הה הרדיה!

[מישה הפינגווין]

הו, אהובה אכזרית...

האם לא ידעת כי על רכבות המשא, העניים בעניי הסובייטים הזילו דמעות במותו של סטאלין, אשר הרג בהם ופורר עולמם ביד ברזל כבדה? לו רק היו יודעים מה עשית להם, אהה!

 

[netahaa]

הו כן!

ואני אתפוס את כסא המלכות!

Yeee

 

[MispIaced]

כנסי לוויקי למונח אנרכיה בבקשה.

כס*.

 

[netahaa]

טוב נכנסתי..

להגנתי היא לא כתבה אנרכיה בהודעה

 

[דנטארתורדנט]

לא להגנתך היא התייחסה להודעתי שבה

כתבתי אנרכיה.

 

[מישה הפינגווין]

להגנתך המכשפה הרשעה מהדרום השחיתה אותך.

 

[MispIaced]

מה יעל עושה פה :S

מאיה, חסר לך לספר לה.

 

[netahaa]

../images/Emo45.gif

את? P:

 

[פלאפאל]

החתימה שלך!

המשפט מזעזע וחולני? קראתי את מטמורפוזה (שהיה נהדר, אבל לא משהו שהקיבה שלי נהנת ממנו) ואת במושבת הענישה (שגרם לי לתלוש לעצמי את השיער). המשפט כל כך... מתאר בפירוט, כמו מטמורפוזה ובמושבת הענישה? אני ממש רוצה לקרוא, אבל תאורי הזוועההפכו לקצת יותר מדי.

 

[מישה הפינגווין]

כל יצירה קפקאית, גם מחברות האוקטבו,

גם אם נטולת תיאורים גראפיים altogether - היא מזעזעת וחולנית. כזה הוא העולם שלנו וכך קפקא הציג אותו במלוא הדרו נוטף הזימה והשחיתות. "המשפט" קשה מבחינה נפשית ותכנית, פחות מבחינה גראפית. הוא קצר והוא שווה את ה'סבל'. אבל... מומלץ מאוד (וזה הולך לכל ספר, למען האמת) לקרוא בתרגום החדש ולא הישן.

 

[פלאפאל]

כן, אני מכירה את הסגנון של קפקא ../images/Emo6.gif

כבר הפנמתי שהוא פשוט מזעזע ואין לי מה לצפות ממנו לדובוני אכפת לי. העניין הוא שבמושבת הענישה זה היה פשוט נוראי (כלומר, במהלך הסיפור זה הלך ונהיה גרוע יותר ויותר, עם כל תאורי המכונה, עד שחשבת שכבר הגעת לשיא ומכאן אין יותר לאן להדרדר. ואז הוא הביא את הסוף ורצית פשוט למות). מטמורפוזה היה יותר בסדר, היו בו רק תאורי ג'וקים מגעילים, לא משהו רציני. המשפט גם מתאר זוועות כמו במושבת הענישה? זה היה פשוט טראומתי, הייתי בשוק שמישהו מסוגל בכלל להמציא דבר כל כך מזעזע וחולני (שזה קצת נאיביות מצידי, אני יודעת). אל תביני לא נכון, אני ממש אוהבת את קפקא, מהקצת שלו שקראתי, ואני אמשיך לקרוא אותו אם לא אמות מהתקף לב. אבל אעעע, זה פשוט נורא מדי! כמו כשיש לך חור בשן ואת דוחפת את הלשון לשם, למרות שזה כואב, ואת לא מפסיקה גם כשזה לא נעים. |ס-מטאפורה-שחוקה|

 

[מישה הפינגווין]

מה שניסיתי לומר...

בודאי אחרי שקראת שתים מהיצירות הקשות יותר של האדון הנכבד... הוא ששיאי הזוועה ביצירתו לא טמונים בגראפיות אלא במה שמאחוריהם. כך זה, לדוגמא, ב"המשפט".

 

[פלאפאל]

עם זה אני דווקא מסתדרת ../images/Emo3.gif

אם מחכים לגודו לא גרם לדיכאון, אני בספק אם קפקא יכול לעשות את זה. כבר השלמתי עם כל הדעות האופטימיות שלהם על החיים. בחיי, מה הקטע של כל סופרי-העילית האלה? למה הם היו כאלה אימואים? ._.

 

[מישה הפינגווין]

דווקא קפקא מדכא וממשי הרבה יותר

והמערכת שהוא מדבר בה היא שרירה הרבה יותר מ"מחכים לגודו", עם כל הכבוד. סמואל בקט יש בו משהו מהרומנטיקה הטבעית והאימואית (כדברייך) שאין בקפקא, שנוטה יותר לטירוף ממש. חד משמעי ונטול התייפיפות. אם להשתמש בהגדרה שלך של סופרי עילית, הרי שהם הפכו לכאלה *בגלל* שהם דשו באי הנעימויות שממלאות את עולמנו, ודרכם של ענייני היום למצוא חן בעיניי הבריות. או במקרה של הסופרים הקלאסיים, הנצחיים: דרכי עולם, שלא עושה רושם שישתנו בקרוב. זה דווקא לא אימו. זה מאוד down to earth.

 

[פלאפאל]

אני לא באמת חושבת שהם היו אימואים

הם היו יותר מדי חכמים בשביל זה. ולא יודעת, אותי יותר מטריד לחשוב שהכל כל כך חסר טעם מאשר לחשוב שהכל מטורף. אני מעדיפה לחשוב שהעולם מונע על ידי אכזריות ורוע של אנשים מאשר שהוא לא מונע בכלל. ודווקא רומנטיקה לא מצאתי בבקט

קומדיה וטרגדיה כן, ואפילו קצת דרמה אם מאוד מחפשים. אבל הכל שם יותר מדי מיואש ומכוער כדי שיהיה מקום למשהו רומנטי. ולכי תדעי אם זה דאון תו ארת', יכול להיות שזאת טעות והרב נחמן מאומן צדק על הזמן הזה

 

[מישה הפינגווין]

הממ.. העולם מונע על ידי אכזריות ורוע

בדיוק בגלל שהוא לא מונע על ידי שום דבר. ככה - כמו שהגל לימד: אקזיסטנציאליסטים ניהיליסטים, רואי שחורות נוסח ניטשה, ואז: אני. סתם, לא. אני לא מחדשת כלום. אבל המשמעות הרקובה והנבובה הזאת נובעת מזה שהאנשים כאספסוף הם חרא של דבר, וזה בדיוק מה שיש כדי למלא את ריק הקיום, וזה בלבד.

 

[פלאפאל]

ניהיליסטים אני לא מכירה

ואקזסטנציאליסזם (אוווף, לא יותר פשוט לכתוב "קיומיות"?!) אני מכירה רק של איזה סרן עם שם בלתי ניתן לכתיבה והרב סולובייצ'יק, שדווקא לא דיברו על עולם רע ומנוכר. יותר על תחליטי בעצמך מה את עושה, גורלית או ייעודית... ומהמעט שאני מכירה מניטשה הוא אכן טען שכולנו האדם האחרון, אבל לא שאנחנו לא יכולים להגיע לעל-אדם

("מה הוא חושב שאנחנו, פאוור-רנג'רס?!") ובכל מקרה, בבקט אין אפילו את זה

הם סתם מסתובבים להם ומעבירים את הזמן עד שהם יתפגרו (ועושים הכל כדי לא לחשוב על זה). (ואם אהבה יכולה להניע את העולם ולאף אחת לא יהיה משהו להגיד נגד זה, למה שרוע לא יניע את העולם גם הוא

)

 

[מישה הפינגווין]

את לא מתכוונת לקירקגור, נכון?

ובכן, זה באמת עניין של סוגים שונים של אקזיסטנציאליזם. ניהיליסט אומר שהכל חסר משמעות (מהמילה "ניהיל" בלטינית: כלום), אחרים פשוט יגידו שמשמעות החיים היא עבודת אלוהים, משמעות החיים היא הגעה לנירוואנה, משמעות החיים היא פיצה ובירה... לא רלוונטי. אבל כמו שאמרתי - מדובר פה בפסיכולוגיית המונים. אנשים כיחידים עשויים לחשוב long and hard וכתוצאה מכך שהחיים הם נטולי משמעות ונטולי התנעה לחלוטין להגיע לדברים פרודוקטיביים או חיוביים. לעומת זאת, האנושות כאספסוף, תגיע בדרך כלל למצב של ניהיליזם אנרכיסטי: אין משמעות, כל אחד צריך לעשות מה שהוא רוצה, לא להתחשב באחר כי האחר לא רלוונטי, survival of the fittest. רוע מניע את האהבה ולא אהבה כי רוע הרבה יותר קל לתחזוק.. כמו שקל יותר "לתחזק" בית מלוכלך מבית נקי. ובקט, הוא רומנטיקן בדיוק בגלל שהוא לוקח את זה ולא עושה עם זה שום דבר רע, רק מתמרמר בצורה שהיא יותר קרובה לאימואית.

 

[מישה הפינגווין]

וואי. התפלקה לי אמיתה פילוסופית.

רוע מניע את האהבה (קנאה, חמדנות, הצורך לא להיות לבד, הרצון בפידבק וכו') - אבל התכוונתי שהרוע מניע את העולם ולא האהבה.

 

[פלאפאל]

את כזאת אופטימית ../images/Emo6.gif

יש מצב שהתכוונתי לקריקירגור שלך (כבר קל יותר לכתוב הורקרקסוסקים!), הבנזונה הזה הוריד לי 20 נקודות במתכונת לפחות. שימות! התבלבלתי בינו ובין הרב קוק! מהמאוד מעט שאני יודעת על קיומיות (מצטערת, די עם מילים מסובכות), יש אדם גורלי = אני קיים וזהו זה, ויש אדם ייעודי = אני קיים, בואו נעשה עם זה משהו. ואם את עושה עם זה משהו ונותנת תוכן לחיים שלך, זה לא באמת משנה ממה העולם מונע

אני בעד שהכל טוב ואין כל ייאוש בעולם. זה לא נכון, רוב הסיכויים. אבל את גם לא יכולה להגיד שהגישות הדכאוניות נכונות וזה הרבה יותר מעודד להאמין שנחמד כאן P: