הוא היה אומר "ומאחיה"
בוקר טוב! היו ימים, בהם האחראים על העליה בשפת ארץ מרוק "אל-סיונים" (הציונים), לא העלו "זקנים" מארץ מרוק, אלא אם אחד מבניהם "יחתום" וזאת כדי שלא יפלו על המדינה למעמסה חלילה. ואף כדי להתחיל ולשלם את הוצאות העליה, והזקנים אינם יכולים לשלם. ודאי יש בינינו הזוכרים, כי בתלושי המשכורת שהיה מכונה בימים ההם "לוקשען", היה סעיף ניכויים "הסוכנות היהודית"... כן, היה גם היה סעיף שכזה. והבנים "הציוניים" חתמו בשמחה על הוריהם הזקנים. בזכות חתימת בניו, הוא עלה לארץ ישראל, ארצו שלו עוד מששת ימי בראשית. בארץ, כאשר נשאל לשלומו, "הוא היה אומר": ואני מצטט אותו מילה במילה: "נחמדו אללה.ונשקרוה. מדי ידיכ על אלבזבוז תסיב אלמא, מדי ידיכ תחת אלבזבוז תסיב אלח'בז. ח'סל ידיך, בארך וע'מס פאלמלח, ובדא תאכל. מא סי פחאל אלמארוק, די כוננא נחרת'ו ונזרעו, ונטלבו מן מולאנה יג'יב לנא אלשתא. ומנוראהא נחצדו, ונעביוו אלקמח לאל-רחה. ותג'יב פארינה אלמרה, היה תעג'ן ותעביה אלפראן, ועאד מנוראהה תבדא תאכל". (תרגום חופשי - נודה לאל ונהללו. הושט ידך לברז, תמצא מים. הושט ידך מתחת לברז, תמצא לחם. תיטול ידיים ותברך, תטבול במלח ותתחיל לאכול. לא כמו במרוק, שהיינו זורעים, חורשים ומתפללים לאלהים לגשם. אח"כ קוצרים, לוקחים הקמח לטחנה, ותביא לאישה היא תלוש ותקח לתנור, ורק אח"כ תתחיל לאכול לחם...) וממשיך להתפלא ולהשתומם באומרו: לא עבדנו בארץ ולא כלום, ובכל זאת, נותנים לנו דמי מחיה מדי חודש בחודשו, גן עדן בארץ ישראל, ובלשונו "פאלארץ". כאן המקום לומר עליו את אשר שמעתי אודותיו מזרים, כי בעת העליה ההמונית בשנות השישים, היה יושב "בפתח עינים" של המללאח, מוכן ומזומן כדי ללכת להעיד מתי נולד איש זה או אחר, על מנת שיוכלו להוציא להם דרכון. האגדה מספרת, כי באומץ לבו, לא פחד להעיד "עדות שקר" על חלק מהאנשים שהיו מבוגרים ממנו. מה יהודי ארץ מרוק לא עשו כדי לעלות לארץ?? מרגש לתאר. אין אני משתווה למשורר "נתן אלתרמן" כדי להביא לכם ברגש כמו "ריצתו של העולה דנינו", אך המעשה שלו, אינו פחות אמיץ, ואפילו נועז יותר, משום שהיה חשש כי יתפס על עדות שקר. לדעת רבים וטובים, זה אחד מהשקרים המותרים אפילו מדאורייתא, יש הרבה מהמשותף בריצתו של העולה דנינו, לבין "הוא היה אומר". כל זה אינו אלא הקדמה למעשה אשר אני מבקש לספר, "והוא היה אומר" אינו אלא "בוי ענה" אשר שמו היה "מסעוד", ובמקרה הוא הוא סבי ז"ל, בן זוגה של "ללה וורי" אשר סיפרתי אודותיה זעיר מזעיר כאן בפורום. כאן יא מא כאן (היה או לא היה) "בוי ענה" וחבורתו, נקלעו בערב שבת, בטרם החמה תזהיב באורה מעל האילנות, אל כפר מוסלמי-ברברי, הידוע בשנאתו התהומית אל המיעוט היהודי החי בעוונותיו הרבים בגולת מרוק. החבורה נאחזה בבהלה, ונשאו עיניהם אל סבי ז"ל, שהיה גבה הקומה משכמו ומעלה, ורחב מימדים, כאריה בעל גוף של ח.נ. ביאליק גם כן ז"ל. אף בסבי נכנסה חרדה, מה לעשות?. היחללו את השבת, וימשיכו בדרכם? או שמא ישבתו בכפר?. מה גם, מן המפורסמות הוא, כי ימי שישי אצל המוסלימים, הם ימים המועדים לפורענות, לזרים החיים במדינות האיסלאם, משום "ההסתה" המככבת במסגדים בתפילת ימי השישי, מפיהם של "האימאמים" למיניהם. והרבה פרעות אירעו, ואין מאורע אלא לשון "שלילה", ביהודי "המזרח" בימות השישי, יום השבת שלהם, לקראת יום השבת שלנו היהודים. כולם ממתינים להחלטתו של עמי "ענה" (דודי ענה, כך היה מכונה בפיהם של "זרים" כביכול, כינוי של כבוד והערכה), מן הסתם בחדרי ליבו ההומים, החלטה לא קלה היא. אדהכי, פישפש בצפונות הכבודה שהיתה לו באלבע'לה (בפרידה) הוציא את הטלית והתפילין, ואת ספר התהילים המיוחד שלו. ספר תהילים אשר היה מתורגם לערבית, ובו הרבה סיפורים מאלפים בפרשנות. התעטף בטלית והניח את התפילין של ראש בלבד, בלי ברכה. פתח את ספר התהילים, היכן שנפתח, ורמז לחברה לבוא אחריו אל הכפר. בלבו ההומה מתפלל כי יתקיים בו הפסוק: "וראו כל עמי הארץ כי שם השם נקרא עליך ויראו ממך" (דברים כ"ח 10) וחז"ל דרשו, אלו תפילין של ראש. ויהי (ואין "ויהי" אלא לשון הצער, לפי המדרש) והמה בדרכם ההססנית אל מבואות הכפר, והשטן המקטרג, מיד רץ והודיע לכל תושבי הכפר, כי הגיעה לכפרם שיירה של יהודים, ואלה נאספו עד מהרה, ובאו וסובבו אותם מכל כיוון, בכדי למנוע מהם אפשרות של בריחה. מעשה הלינץ' ידועים הם אצל המוסלימים, ואפילו בימינו מדי פעם בפעם רואים מעשים כאלו, כך אל נתפלא, באתרא דלית דין ולית דיין, ויש רק "אללה הוא אכבר", סיסמתם מדורי דורות, למעשים של רצח ברוטאליים ידועה היא. וסבי ז"ל, אמר: את הפסוק המופלא, אשר רבבות של יהודים בכל הגולה, במזרח ובמערב, מסרו את נפשם בפסוק זה, ואמר: "שמע ישראל ה' אלהינו אדוני אחד". עוד בטרם סיים, נשמע צרור יריות באויר, צרור מבהיל ומפחיד. ואחריו קולות דהירה של סוס, אשר פרץ בין הסובבים למסובבים. היורה היה מוכתאר הכפר, אשר אמר בפסקנות: "לכו מכאן, אלה האורחים שלי", והוסיף לירות עוד צרור יריות באויר, לשם נתינת תוקף לדבריו. אלה, איך שהופיעו כך נעלמו. מן הסתם, השטן המקטרג שרו של ישמעאל, הובס ע"י "מיכאל" שר ישראל המסנגר. ומוכתאר הכפר, הוביל את סבי וחבורתו, אל ביתו רחב הידיים. זכו לאירוח מלא, במלון של חמישה "כוכבים" עד צאת שלושה כוכבים....כנראה, עוד היה בלבו של מכתאר הכפר, שמץ מגמילות חסדים והכנסת אורחים של אברהם אבינו, אותה ירשנו ממנו. כי הרי בני דודים אנחנו, מוסלימים ויהודים כאחד. תוך כדי השבת, התברר כי "מוכתאר" הכפר נשוי למעלה מחמש שנים, ואשתו עקרה ולא ילדה. ביקש מסבי שיעשה איזה מעשה, למען "אללה" שלהם ושלנו. סבי לא איבד עשתונותיו, ועשה. שוב קרא כמה מזמורי תהילים, הוציא מתרמילו את בקבוק העארק, מזג לו כמחצית הכוס, ואמר: בשעת חצות, תן לאשתך לשתות ותשתה את כל הכמות בלגימה אחת. זה קשה ביותר, אבל כדאי לה להתאמץ. והיה, אם ראשה יתחיל להסתובב, סימן שהיא מוכנה להכנס להריון. אתה, תעשה מה שצריך בשמחה, פעמיים או שלוש בזה אחר זה ולא יותר. ומולאנה יעאוון (אלהים יעזור). חצי כוס של עראק לאישה שאינה רגילה לשתות, או שלא טעמה עראק בחייה, לבטח היא כולה תסתובב כסביבון של חנוכה, ולבטח תקום ותרקוד למנגינת השיר: "נס גדול היה פה". ביום ראשון בבוקר, יצאו חברי החבורה מהכפר העוין, ככתוב: "הבוקר אור והאנשים שולחו המה וחמוריהם" (בראשית מ"ד 3), הכתובים לימדו אותנו "דרך ארץ", אין יוצאים לדרך בלילה, אלא בבוקר. ואפילו מכרו וקנו את סחורותיהם בכסף מלא, אלו לאלו. כל הענין היה נשכח מסבי, לולא חסדי ה', הזוכר מעשיה של כל בריה ובריה. עד אשר כעבור שנה, בא מוכתאר הכפר לעיר ספרו, שאל, חיפש עד שמצא את "בוי ענה". התברר, כי אכן אשתו של מוכתאר הכפר, אכן הרתה וילדה בן זכר... ומוכתאר הכפר, הכיר טובה לסבי, ובא לגמול לו כגמולו, ואחריו כבודה מלאה של שתי פרדות, מכל טוב הארץ. אכן, נס גדול היה "שם". טובה היא השבת, אשר מחזירה כפליים לשומריה. וטובה היא פחות "המאחיה" אשר נותנת חיים בתוך רחמה "התמים" והאפל של אישה, אפילו אם היא יבשה. בברכה!
בוקר טוב! היו ימים, בהם האחראים על העליה בשפת ארץ מרוק "אל-סיונים" (הציונים), לא העלו "זקנים" מארץ מרוק, אלא אם אחד מבניהם "יחתום" וזאת כדי שלא יפלו על המדינה למעמסה חלילה. ואף כדי להתחיל ולשלם את הוצאות העליה, והזקנים אינם יכולים לשלם. ודאי יש בינינו הזוכרים, כי בתלושי המשכורת שהיה מכונה בימים ההם "לוקשען", היה סעיף ניכויים "הסוכנות היהודית"... כן, היה גם היה סעיף שכזה. והבנים "הציוניים" חתמו בשמחה על הוריהם הזקנים. בזכות חתימת בניו, הוא עלה לארץ ישראל, ארצו שלו עוד מששת ימי בראשית. בארץ, כאשר נשאל לשלומו, "הוא היה אומר": ואני מצטט אותו מילה במילה: "נחמדו אללה.ונשקרוה. מדי ידיכ על אלבזבוז תסיב אלמא, מדי ידיכ תחת אלבזבוז תסיב אלח'בז. ח'סל ידיך, בארך וע'מס פאלמלח, ובדא תאכל. מא סי פחאל אלמארוק, די כוננא נחרת'ו ונזרעו, ונטלבו מן מולאנה יג'יב לנא אלשתא. ומנוראהא נחצדו, ונעביוו אלקמח לאל-רחה. ותג'יב פארינה אלמרה, היה תעג'ן ותעביה אלפראן, ועאד מנוראהה תבדא תאכל". (תרגום חופשי - נודה לאל ונהללו. הושט ידך לברז, תמצא מים. הושט ידך מתחת לברז, תמצא לחם. תיטול ידיים ותברך, תטבול במלח ותתחיל לאכול. לא כמו במרוק, שהיינו זורעים, חורשים ומתפללים לאלהים לגשם. אח"כ קוצרים, לוקחים הקמח לטחנה, ותביא לאישה היא תלוש ותקח לתנור, ורק אח"כ תתחיל לאכול לחם...) וממשיך להתפלא ולהשתומם באומרו: לא עבדנו בארץ ולא כלום, ובכל זאת, נותנים לנו דמי מחיה מדי חודש בחודשו, גן עדן בארץ ישראל, ובלשונו "פאלארץ". כאן המקום לומר עליו את אשר שמעתי אודותיו מזרים, כי בעת העליה ההמונית בשנות השישים, היה יושב "בפתח עינים" של המללאח, מוכן ומזומן כדי ללכת להעיד מתי נולד איש זה או אחר, על מנת שיוכלו להוציא להם דרכון. האגדה מספרת, כי באומץ לבו, לא פחד להעיד "עדות שקר" על חלק מהאנשים שהיו מבוגרים ממנו. מה יהודי ארץ מרוק לא עשו כדי לעלות לארץ?? מרגש לתאר. אין אני משתווה למשורר "נתן אלתרמן" כדי להביא לכם ברגש כמו "ריצתו של העולה דנינו", אך המעשה שלו, אינו פחות אמיץ, ואפילו נועז יותר, משום שהיה חשש כי יתפס על עדות שקר. לדעת רבים וטובים, זה אחד מהשקרים המותרים אפילו מדאורייתא, יש הרבה מהמשותף בריצתו של העולה דנינו, לבין "הוא היה אומר". כל זה אינו אלא הקדמה למעשה אשר אני מבקש לספר, "והוא היה אומר" אינו אלא "בוי ענה" אשר שמו היה "מסעוד", ובמקרה הוא הוא סבי ז"ל, בן זוגה של "ללה וורי" אשר סיפרתי אודותיה זעיר מזעיר כאן בפורום. כאן יא מא כאן (היה או לא היה) "בוי ענה" וחבורתו, נקלעו בערב שבת, בטרם החמה תזהיב באורה מעל האילנות, אל כפר מוסלמי-ברברי, הידוע בשנאתו התהומית אל המיעוט היהודי החי בעוונותיו הרבים בגולת מרוק. החבורה נאחזה בבהלה, ונשאו עיניהם אל סבי ז"ל, שהיה גבה הקומה משכמו ומעלה, ורחב מימדים, כאריה בעל גוף של ח.נ. ביאליק גם כן ז"ל. אף בסבי נכנסה חרדה, מה לעשות?. היחללו את השבת, וימשיכו בדרכם? או שמא ישבתו בכפר?. מה גם, מן המפורסמות הוא, כי ימי שישי אצל המוסלימים, הם ימים המועדים לפורענות, לזרים החיים במדינות האיסלאם, משום "ההסתה" המככבת במסגדים בתפילת ימי השישי, מפיהם של "האימאמים" למיניהם. והרבה פרעות אירעו, ואין מאורע אלא לשון "שלילה", ביהודי "המזרח" בימות השישי, יום השבת שלהם, לקראת יום השבת שלנו היהודים. כולם ממתינים להחלטתו של עמי "ענה" (דודי ענה, כך היה מכונה בפיהם של "זרים" כביכול, כינוי של כבוד והערכה), מן הסתם בחדרי ליבו ההומים, החלטה לא קלה היא. אדהכי, פישפש בצפונות הכבודה שהיתה לו באלבע'לה (בפרידה) הוציא את הטלית והתפילין, ואת ספר התהילים המיוחד שלו. ספר תהילים אשר היה מתורגם לערבית, ובו הרבה סיפורים מאלפים בפרשנות. התעטף בטלית והניח את התפילין של ראש בלבד, בלי ברכה. פתח את ספר התהילים, היכן שנפתח, ורמז לחברה לבוא אחריו אל הכפר. בלבו ההומה מתפלל כי יתקיים בו הפסוק: "וראו כל עמי הארץ כי שם השם נקרא עליך ויראו ממך" (דברים כ"ח 10) וחז"ל דרשו, אלו תפילין של ראש. ויהי (ואין "ויהי" אלא לשון הצער, לפי המדרש) והמה בדרכם ההססנית אל מבואות הכפר, והשטן המקטרג, מיד רץ והודיע לכל תושבי הכפר, כי הגיעה לכפרם שיירה של יהודים, ואלה נאספו עד מהרה, ובאו וסובבו אותם מכל כיוון, בכדי למנוע מהם אפשרות של בריחה. מעשה הלינץ' ידועים הם אצל המוסלימים, ואפילו בימינו מדי פעם בפעם רואים מעשים כאלו, כך אל נתפלא, באתרא דלית דין ולית דיין, ויש רק "אללה הוא אכבר", סיסמתם מדורי דורות, למעשים של רצח ברוטאליים ידועה היא. וסבי ז"ל, אמר: את הפסוק המופלא, אשר רבבות של יהודים בכל הגולה, במזרח ובמערב, מסרו את נפשם בפסוק זה, ואמר: "שמע ישראל ה' אלהינו אדוני אחד". עוד בטרם סיים, נשמע צרור יריות באויר, צרור מבהיל ומפחיד. ואחריו קולות דהירה של סוס, אשר פרץ בין הסובבים למסובבים. היורה היה מוכתאר הכפר, אשר אמר בפסקנות: "לכו מכאן, אלה האורחים שלי", והוסיף לירות עוד צרור יריות באויר, לשם נתינת תוקף לדבריו. אלה, איך שהופיעו כך נעלמו. מן הסתם, השטן המקטרג שרו של ישמעאל, הובס ע"י "מיכאל" שר ישראל המסנגר. ומוכתאר הכפר, הוביל את סבי וחבורתו, אל ביתו רחב הידיים. זכו לאירוח מלא, במלון של חמישה "כוכבים" עד צאת שלושה כוכבים....כנראה, עוד היה בלבו של מכתאר הכפר, שמץ מגמילות חסדים והכנסת אורחים של אברהם אבינו, אותה ירשנו ממנו. כי הרי בני דודים אנחנו, מוסלימים ויהודים כאחד. תוך כדי השבת, התברר כי "מוכתאר" הכפר נשוי למעלה מחמש שנים, ואשתו עקרה ולא ילדה. ביקש מסבי שיעשה איזה מעשה, למען "אללה" שלהם ושלנו. סבי לא איבד עשתונותיו, ועשה. שוב קרא כמה מזמורי תהילים, הוציא מתרמילו את בקבוק העארק, מזג לו כמחצית הכוס, ואמר: בשעת חצות, תן לאשתך לשתות ותשתה את כל הכמות בלגימה אחת. זה קשה ביותר, אבל כדאי לה להתאמץ. והיה, אם ראשה יתחיל להסתובב, סימן שהיא מוכנה להכנס להריון. אתה, תעשה מה שצריך בשמחה, פעמיים או שלוש בזה אחר זה ולא יותר. ומולאנה יעאוון (אלהים יעזור). חצי כוס של עראק לאישה שאינה רגילה לשתות, או שלא טעמה עראק בחייה, לבטח היא כולה תסתובב כסביבון של חנוכה, ולבטח תקום ותרקוד למנגינת השיר: "נס גדול היה פה". ביום ראשון בבוקר, יצאו חברי החבורה מהכפר העוין, ככתוב: "הבוקר אור והאנשים שולחו המה וחמוריהם" (בראשית מ"ד 3), הכתובים לימדו אותנו "דרך ארץ", אין יוצאים לדרך בלילה, אלא בבוקר. ואפילו מכרו וקנו את סחורותיהם בכסף מלא, אלו לאלו. כל הענין היה נשכח מסבי, לולא חסדי ה', הזוכר מעשיה של כל בריה ובריה. עד אשר כעבור שנה, בא מוכתאר הכפר לעיר ספרו, שאל, חיפש עד שמצא את "בוי ענה". התברר, כי אכן אשתו של מוכתאר הכפר, אכן הרתה וילדה בן זכר... ומוכתאר הכפר, הכיר טובה לסבי, ובא לגמול לו כגמולו, ואחריו כבודה מלאה של שתי פרדות, מכל טוב הארץ. אכן, נס גדול היה "שם". טובה היא השבת, אשר מחזירה כפליים לשומריה. וטובה היא פחות "המאחיה" אשר נותנת חיים בתוך רחמה "התמים" והאפל של אישה, אפילו אם היא יבשה. בברכה!
