלה). איך שהוא ראה אותי בצהרים הוא חיבק אותי בכל הכח, ליטף, נישק, הסניף. מעולם, מאז שאני מכירה אותו זה לא קרה. מדובר בילד שמתעב נשיקות, חיבוקים וכד'. הוא פשוט התגעגע, זה היה ברור. נקרעתי לחתיכות מלחשוב שהוא היה שם יום שלם לבד וכעסתי על עצמי שלא חשבתי על זה שאולי היה צריך לחזור לגן בהדרגה. כבר בדרך הביתה הוא חזר להיות עצוב. בכה המון, לא רצה לעשות כלום רק להיות עלי, מחובק, מנושק, לינוק בלי הפסקה. אתמול בבוקר הוא לא רצה בכלל ללכת לגן. אבא הוא זה שלוקח אותו בבקרים. שעה לקח לו לשכנע אותו להתלבש, ועוד חצי שעה בגן עד שנפרד. היום היה עוד יותר נורא. הוא ממש החזיק את אבא בכח, בכה ולא רצה שילך. אבא כמובן לא השאיר אותו בוכה, אבל עצוב בהחלט. אבא התקשר אלי ואמר שבא לו לחזור לקחת אותו הביתה ולהיות איתו היום. ואני לא יודעת מה לומר. נראה לי שחלק מהקושי שלו לחזור לגן קשור לימים שהוא לא היה ולעשות עוד הפסקה לא ממש יועיל. מצד שני די ברור שהוא בתקופה שכל מה שמעניין אותו זה להיות על הידיים של אחד מאיתנו ובגן הוא לא מקבל את זה. מה שעוד משגע אותנו זה שבגן הוא חייב לעשות את עצמו שמח כי הוא לעולם לא יראה שהוא עצוב לסתם אנשים. הכי בא לי בעולם להקדים את חופשת הלידה שלי ולהוציא אותו מהגן לתמיד.
ראשית, אני מתנצלת על נוכחותי הדלילה עד מאוד. הפשפש בן שנתיים ו-10 חודשים היה חולה בשבוע שעבר. וירוס אימתני של חום והקאות. 4 ימים היה צמוד אלי טוטאלית יום ולילה, חסר אנרגיות וחשק לעשות כלום. באותם ימים אני עצמי גם הייתי עצובה מאוד (בלי קשר אליו), בכיתי המון וברור לי שחלק מהעצב שלו קשור לשלי. ביום ראשון הוא חזר לגן. בלי חשק יותר מדי אבל הגננת אמרה שהוא היה שמח, אכל מעט יחסית לעצמו (שזה הגיוני אחרי מחלה). איך שהוא ראה אותי בצהרים הוא חיבק אותי בכל הכח, ליטף, נישק, הסניף. מעולם, מאז שאני מכירה אותו זה לא קרה. מדובר בילד שמתעב נשיקות, חיבוקים וכד'. הוא פשוט התגעגע, זה היה ברור. נקרעתי לחתיכות מלחשוב שהוא היה שם יום שלם לבד וכעסתי על עצמי שלא חשבתי על זה שאולי היה צריך לחזור לגן בהדרגה. כבר בדרך הביתה הוא חזר להיות עצוב. בכה המון, לא רצה לעשות כלום רק להיות עלי, מחובק, מנושק, לינוק בלי הפסקה. אתמול בבוקר הוא לא רצה בכלל ללכת לגן. אבא הוא זה שלוקח אותו בבקרים. שעה לקח לו לשכנע אותו להתלבש, ועוד חצי שעה בגן עד שנפרד. היום היה עוד יותר נורא. הוא ממש החזיק את אבא בכח, בכה ולא רצה שילך. אבא כמובן לא השאיר אותו בוכה, אבל עצוב בהחלט. אבא התקשר אלי ואמר שבא לו לחזור לקחת אותו הביתה ולהיות איתו היום. ואני לא יודעת מה לומר. נראה לי שחלק מהקושי שלו לחזור לגן קשור לימים שהוא לא היה ולעשות עוד הפסקה לא ממש יועיל. מצד שני די ברור שהוא בתקופה שכל מה שמעניין אותו זה להיות על הידיים של אחד מאיתנו ובגן הוא לא מקבל את זה. מה שעוד משגע אותנו זה שבגן הוא חייב לעשות את עצמו שמח כי הוא לעולם לא יראה שהוא עצוב לסתם אנשים. הכי בא לי בעולם להקדים את חופשת הלידה שלי ולהוציא אותו מהגן לתמיד.
