"הוא והיא" 24
לאחר מאמצים מרובים, זה הגיע.. == הסגנית ואמה הביטו בה המומות. אמה התעשתה ראשונה: "מה איילה?" איילה ענתה מבלי הנד עפעף: "מה איתם? מה איתה? מה איתו? הכל בסדר?" הן לא הבינו על מה איילה מדברת. אמה קרבה אליה, ליטפה את כתפה ברוך, אחר, חיבקה אותה, ובעדינות ניסתה להוליך אותה אל המיטה. אפס, איילה ממש התנגדה בכח. אמה דיברה ברוך: "בואי, טלי ידיים, שתי משהו, אנחנו נדבר על הכל". איילה ענתה: "לא רוצה לדבר. הכל כאן ועכשיו, אל תסתירו ממני..". הן היו אובדי עצות. הסגנית בכלל לא היתה מסוגלת לדבר. היא, ששנים של הרצאות לפניה, לא מצאה את לשונה מול הסיטואציה. במוחה כבר הבינה שיש לטפל במה שנמצא מולה באופן מקצועי של ממש. שררה שתיקה. שתיקה של מבוכה, שתיקה של אי הבנה ובלבול, שתיקה של אין אונים. ואז, כמלאך מושיע, הגיע אביה. הוא ראה את איילה עומדת כאחד האדם, את אמה והסגנית אובדות עצות, ושאל: "מה קורה כאן?. ומבלי לחכות לתשובה המשיך: "אוו איילה, בוקר טוב. מה שלומך? איך את מרגישה?" איילה ענתה מיד: "אבא, מה קרה עם בעל החנות, הוא בסדר? מה קרה עם הזקן? והאשה? והבחור?" "מה?" פלט אביה אינסטקטיבית, "איזה בעל חנות? איזה זקן? אי.." ונעצר. הוא התחיל להבין שאיילה שואלת על הרצח שקרה אתמול. ושזה קשור איכשהו לצורת ההתנהגות של ביתו. גם באמה ובסגנית התובנה החלה לחלחל. הם היו צריכים פסק זמן. ושוב אביה הושיע: "איילה, אני אברר כמה דקות, ואומר לך מה קרה להם, טוב?". "בסדר אבא. תודה" ענתה איילה, ופנתה אל חדרה. כשהשלישיה נותרה לבד, לחש אביה: כנראה שיש קשר בין ההתנהגות של איילה, לרצח בחנות. שמעתי שבעל החנות נרצח, ובחור ישיבה אחד שהיה שם הציל זקן אחד ואחר כך התמוטט ונמצא בבית חולים". "ואיילה כנראה היתה שם באיזושהיא צורה, וזה משפיע עליה..." המשיכה אותו הסגנית. "טוב, מה עושים עכשיו?" שאלה אמה. "פסיכולוג!!" ענו האב והסגנית. וכך, לאחר שעות ארוכות, לאחר מסע טלפונים ארוך ומייגע, ובסיוע הסגנית והרב של האב, מסע שכלל בירור מה מצב המעורבים בפרשה, מסע שבירר כיצד ניתן לעזור לאיילה ולברר מה ארע לה, הגיעה פסיכולגית שהובהלה במבצע דחוף (ודיסקרטי) אל איילה. היא ניסתה לדובב את איילה, שלא נפתחה אליה. אבל לפחות היא הסבירה בצורה עדינה לאיילה שבעל החנות נרצח, וכי לזקן שלום, וגם הבחור אמנם התמוטט, אך לא מדקירה או משהו כזה, ולא נשקפת סכנה לחייו. "ומה עם האשה?" הקשתה איילה. "איזו אשה?" הקשתה הפסיכולוגית. "האשה שברחה איתי" ענתה איילה. "לא יודעת. אני אשאל מה קורה איתה" ענתה הפסיכולוגית. אבל היא הבינה שאיילה היתה במקום ואפילו נמלטה ממנו עם אשה נוספת. הרב ערב בנושא גורמים משטרתיים, והללו ביקשו מיד לזמן את איילה לחקירה. ההסברים והמסרים המתאימים הועברו, והרעיון הוקפא עד להתאוששותה של איילה, למגינת לב החוקרים. הגיע הלילה, הפסיכולגית חייבת היתה ללכת, היא הבינה שאסור להשאיר כך את איילה ורצתה לזמן למקום פסיכיאטר, אך ההורים ביקשו שהעניין לא יצא יותר החוצה למרות המקרה הדחוף, ועל כן לא נותרה ברירה אלא לטפל למחרת. הפסיכולגית הבטיחה להגיע מיד בבוקר המחרת, כדי להמשיך בטיפול. "בינתיים, הניחו לה, אך שימרו עליה שלא תעשה בלי כוונה דברים מסוכנים חס ושלום" לאחר לכת הפסיכולגית, איילה לא יצאה מהערפל אשר אפף אותה לגמרי, אבל יכלה להתנהג כבן אדם. לאכול, לשתות, לענות מידי פעם לשאלות. עד כמה נורמלי שניתן. אמה החליטה לישון לידה כדי לעקוב אחריה במשך הלילה. וכך, לאחר יום ארוך ומטורף, שררה דממה בבית משפחתה של איילה. = לילה שקט חבטות נשמעו על דלת הבית. אביה של איילה הציץ בעינית, אף אחד לא היה שם. הוא פתח אתת הדלת, ולמול עיניו נחה לה מעטפה לבנה....
לאחר מאמצים מרובים, זה הגיע.. == הסגנית ואמה הביטו בה המומות. אמה התעשתה ראשונה: "מה איילה?" איילה ענתה מבלי הנד עפעף: "מה איתם? מה איתה? מה איתו? הכל בסדר?" הן לא הבינו על מה איילה מדברת. אמה קרבה אליה, ליטפה את כתפה ברוך, אחר, חיבקה אותה, ובעדינות ניסתה להוליך אותה אל המיטה. אפס, איילה ממש התנגדה בכח. אמה דיברה ברוך: "בואי, טלי ידיים, שתי משהו, אנחנו נדבר על הכל". איילה ענתה: "לא רוצה לדבר. הכל כאן ועכשיו, אל תסתירו ממני..". הן היו אובדי עצות. הסגנית בכלל לא היתה מסוגלת לדבר. היא, ששנים של הרצאות לפניה, לא מצאה את לשונה מול הסיטואציה. במוחה כבר הבינה שיש לטפל במה שנמצא מולה באופן מקצועי של ממש. שררה שתיקה. שתיקה של מבוכה, שתיקה של אי הבנה ובלבול, שתיקה של אין אונים. ואז, כמלאך מושיע, הגיע אביה. הוא ראה את איילה עומדת כאחד האדם, את אמה והסגנית אובדות עצות, ושאל: "מה קורה כאן?. ומבלי לחכות לתשובה המשיך: "אוו איילה, בוקר טוב. מה שלומך? איך את מרגישה?" איילה ענתה מיד: "אבא, מה קרה עם בעל החנות, הוא בסדר? מה קרה עם הזקן? והאשה? והבחור?" "מה?" פלט אביה אינסטקטיבית, "איזה בעל חנות? איזה זקן? אי.." ונעצר. הוא התחיל להבין שאיילה שואלת על הרצח שקרה אתמול. ושזה קשור איכשהו לצורת ההתנהגות של ביתו. גם באמה ובסגנית התובנה החלה לחלחל. הם היו צריכים פסק זמן. ושוב אביה הושיע: "איילה, אני אברר כמה דקות, ואומר לך מה קרה להם, טוב?". "בסדר אבא. תודה" ענתה איילה, ופנתה אל חדרה. כשהשלישיה נותרה לבד, לחש אביה: כנראה שיש קשר בין ההתנהגות של איילה, לרצח בחנות. שמעתי שבעל החנות נרצח, ובחור ישיבה אחד שהיה שם הציל זקן אחד ואחר כך התמוטט ונמצא בבית חולים". "ואיילה כנראה היתה שם באיזושהיא צורה, וזה משפיע עליה..." המשיכה אותו הסגנית. "טוב, מה עושים עכשיו?" שאלה אמה. "פסיכולוג!!" ענו האב והסגנית. וכך, לאחר שעות ארוכות, לאחר מסע טלפונים ארוך ומייגע, ובסיוע הסגנית והרב של האב, מסע שכלל בירור מה מצב המעורבים בפרשה, מסע שבירר כיצד ניתן לעזור לאיילה ולברר מה ארע לה, הגיעה פסיכולגית שהובהלה במבצע דחוף (ודיסקרטי) אל איילה. היא ניסתה לדובב את איילה, שלא נפתחה אליה. אבל לפחות היא הסבירה בצורה עדינה לאיילה שבעל החנות נרצח, וכי לזקן שלום, וגם הבחור אמנם התמוטט, אך לא מדקירה או משהו כזה, ולא נשקפת סכנה לחייו. "ומה עם האשה?" הקשתה איילה. "איזו אשה?" הקשתה הפסיכולוגית. "האשה שברחה איתי" ענתה איילה. "לא יודעת. אני אשאל מה קורה איתה" ענתה הפסיכולוגית. אבל היא הבינה שאיילה היתה במקום ואפילו נמלטה ממנו עם אשה נוספת. הרב ערב בנושא גורמים משטרתיים, והללו ביקשו מיד לזמן את איילה לחקירה. ההסברים והמסרים המתאימים הועברו, והרעיון הוקפא עד להתאוששותה של איילה, למגינת לב החוקרים. הגיע הלילה, הפסיכולגית חייבת היתה ללכת, היא הבינה שאסור להשאיר כך את איילה ורצתה לזמן למקום פסיכיאטר, אך ההורים ביקשו שהעניין לא יצא יותר החוצה למרות המקרה הדחוף, ועל כן לא נותרה ברירה אלא לטפל למחרת. הפסיכולגית הבטיחה להגיע מיד בבוקר המחרת, כדי להמשיך בטיפול. "בינתיים, הניחו לה, אך שימרו עליה שלא תעשה בלי כוונה דברים מסוכנים חס ושלום" לאחר לכת הפסיכולגית, איילה לא יצאה מהערפל אשר אפף אותה לגמרי, אבל יכלה להתנהג כבן אדם. לאכול, לשתות, לענות מידי פעם לשאלות. עד כמה נורמלי שניתן. אמה החליטה לישון לידה כדי לעקוב אחריה במשך הלילה. וכך, לאחר יום ארוך ומטורף, שררה דממה בבית משפחתה של איילה. = לילה שקט חבטות נשמעו על דלת הבית. אביה של איילה הציץ בעינית, אף אחד לא היה שם. הוא פתח אתת הדלת, ולמול עיניו נחה לה מעטפה לבנה....
