"הוא והיא". סיפור

[זיתרענן]

"הוא והיא". סיפור

זה סיפור על שניים שנפגשים באופן "לא חוקי". כרגע הוא לא גמור. הוא מתפרסם בהמשכים. אני מביא כאן את הפרקים עד למקום שזה עומד עכשיו: חלק ראשון: היא לא היתה תמימה, אבל נחשבה צדיקה. היא לא היתה דוגמנית, אבל היתה יפהפיה אמיתית. הוא לא היה שבבניק, אבל היה לו ראש פתוח וזורם. הוא לא היה דוגמן, אבל היה לו גוף של כזה. לה הציעו הרבה פעמים "הצעות" ברחוב, גם הוא ענה בקצרה להרבה "שאלות מה השעה". היא רק תכננה לקנות מרכך לפני שיגמר, הוא רק רצה שמפו חדש. הוא רק הלך צעד אחורה, והיא הלכה רק צעד אחורה. לא. הם לא נגעו חס ושלום, אפילו טלפונים הם לא חשבו להחליף. אבל זו היתה הפגישה הראשונה. היא לא הקשיבה לשניה למחרת, גם הוא לא היה מרוכז בכלל. הוא התייצב בטור השמפו שוב למחרת, הוא פגש אותה שם עושה את אותו דבר. הוא נשם עמוק ושאל חרישית: "אז מה? למרכך אין ריח נעים?" היא שתקה ארוכות ולבסוף חייכה. הוא חייך גם והציע עזרה בבחירת המרכך. היא חייכה שוב ואז הוא לחש:"גם מחר". == הוא התהפך כל הלילה על יצועו. ידעו, לא ידעו, כדאי, לא כדאי, אסור, מותר. היא לא הצליחה להרדם. אסור, מותר, ידעו, לא ידעו, כדאי, לא כדאי. הוא הגיע חושש. זו כבר עליית מדרגה. היא הגיעה חוששת. ואם ישימו לב.. הוא חשב הרבה על מה יאמר. היא לא יכלה לחשוב. ברגע המפגש הוא שכח הכל. היא חשבה על הקוקו שהחל נפרם. שניהם היו לחוצים. בסוף הוא חייך, והיא חייכה בבישנות. "היום נלך על משחת שיניים הוא שאל?" פניו אל השמפו, גבו אל גבה. צחקוק חרישי ו"למה לא?" היתה התשובה. "איזה כדאי לקחת?" עדיין גב אל גב כקונים תמימים. "אקווה פרש" "אני לוקח והולך לקופה. תקבלי אותה מחר. בכניסה לחניון הלאום" "בשבע וחצי בבוקר? עדיף מחרתיים בחמש בצהריים". "טוב. ביי" "להתראות" == כל הלילה היא התהפכה במיטתה, זה בסדר? אני לא עושה שטויות? כל הלילה הוא התהפך על יצועו מלטף את משחת השיניים. הגזמתי? לקחתי צעד רחוק? שני לבבות שנמשכו זה לזה. ביומיים הקרובים הם הספיקו להתחרט בערך 3600 פעמים. להתחרט מהחרטה, ולהתחרט מהחרטה על החרטה (תעשו את החשבון לבד). אבל כל גל התלבטויות או גל חרטה נגמר בהרהור "איך חשבתי שאני אעמוד בזה יומיים???" ביום השני, לקראת השעה 15:00, היא הבינה שזה לא נורמאלי. קורה שאנשים מתחבבים. אבל בכזו מהירות הגעתי לעוצמה כזו? הנה, את ארוחת הבוקר והצהריים עדיין לא אכלתי, וגם ארוחות האתמול לא זכו לגורל טוב יותר. חברות שאלו מה קורה לי, מורות הרימו גבה ושתיים, החניקו גערה ולגמו כוס מים. בבית לא עשיתי כלום, ומהעבודות מאום. ההחלטה בשלה בליבה: אני חותכת את זה כשעוד אפשר!! אני לא מגיעה למפגש!!! ובהחלטה זו יצאה את הסמינר אל ביתה. ביום השני, בסביבות השעה 15:00 הוא התגלח, התקלח, התבשם, והסתרק בקפידה. חברו לחדר זרק לו: "כבר פגישה?" הוא הגיב מיד: "כן. בצהרים.." והסיר חשדות מיותרים. הוא ירד אל הסדר, למד עד לשעה ארבע וחצי, וחתך החוצה, לא לפני סירוק אחרון והשחלת המשחה אל הכיס. הוא עלה על מונית (!) וביקש מהנהג: "לבנייני האומה"... == הוא שכח דבר אחד. בשעה ארבע וחצי הנסיעה לא לוקחת רק חצי שעה כל האנשים חוזרים מהעבודה וירושלים עמוסה פקקים הוא ישב כעל גחלים אך זה לא קידם אותו בכלום "היא תחשוב שאני לא רציני ותברח לי" הרהר בעגימות.. היא החליטה ללכת ברגל יהי לי זמן להרהר היטב בדרך. והיא הרהרה הרבה בדרך הביתה. היא הכתה על חטא, היא הרהרה בעתידה, והיא התחרטה מכל ליבה. המלים מהשיעור צפו בה: "לפעמים היצר מושך אותנו חזק. ואנחנו צריכות לא להכנע לו. גם אם זה נראה יפה וקסום זו רק אשליה..." דמעות חרטה עלו בעיניה. אבל היא התביישה ללכת דומעת ברחוב. ולכן היא נסתה לעצור אותן בכוח. כשהיא ראתה שזה לא הולך, היא עצרה בגינת משחקים שכונתית שהיתה עדיין ריקה בשעות האלו, חיפשה פינה צדדית, הוציאה טישו מהתיק ובכתה בשטף. בכי חזק אך חרישי...

 

[מלkכית מתוקה]

יפה

זה שלך או שזה נלקח מאתר כמו 1800?

 

[זיתרענן]

זה שלי. `נלקח` מהבלוג שלי.

כשאהיה בבית, במחשב, אעלה בעז"ה את ההמשך..

 

[אברילוין]

../images/Emo9.gif

נייס.

 

[זיתרענן]

תודה

למה מסמתקת?

 

[שיבולת נרד]

../images/Emo99.gif

זה פשוט מקסיםם

אממ יווו, אני מחכה בקוצר רוח להמשך

 

[זיתרענן]

תודה שיבו

מיד אעלה את ההמשך (מקווה שלא יקח זמן רב עד לאישור ההודעה..)

 

[Hollywood 210]

קראתי

וזה היה נראה ממש נחמד, אז נכנסתי לבלוג וקראתי הכל וזה הרבה יותר מנחמד /tapuzforum/images/Emo8.gif מחכה לפרקים הבאים /tapuzforum/images/Emo13.gif

 

[זיתרענן]

תודה רבה רבה רבה רבה

גם על המחמאה גם על הביקור בבלוג

 

[מלkכית מתוקה]

קראתי גם

גם בבלוג שלך זה לא גמור נכון? קראתי עד פרק 16 ואני מחכה להמשך

 

[זיתרענן]

נכון. גם בבלוג לא גמור

עוד מעט רוצה להעלות פרק 17. מחכה רק לבירור פרט טכני, ויאללה... תודה רבה

 

[יפה ושמנה זה מה יש]

עשוי טוב. מושך. בהצלחה בהמשך ../images/Emo9.gif

 

[זיתרענן]

תודה רבה

 

[זיתרענן]

חלק שני

לאחר כעשר דקות שככו התייפחויותיה. היא נגבה את עיניה, קנחה את אפה, הטיבה את חצאיתה, כיתפה את תיקה וקמה ממקומה. היא פסעה עדיין בכבדות מה, אך הרגישה כי ליבה צח וטהור. לפתע הופיעה בראשה מחשבה: "ומה עם הבחור? הוא יתאמץ ויגיע, הוא הוציא כסף עלי, ואני כך אברח לו בלי להודיע כלום?" היא דחתה את המחשבה מיד הצידה. אך היא שבה ונקרה בליבה שוב ושוב ולא הרפתה. "טוב" דיברה לעצמה "אני אודיע לו שזהו, ואלך" היא מיהרה אל הטלפון הצבורי הקרוב והודיעה לאמה באמצעות הבזקט כי תתאחר מעט, והלכה אל מקום המפגש. הוא הבטיח לנהג עוד עשרים ₪ אם הוא יגיע בזמן. למזלו, הוא פגש בנהג זקן שכדרך הנהגים החל מרצה הרצאה ארוכה ארוכה שלא נגמרת עם המון להט ופאתוס על חשיבות הזה"ב, אך על הדוושה הנכונה הוא לא לחץ. כאילו להכעיס, הוא לחץ על הדוושה השכנה הרבה הרבה, על דוושת הבלם. הוא התחרט 77000 פעמים על שלא ביקש את הטלפון שלה, לא משער שאין לה כזה. בסוף הוא הגיע לבנייני האומה בחמש ועשרים. הוא טס מהמונית ופצח במרוץ במעלה הרחוב עד לכניסה לחניון הלאום. == הוא עלה במעלה העליה מתנשם ומתנשף חולצתו פרצה החוצה, שיערו התפזר והוא היה נראה כמו שנראים אחרי ריצה. הוא הגיע. הביט סביב ולא ראה אותה... מבט של אכזבה עלה בעיניו. הוא לא ידע מה לחשוב. הוא כעס על נהג המונית הזקן והשמו"ס שלו, הוא כעס על עצמו שלא לקח את גורם הפקקים בחשבון, והוא התאכזב על כל מה שהתכונן והתארגן. הוא הרהר בעוגמה: "איפה אני אמצא אותה עכשיו??" ופלט בקול: "איזה (לא איזו. איזה) בעסה עם הנהג מונית הזה..." היא פסעה לכיוון חניון הלאום. כשהציצה בשעונה ראתה כי לא נותר עוד הרבה זמן. "נו, מקסימום אני אאחר בעשר דקות. שיחכה לי קצת.." היא חייכה לעצמה. היא פסעה באיטיות ובלי לחץ, מזכירה לעצמה: "רק להגיד לו שזה נגמר וזהו!" אך לאחר כמה דקות הליכה היא החלה לשחזר את מראהו בראשה: דווקא הוא נראה טוב. אפילו טוב מאוד. גם נראה עדין. לא כמו הפרחחים האלו שזורקים לי קריאות.. ובכלל, הרי גם אני "התחלתי" איתו, בדיוק כמו שהוא "התחיל" איתי. טוב נו, לא אסחף. רק אודיע לו ואלך. היא הגיעה בחמש ו12 דקות. אף אחד לא נראה בסביבה. מה? הוא צחק עלי? היא נפגעה. אני עשיתי את כל זה. הלכתי בערך שעה ברגל. בכיתי. בכלל לא רציתי לבוא. באתי רק כדי להודיע לו והוא לא הגיע? האכזבה והעלבון פינו את מקומם לזעם וכאב. היא חצתה את הכביש והתיישבה לנוח קמעא על החומה ממול טרם תחתוך לביתה. היא בהתה נכחה במכוניות העוברות כאילו שקופות הן. כך ישבה לה כמה דקות מתכנסת במחשבותיה. הרמזור התחלף לאדום. שקט שרר במקום. ופתאום אמירה רמה הפריעה את הרהוריה הנוגים: "איזה בעסה עם הנהג מונית הזה.." == היא הביטה בו חולצתו בחוץ, שערו פרוע, והוא מתנשם ומתנשף. כך הוא עמד שם, מביט בשעונו ובקיר חליפות, חוכך בדעתו מה יעשה הלאה. היא נמלאה עליו חמלה. מיהרה לקום ממקומה, חצתה את הכביש, נגשה אליו בלאט ובצעדים מהירים לפני שילך, אמרה מאחריו: לא אומרים איזה, אומרים איזו.." הוא הסתובב מופתע "אההההה" נפלטה הקריאה מפיו. "מי זה?" כשהבחין בה, עיניו התרחבו פתאום. "התכוונת מי זו.." היא אמרה. הם חייכו יחד. "העיקר שלא הלכת" הוא אמר לבסוף. היא ענתה כמעט בלחש: "נכון שהגעתי ועדיין לא הלכתי. אבל באתי להפרד! זה אסור!" היא התאפקה שלא לדמוע מולו. שתיקה טעונה עמדה באויר שתיקה סמיכה סמיכה גם הוא הרגיש לחץ בעיניים והתאפק שלא לדמוע מולה. מחשבות טסו במוחו במהירות מסחררת. ופתאום לשניהם יחד זלגה דמעה סוררת ועוד אחת חצופה ועוד אחת היא שלפה טישו מתיקה, "קח" היא הגישה לו, הוא הושיט את ידו, לקח את הממחטה, וניגב את עיניו. היא הוציאה עוד ממחטה והספיגה את עיניה. "א...ז את הולכת?" רעד קולו היא הנהנה בראשה לאות הן. "לגמרי?" שאל שוב היא הנהנה שוב בראשה לאות הן. הוא שאל: "תוכלי לפחות לעשות לי טובה?..."

 

[זיתרענן]

חלק 3

היא הביטה בו לא כל כך מבינה "טובה" מלמלה "כן, טובה. תוכלי לעשות לי?" בדל של חיוך נראה בקצה שפתיו. היא שתקה מעט נראתה חוככת בדעתה לאחר מכן אמרה: "תלוי מה היא הטובה..." "אה, משהו לא קשה. תוכלי להחזיק את המשחת שיניים במקומי?" רגע של שקט השתרר "פפפפפפפפפפ" היא צחקה לו בפרצוף מעיפה עליו נתזי רוק קטנטנים. "עשית את זה כזה דרמטי. תביא בכיף. היא בכלל שלי.." היא קרצה לו. הקרח נשבר אווירת האבל פגה לה והתמוססה לגמרי הוא שלף את המשחה מכיסו והיא מיהרה להכניס אותה אל תיקה החיוך עדיין היה מרוח על פניהם. "טוב, עכשיו אני באמת יכל לבקש ממך טובה?" "כן. בשמחה" היא ענתה "מה הפעם? מברשת?" החיוכים שלטו ברמה הוא הרצין קצת ואמר: "דווקא לא מברשת" והמשיך מיד: "אני מבין אותך שאת רוצה להפסיק. אבל אני רוצה לבקש ממך בואי נלך לסיבוב באיזה גן שאני מכיר פה קרוב, נדבר ואז נחליט..." ממחשבות טסו במוחה "כן" "לא" "היצר" "הוא חתיך. רק שיחה קטנה" "זה יכול לגרור ליותר" "אני רוצה" "אבל אסור" "בא נראה אם בכלל אפשר" היא כחכחה מעט בגרונה שמשום מה נהיה יבש קצת הוא הביט בה בציפיה דרוך כולו "תראה עכשיו מאוחר לי מאוד. אמא שלי תתחיל לשאול שאלות. אני חייבת לעוף הביתה" אמנם הוא לא "צד" אף פעם בחורה, אבל חושים מחודדים היו לו הוא ידע שאם היא הולכת עכשיו לפני שיחה רצינית, היא לא חוזרת. מוחו חיפש בקדחתנות רעיון להשארתה... == "תראי" הוא אמר והמשיך "אני לא אחד כזה שמתחיל עם בנות" היא קטעה אותו: "גם אני לא..." הם צחקו במשובה "אני לא אחד שמתחיל עם בנות, למרות שהם מתחילות איתי לפעמים. אני אחד רציני שיושב ולומד. אבל את הקסמת אותי. העדינות שלך, החן שלך, הביישנות שלך. ונראה לי שגם לך קרה בדיוק את אותו דבר. אז בואי נמצא פתרון ונעשה את זה יפה..." "מה? אתה חייב להפרד רק עם פרחים?" "נו, בבקשה אל תתממי לי. בואי נעשה מזה שידוך יפה.." כשראה שאין תגובה ניסה להתבדח: "נחסוך שדכן". בסוף ניסה את מזלו: "לפחות פגישה... מה אכפת לך לנסות?" היא התלבטה מאוד. זה היה ניכר על כל תו ותו בפניה. פניה הרצינו בנוקשות מה. היא פתחה וסגרה את פיה חליפות כרוצה לומר דבר מה ומתחרטת. הוא לא העז להפריע להתלבטויותיה. בקושי נשם. חושש להפר את קדושת המעמד. עמד והמתין מביט בה ארוכות. לבסוף היא הרימה ראשה, הביטה בשעונה העדין והאלגנטי, הטיבה את תיקה ופתחה בהליכה מהירה, מפנה אליו את גבה... הוא הביט בה מתוסכל. ליבו מסרב להאמין. לפתע היא הסתובבה לעברו ונעצרה... == הוא הביט בה וקלט את העצירה. כשהיא הסתובבה לעברו, הוא רץ לקראתה, בטוח כי שינתה את דעתה. "מה המספר שלך?" היא שאלה בחדות. "052-3456789" היא הוציאה עט מעוצב ופנקס חמוד מתיקה וכתבה את המספר. כשסיימה, הכניסה את הפנקס והעט אל התיק, והפטירה לעברו: "אתה עוד תשמע ממני..." הסתובבה, והלכה. הוא נותר בפה פעור. "זה איום? זו תקווה לעתיד?" לא ידע הוא מה לחשוב. באיטיות שרך רגליו אל הכביש, ופנה אל גן הורדים. כך טיפס הוא במעלה הגבעה, חולף על בית המשפט העליון, משרד האוצר, משרד החוץ, ועוד. המקומות שלעולם לא חלף על פניהם בלי הרהורים עמוקים על תוכנם (ובעיקר על כבישת פסגתם) היו כלא היו בעיניו. הוא הגיע אל הגן, ופנה אל הבריכה הנמצאת בטבורו. שם צנח אל הדשא, עושה את הכל כך לא אופייני עבורו, מביט בשתיקה בדגים האדומים הגדולים, ובעיקר לא חושב כלום. אנשים עברו סביבו, חלקם הביטו בו, השמש כבר החלה נוטה מערבה, והוא נשאר שם רבוץ כפרה באבוס. היא הגבירה פסיעותיה בדרכה לביתה. כשנמאס לה ללכת התיישבה בתחנה הקרובה וחיכתה לאוטובוס. רגליה כאבו, החום והזיעה הציקו לה, אבל יותר מכל, היא לא ידעה מה לעשות עם המחשבות. ה"הצעה" נפלה עליה לא מוכנה בכלל. היא החלה משחזרת את השעה האחרונה: בתחילה בליבה גמרה אומר לחתוך לגמרי, אח"כ החליטה לא להיות אכזרית ולכן הגיעה למקום הפגישה, הוא לא היה, התאכזבתי, הוא הגיע, ריחמתי עליו, דיברנו, צחקנו יחד, אמרתי לו את החלטתי, ואז הוא הביא את ה"הצעה". היא הגתה במוחה את המילה. "הצעת נישואין". בתחילה לאט לאט ואח"כ במהירות. האותיות קפצו למולה בסחרחורת מאיימת. היא הרגישה חולשה. אך למזלה, בדיוק אז הגיע האוטובוס. היא התרוממה ממקומה כסהרורית, נעמדה בתור, עלתה לאוטובוס, אך לא מצאה מטבעות. היא הוציאה אפוא שטר בן 100 ₪ מארנקה והגישה לנהג. "ילדה, אין לי עודף" היא שמעה אותו מבעד לערפילים. היא התעוררה מעט: "אז מה אעשה?" שאלה כתגובה "תביאי מטבעות, או משהו יותר קטן" "אין לי" "אני לא יכל להעלות אותך. תקני כרטיסיה אולי?, תשאלי את האנשים פה, אולי יש להם" ובלי לחכות לתגובה פנה הנהג אל כלל נוסעי האוטובוס: "יש למישהו כאן לפרוט 100 ₪?" אדם בגיל הביניים בעל חזות חרדית קם ממקומו על-יד אשה שנראתה כאשתו, וניגש אליה. הוא הוציא 5 שטרות של 20 ₪ מחבילת שטרותיו, והגיש לה. היא הגישה לו את השטר שבידה. משהו בפניו היה מוכר לה. "לא ראיתי אותו היום?" שאלה את עצמה. ואז הכתה בה ההכרה: "הוא דומה לבחור מאוד. נראה כמו אבא שלו..." היא שילמה לנהג, והתיישבה במקום הראשון שמצאה. פניה לחלון והיא רק חושבת, תוהה על פורט השטר. נגיעה קלה בגבה העירה אותה בבהלת מה משרעפיה. היא הסתובבה במהירות, וראתה את...

 

[שיבולת נרד]

איזה רומנטיי... עדיןן

 

[זיתרענן]

חלק 4

היא הסתובבה לאחריה. מולה עמד אביה. אבא שלה עמד במלוא קומתו מחייך כולו בחיבה של אב לביתו. "אפשר לשבת?" שאל רטורית. עדיי מחייך. היא חייכה בחזרה ואמרה: "אני חושבת שהמקום תפוס". חיכתה שניה והמשיכה: "תפוס בשביל אבא שלי". אביה צחקק והתיישב. הלבבות נתקרבו. האוירה היתה נעימה. ההרגשה היתה של התרפסות ומשען על אבא. וזה עשה לה טוב בלב. היא ניסתה לעשות עם זה גם סדר בראש ובכל ההתרחשויות האחרונות. ואז אביה שאל: "מה? חוזרת לבית?" "מה שלומך בתקופה האחרונה?" "ב"ה בסדר גמור" ענתה. "הרבה זמן לא דיברנו ככה ביחד" הגיב אביה והמשיך: "ואיך בסמינר? קשה? קל?" "ב"ה כמו תמיד. יש דברים שיותר טוב ויש דברים שפחות. אבל אין תלונות" מבטה נח על שפתו העליונה של אביה. היא רטטה מעט. זה היה לה סימן שהוא רוצה לומר לה משהו אבל מחפש את המלים. היא חששה מעט שראה משהו עם הבחור. שכן אביה באוטובוסים לא היה נוהג להסתובב. אך דוגרית כהרגלה, חייכה ושאלה ישירות: "על מה אתה רוצה לדבר איתי אבא?" "אחחחחח" נאנח אביה קלות וחייך. אחר המשיך: "אני כזה שקוף?" "אתה כן. רק שהבגדים שלך מסתירים את השקיפות..." היא ענתה, שוב מחויכת. שוב שניהם חייכו. שתיקה קלה ולא נוחה מעט שררה בינותם. רעם המנוע לא הגיע לאזניהם, המולת האנשים ופטפוטיהם לא נשמעה במוחם. רק שניהם היו שם. "אהההם" כחכח אביה קלות בגרונו, מחפש את המלים. בסוף אמר: "בת כמה את מתוקה שלי?" "19" היא הגיבה במהירות. מתח נשמע בקולה. בליבה חשבה במורא: "עכשיו תגיע השטיפה..." אביה המשיך: "ו...חשבת פעם על חתונה?" ליבה צנח. היא היתה בטוחה שהוא יודע משהו. אולי מישהו ראה וסיפר לו. היא ענתה בקול קצת רועד: "ומה? עקבת אחריי עד פה?" .... == "לא עקבתי אחרייך" אמר אביה. "היתה לי פגישה בקראון פלאז'ה, וכשיצאתי רציתי לחשוב קצת. הלכתי קצת ברגל, וכשהתעייפתי, עליתי על האוטובוס. אבל אתמול אמא ואני דברנו קצת עלייך, ואמרתי אם את פה אתפוס אותך לשיחה קצרה" היא הגיבה ב"אה" קצרצר. "נו, ומה את אומרת?" שאל אביה. "חשבת על זה?" "על מה?" "על חתונה" "לא יודעת" ענתה. "מה לא יודעת?, לא יודעת אם חשבת?" פני אביה היו סימן שאלה אחד גדול היא מצידה משכה בכתפיה "תראי", אמר אביה, "יש לנו הצעה ממש טובה, אז אם את מוכנה כדאי שתגידי בהקדם" "אני אחשוב על זה" היא הבטיחה והם התכוננו לרדת מן האוטובוס אל ביתם. רצף ועומס האירועים היכה בה. היא הרגישה לחץ. כשהגיעו לבית היא נכנסה למקלחת ארוכה וחמה ומיד כשיצאה מן המקלחת נכנסה מהר אל מיטתה ותידד שנתה מעיניה... אירועי היום טסו במוחה כבסרט מהיר מסיטים את החלטותיה מן הקצה אל הקצה לבסוף היא יצאה אל המרפסת הפתוחה, סוגרת אחריה את הדלת. הטלפון האלחוטי בידה האחת, ופנקסה עם העט בידה השניה... ======= רטט קל בכיסו הפריע אותו מהזיותיו הוא הוציא את המכשיר מכיסו 'בית' הבהב הצג הוא לחץ על לחצן ה'אנד' אין לי כח לענות עכשיו. אבל הפעולות העירו אותו מקפאונו הוא שם לב למקום ישיבתו ולצורת ישיבתו. הוא התרומם אפוא ממקומו, ניער את בגדיו, סידר אותם, עטה על פניו ארשת רגילה, ופסע אל תחנת האוטובוס, כשהאכזבה ממלאה את ישותו וכולו כבדות. בתחנה עלה אל האוטובוס המוביל לישיבה והגיע אליה. הוא הרגיש רעב. הציץ לכיוון חדר האוכל. הוא היה סגור. נכנס אל חדרו, פתח חבילת וופלים וחיסל את כולה בלי לשים לב. אח"כ עלה עם בגדיו אל מיטתו התכסה בשמיכה ובכה בלי קול. לאחר כ5 דקות נרדם. בשעה 2:00 בלילה (בישיבה זה ממש לא לפנות בוקר) הוא התעורר הוא נטל ידיו, התקלח, הכין לעצמו קפה חם, ועלה אל גג הבניין. שם ישב באוויר הירושלמי הקריר וסידר את מחשבותיו. הוא התלבט מה היתה כוונתה כשסיננה לו "אתה עוד תשמע ממני" התמונה לא הרפתה ממנו. "היא תלשין למשגיח?" "היא תתקשר אלי?" הטלפון רעד בכיסו על הצג היה כתוב 'מספר חסום'... === היא חייגה אל חברתה הטובה לפלאפון החברה לא ענתה היא חייגה לחברתה השניה וגם היא לא ענתה לפיכך היא התיישבה בכסא הפלסטיק פשטה רגליה לפנים חושפת חלקן לרוח הלילית נושמת לקרבה את האויר הצלול והקריר וחושבת על עתידה, על מה שעבר באותו יום, ועל צעדיה הבאים. הרעיון המשוגע עלה לה לראש. היא דחתה אותו בשתי ידיה מנערת את ראשה כאילו רוצה לוודא שלא נשארה אף טיפת ממנו. אך הוא, כאילו גמר אומר להכעיסה ולהיות לה למטריד צץ בה שוב ושוב ושוב. היא הרגישה צמאון. קמה ממקומה, מיהרה אל המקרר בשקט. מזגה לעצמה ספל אדירים של מים קרים וצלולים הוסיפה 3 קוביות קרח וטפטפה מעט מיץ לימון משומר. (אם אין אני לי מי לי. הרהרה לעצמה בחיוך). נטלה את הספל וחזר אל המרפסת כך ישבה לה בתנוחתה הקודמת מעבדת במוחה את הנתונים שלפניה, ומנסה לפעול על פיהם בעתיד. ידיה התעסקו במכשיר הטלפון היא אהבה להתעסק במשהו כשהיא חשבה ופתאום... הרעיון היכה בה שוב. הפעם בעוצמה רבה. היא נטלה אפוא את המכשיר, הקישה עליו את הקידומת המונעת זיהוי, וחייגה...

 

[זיתרענן]

חלק 5

הוא לחש לפומית "הלו". תוהה מי עומד מן הצד השני. הוא לא ידע אם זו היא או מישהו אחר, לפיכך לא הוסיף מילה מעבר ל"הלו". טווווות צליל ניתוק קטע את השיחה. הוא השיב את הטלפון לכיסו, וניסה לחזור שוב להרהוריו בלילה השקט. אך מיד הוא הרגיש שוב את הרטט בכיסו. הוא שוב הוציא את הטלפון במהירות, ושוב "מספר חסום" הופיע על הצג. שוב לחש "הלו", ושוב נותקה השיחה במהירות. רוגז קל החל לעלות בליבו. הוא אחז את הטלפון בידו, לא מכניס אותו לכיס, חוכך בדעתו מה לעשות. מביט בצג שוב ושוב ממתין לשיחה, אך כלום. הטלפון דמם. נשאר כך אוחז את הטלפון 5 דקות בערך, כשראה שאין שיחה הניח את הטלפון על רגלו ונכנס למתח מסוים. מתח שנבע בעיקר מסקרנות. ופתאום... רטט גירד בגלו. הוא מיהר ליטול שוב את הטלפון, לחץ על ה'סנד', הפעם לא אמר הלו, רק המתין. 'שלפחות ילכו לו שיחות למטרידן הזה' חשב לעצמו. אך לאחר כעשר שניות שוב נותקה השיחה... הוא חש את גופו דרוך ומתקשח הרוגז עלה כבר אל אפו. לפתע רעיון נחמד עלה במוחו... לא ידעה מה היה לה, רוח שטות דחפה אותה למעשה הקונדס. היא חייגה אליו, הניחה לו לענות, ואז ניתקה. כך שוב ושוב ושוב שלש פעמים. בין הפעם השניה לשלישית היא חיכתה 7 דקות תמימות. כדי שאם הוא יהיה דרוך לשיחה הדריכות תרד. היא נהנתה מן המשחק הקטן שלה. הרגישה שולטת במשחק כשאמר בקול שקט לתוך הפומית "הלו". גם כשלא אמר כלום בפעם השלישית, נהנתה, חייכה לעצמה וניתקה. בפעם הרביעית, כבר היה תפוס....

 

[זיתרענן]

חלק 6

הרעיון שלו היה פשוט הוא יתקשר לעצמו. כן. פשוט כך. יתן לזה "לצלצל" עד שזה יפסק ואז שוב. כך ודאי אף אחד לא יענה לו. אבל ה"נודניק" מהצד השני, יתעצבן קצת. אמר ועשה. וכך בפעם הרביעית זה היה תפוס. בפעם הראשונה (שהיא בעצם הרביעית) היא התבלבלה לא הבינה מה קורה. אז היא ניתקה מהר אמרה אולי טעיתי בהקשת המספר, וחייגה אליו שוב. ואז היא שמעה ממתינה. אמצע הלילה למי הוא יכל להתקשר? היא נבהלה: אולי הוא מתקשר למשטרה לומר שמטרידים אותו? לא הספיקה ללחוץ על האנד, וכבר שמעה את קולו הצלול: "הלו, אפשר לעזור במשהו?" לשונה נאלמה היא כמעט לחצה על האנד במהירות כששמעה אותו אומר: "אני יודע היטב מי זה" היא עצרה נשימתה ואז הוא הוסיף: "יאללה, נפגש?" סוף סוף האצבע שלה הפשירה מהקפאון ולחצה במהירות על האנד... שניהם נשארו שקועים במחשבותיהם כל אחד ממקומו הוא. שקועים עמוק עמוק עמוק. הוא תוהה אם עשה כהוגן. והיא תוהה אם נהגה בסדר. הוא מבולבל לגמרי והיא מבולבלת מאוד. תסבוכת!

 

[זיתרענן]

חלק 7

היא הרגישה לחץ ומבוכה ונעשתה עצבנית הוא הרגיש בלבול ותהיה ונעשה עצבני היא קמה ממקומה במרפסת, הרגישה שחנוק לה. רצה אל חדרה, פשטה בזעם את הכותונת, התעטפה במגבת ורצה למקלחת בפעם השניה באותו הלילה. נכנסה, נעלה את הדלת אחריה, פתחה את ברז המים הקרים ונכנסה פנימה. הקור הפתאומי שיתק אותה. עצר את נשימתה. אך מן הצד השני הוא עשה לה טוב. למרות כיווץ השרירים. המוח לא חשב על מה שקרה איתה ביום ובלילה הזה. הוא ירד לאיטו מן הגג שקט שרר בקומת הפנימיה השקט הדהד בליבו. מעצים את תחושותיו המבולבלות והסתורות. שוב התלבטויות הימים האחרונים: עשיתי כהוגן או שלא. היא תברח או תתקרב.. וכך נרדם על יצועו. למחרת בבוקר הוא התעורר מאוחר ראשו כאב. הוא היה נטול חשק לחלוטין. הניח תפלין בחדר, התפלל תפילה חטופה, נשנש משו שהיה לו בארון, ושקע שוב בשינה עמוקה מלאת חלומות מבולבלים ומסוייטים. בשעה 10, רטט הטלפון הסלולרי שלו הפריע לו לחלום בשלווה... למחרת בבוקר היא התעוררה מאוחר ראשה כאב והיא היתה נטולת חשק לחלוטין. היא התפללה בחטף, אכלה צלחת סלט ירקות קצוץ דק שנשאר במקרר, שתתה כוס שוקו, וחזרה לישון. שוכחת מהסמינר, מהחברות, ומכל שאר הדברים...