הוא ויתר
שלום לכולם
אני בת 23 והוא בן 25.
היינו ביחד שנה ו-8 חודשים. קשר רציני ראשון שלי וקשר רציני ראשון שלו.
האמת שמישהי שידכה בינינו ולי לא היה ראש לקשר רציני. הייתי בראש ילדותי ומבולבל. ובסה"כ רציתי להנות מחיי הרווקות.
בעתיד שלי תמיד היתה המחשבה שאני הולכת ללמוד בחו"ל.
אז התחלנו לצאת ולקח לי זמן להתאהב. האהבה נבנתה לי לתוך הקשר, ולכן לא היה טירוף חושים ותשוקה.
רק אחרי 7 חודשים הייתי יכולה להגיד בלב שלם שאני אוהבת אותו.
באנו מעולמות שונים. הוא עולה חדש, אדם סגור. אדם שכולו שחור-לבן. אני באתי ממשפחה פתוחה ורועשת.
לא ידעתי לאהוב. הוא לימד אותי איך.
אבל הוא התאהב בי מההתחלה, כל ה-7 חודשים האלה הוא חיכה לי וכשבסוף אני התאהבתי, כבר ירדה לו הרוח מהמפרשים.
נגררנו ליחסים אפרוריים, ורקובים. העולמות השונים שלנו גרמו לחוסר תקשורת. אני לא דיברתי על מה שמפריע לי והוא התלונן שאני לא מוציאה את זה החוצה. הוא התלונן שלא נתתי לו אהבה. לא נגעתי בו.
זה משהו שהוא קיים בי, זו בעיה פנימית שלי, אני ידעתי שאני לא יכולה להראות אהבה למרות שאני אוהבת. פשוט לא ידעתי איך!
אחרי שנה וחצי הוא התקשר אליי ואמר שהוא לא מסוגל להמשיך במצב הסטטי הזה יותר. שנינו היינו כמו זומבים שזרמו עם החיים והחיים השונים כ"כ הובילו אותם לחוסר התלהבות, חוסר תשוקה, ויתור ותחושה של ביטול עצמי. לא חשבנו על עצמנו. אף אחד לא הוביל את השני. שנינו היינו פסיביים.
שכנעתי אותו לקחת הפסקה. לא ידעתי כמה זמן אצטרך.
עבר שבוע ונפל האסימון שבכלל לא עבדנו על הקשר. על קשר צריך לעבוד. לא רק לזרום איתו. שנה וחצי הצטברו משקעים ולא עשינו איתם כלום.
הרמתי לו טלפון ושאלתי אם הוא רוצה להיפגש לדבר. הוא שאל אותי "יש למה?". אמרתי לו שכן. הוא אמר לי שהוא התייחס להפסקה הזו בתור פרידה.
עוד הפעם לא היה תיאום בינינו- אני לקחתי את ההפסקה הזו כדי לחשוב, והוא כבר התחיל להתכונן לחיים בלעדיי.
הצעתי לו אפילו טיפול זוגי. הוא אמר שזה מוגזם. אז אמרתי לו שנעבוד על זה יחד. והוא הסכים.
בחודש וחצי הבאים כל הזוהמה של שנה וחצי יצאה החוצה. והוא, שהוא לא בנאדם שמתבטא כ"כ טוב- הוא לא עמד בעומס. מה שכן יאמר שמאוד השתדלתי, מלבד להטיח בו מה לא בסדר בכל פעם, גם נתתי לו את האהבה שהוא רצה, והייתי יותר רומנטית, וביליתי יותר עם החברים והמשפחה שלו. באמת ניסיתי לגרום לו להיות מאושר יותר ומילאתי את הבקשות שלו (ואני מוסיפה שזה ממש לא בא על חשבוני! הוא ביקש דברים מאוד לגיטימיים).
הוא רצה רק לכייף ולהנות כי זה דף חדש, ואני רק רציתי ללמוד מהטעויות שלנו ולעבור את השלב הקשה שאחריו השמיים כחולים.
העמסתי עליו ולא שמתי לב. כל כמה ימים התווכחנו. ואני התפלאתי. שנה וחצי הוא רצה שאני אדבר, איך זה שעכשיו הוא לא מוכן לשמוע אותי? להקשיב?
כשאני מסתכלת אחורה עכשיו, אני שמה לב שהוא לא באמת רצה לעבוד על הקשר. לפחות לא בלב שלם. הוא כבר היה מותש מהשנה וחצי שלפני ההפסקה, ועכשיו אחרי ההפסקה הכל התפוצץ לו בפרצוף.
אני לא אדם מושלם. לא שמתי לב שאני מעמיסה, אני מודה.
וככה נפרדנו. היה עוד ויכוח קטן שאמרתי שהוא לא מתחשב בי. ואז הוא אמר, כרגיל, שהוא לא יכול יותר. הוא רוצה להיות רווק. הוא נהנה בהפסקה של השבוע שעשינו. הוא רוצה חיים קלים יותר. פשוטים יותר.
אני מבינה שלאורך כל הקשר הוא לא היה מאושר. גם אני לא הייתי מאושרת. משהו בינינו אף פעם לא הסתדר. אם זה תזמון גרוע או תהליכים נפשיים שעברנו. אבל אנחנו אוהבים. מאוד מאוד אפילו.
לא מצליחים להתגבר על הפערים. אם זה פער של תזמון או פער של תרבות או פער נפשי.
האם זה נועד להיות? האם לוותר כמו שהוא התייאש כבר?
שלום לכולם
אני בת 23 והוא בן 25.
היינו ביחד שנה ו-8 חודשים. קשר רציני ראשון שלי וקשר רציני ראשון שלו.
האמת שמישהי שידכה בינינו ולי לא היה ראש לקשר רציני. הייתי בראש ילדותי ומבולבל. ובסה"כ רציתי להנות מחיי הרווקות.
בעתיד שלי תמיד היתה המחשבה שאני הולכת ללמוד בחו"ל.
אז התחלנו לצאת ולקח לי זמן להתאהב. האהבה נבנתה לי לתוך הקשר, ולכן לא היה טירוף חושים ותשוקה.
רק אחרי 7 חודשים הייתי יכולה להגיד בלב שלם שאני אוהבת אותו.
באנו מעולמות שונים. הוא עולה חדש, אדם סגור. אדם שכולו שחור-לבן. אני באתי ממשפחה פתוחה ורועשת.
לא ידעתי לאהוב. הוא לימד אותי איך.
אבל הוא התאהב בי מההתחלה, כל ה-7 חודשים האלה הוא חיכה לי וכשבסוף אני התאהבתי, כבר ירדה לו הרוח מהמפרשים.
נגררנו ליחסים אפרוריים, ורקובים. העולמות השונים שלנו גרמו לחוסר תקשורת. אני לא דיברתי על מה שמפריע לי והוא התלונן שאני לא מוציאה את זה החוצה. הוא התלונן שלא נתתי לו אהבה. לא נגעתי בו.
זה משהו שהוא קיים בי, זו בעיה פנימית שלי, אני ידעתי שאני לא יכולה להראות אהבה למרות שאני אוהבת. פשוט לא ידעתי איך!
אחרי שנה וחצי הוא התקשר אליי ואמר שהוא לא מסוגל להמשיך במצב הסטטי הזה יותר. שנינו היינו כמו זומבים שזרמו עם החיים והחיים השונים כ"כ הובילו אותם לחוסר התלהבות, חוסר תשוקה, ויתור ותחושה של ביטול עצמי. לא חשבנו על עצמנו. אף אחד לא הוביל את השני. שנינו היינו פסיביים.
שכנעתי אותו לקחת הפסקה. לא ידעתי כמה זמן אצטרך.
עבר שבוע ונפל האסימון שבכלל לא עבדנו על הקשר. על קשר צריך לעבוד. לא רק לזרום איתו. שנה וחצי הצטברו משקעים ולא עשינו איתם כלום.
הרמתי לו טלפון ושאלתי אם הוא רוצה להיפגש לדבר. הוא שאל אותי "יש למה?". אמרתי לו שכן. הוא אמר לי שהוא התייחס להפסקה הזו בתור פרידה.
עוד הפעם לא היה תיאום בינינו- אני לקחתי את ההפסקה הזו כדי לחשוב, והוא כבר התחיל להתכונן לחיים בלעדיי.
הצעתי לו אפילו טיפול זוגי. הוא אמר שזה מוגזם. אז אמרתי לו שנעבוד על זה יחד. והוא הסכים.
בחודש וחצי הבאים כל הזוהמה של שנה וחצי יצאה החוצה. והוא, שהוא לא בנאדם שמתבטא כ"כ טוב- הוא לא עמד בעומס. מה שכן יאמר שמאוד השתדלתי, מלבד להטיח בו מה לא בסדר בכל פעם, גם נתתי לו את האהבה שהוא רצה, והייתי יותר רומנטית, וביליתי יותר עם החברים והמשפחה שלו. באמת ניסיתי לגרום לו להיות מאושר יותר ומילאתי את הבקשות שלו (ואני מוסיפה שזה ממש לא בא על חשבוני! הוא ביקש דברים מאוד לגיטימיים).
הוא רצה רק לכייף ולהנות כי זה דף חדש, ואני רק רציתי ללמוד מהטעויות שלנו ולעבור את השלב הקשה שאחריו השמיים כחולים.
העמסתי עליו ולא שמתי לב. כל כמה ימים התווכחנו. ואני התפלאתי. שנה וחצי הוא רצה שאני אדבר, איך זה שעכשיו הוא לא מוכן לשמוע אותי? להקשיב?
כשאני מסתכלת אחורה עכשיו, אני שמה לב שהוא לא באמת רצה לעבוד על הקשר. לפחות לא בלב שלם. הוא כבר היה מותש מהשנה וחצי שלפני ההפסקה, ועכשיו אחרי ההפסקה הכל התפוצץ לו בפרצוף.
אני לא אדם מושלם. לא שמתי לב שאני מעמיסה, אני מודה.
וככה נפרדנו. היה עוד ויכוח קטן שאמרתי שהוא לא מתחשב בי. ואז הוא אמר, כרגיל, שהוא לא יכול יותר. הוא רוצה להיות רווק. הוא נהנה בהפסקה של השבוע שעשינו. הוא רוצה חיים קלים יותר. פשוטים יותר.
אני מבינה שלאורך כל הקשר הוא לא היה מאושר. גם אני לא הייתי מאושרת. משהו בינינו אף פעם לא הסתדר. אם זה תזמון גרוע או תהליכים נפשיים שעברנו. אבל אנחנו אוהבים. מאוד מאוד אפילו.
לא מצליחים להתגבר על הפערים. אם זה פער של תזמון או פער של תרבות או פער נפשי.
האם זה נועד להיות? האם לוותר כמו שהוא התייאש כבר?
