לוחם צבאות ה בדימוס
New member
ההתפרצות הגדולה
כבר כתבתי על עצמי כאן אבל אני אקדים ואחזור על הדברים:
כמו כל יוצא ממוצא גם אצלי המצב מסובך בדרכי שלי. אני משרת בצבא וכולם בצבא יודעים שאני יוצא וחילוני גמור, מבצע משימות בשבת, רואה סרטים בפלוגה בשבת וכו׳. העניין הוא שמתוך רצון מטופש לרקוד על שתי החתונות או מתוך חשש (אני לא סגור על עצמי) חברי מהעבר לא מודעים כלל למצבי הרוחני, מבחינתם אני ״האיש שלנו בצבא״ זה ״שעושה קידוש ה״ וכל הזמן שואלים אותו בצחוק ״נו אז מה אומרים בצבא על אירן?״. החברים פחות מעניינים אותי כיוון שעם הזמן בצבא התחלתי לאבד את הקשרים הישנים. הבעיה היא שהמשפחה שלי נמצאת איפה שהוא באמצע בסיפור הזה. אני די בטוח שאני וההורים שלי סתם אובדים אחד על השני ושנינו יודעים טוב מאוד מה מצבי הרוחני אבל פשוט שומרים על הסטאטוס קוו, האחים שלי לא יודעים ולא חושדים בכלום.
הבהיר שאני מגיע הביתה עם כיפה שחורה על הראש, הולך לבית כנסת עם כובע וחליפה ומשתף פעולה בסעודות השבת. עד כאן סיפור אניסותי הקלה בקצרה, וכעת לקטע הרלוונטי אליכם.
התמזל מזלי לצאת הביתה לחג וההורים השמחים כבר סיפרו לי כמה הם שמחים שאני מצטרף למשפחה לחג. פתאום הבנתי שאני לא רוצה. לא רוצה להתפלל את תפילות החג (למרות שאני חייב לחזור לישיבה בשביל לשיר כמה קטעים בלתי נשכחים), לא רוצה להשתתף בארוחות המייגעות, לא רוצה להמשיך לשחק את המשחק הזה. אני רוצה לנוח, לבלות, לנצל את החופשונת שלי מהצבא, אני רוצה לעשות מה שאני רוצה.
העניין הוא שאין לי אומץ, אני לא מצליח להתפרץ מארון הקודש, לצאת החוצה בגלוי ובגדול, להגיד זהו זה מי שאני. ואין לי באמת סיבה לפחד, אני סתם מפחד. אף פעם לא הייתי חזק בקטעים האלה וזה גורלי וחזק מדי מכדי שאני אוכל לאזור אומץ ולעשות את הצעד המחייב הזה.
חוץ מזה שזה ממש לא בסדר לפגוע בהורים ככה לפני החגים, להשבית להם את השמחה.
עכשיו, חפרתי הרבה, אשמח אם תעזרו לי לחפור עוד ולמצוא את האומץ הנדרש בתוכי.
פאק אני בדרך כלל לא כזה דרמטי (אני הטיפוס בציני החבר׳ה).
כבר כתבתי על עצמי כאן אבל אני אקדים ואחזור על הדברים:
כמו כל יוצא ממוצא גם אצלי המצב מסובך בדרכי שלי. אני משרת בצבא וכולם בצבא יודעים שאני יוצא וחילוני גמור, מבצע משימות בשבת, רואה סרטים בפלוגה בשבת וכו׳. העניין הוא שמתוך רצון מטופש לרקוד על שתי החתונות או מתוך חשש (אני לא סגור על עצמי) חברי מהעבר לא מודעים כלל למצבי הרוחני, מבחינתם אני ״האיש שלנו בצבא״ זה ״שעושה קידוש ה״ וכל הזמן שואלים אותו בצחוק ״נו אז מה אומרים בצבא על אירן?״. החברים פחות מעניינים אותי כיוון שעם הזמן בצבא התחלתי לאבד את הקשרים הישנים. הבעיה היא שהמשפחה שלי נמצאת איפה שהוא באמצע בסיפור הזה. אני די בטוח שאני וההורים שלי סתם אובדים אחד על השני ושנינו יודעים טוב מאוד מה מצבי הרוחני אבל פשוט שומרים על הסטאטוס קוו, האחים שלי לא יודעים ולא חושדים בכלום.
הבהיר שאני מגיע הביתה עם כיפה שחורה על הראש, הולך לבית כנסת עם כובע וחליפה ומשתף פעולה בסעודות השבת. עד כאן סיפור אניסותי הקלה בקצרה, וכעת לקטע הרלוונטי אליכם.
התמזל מזלי לצאת הביתה לחג וההורים השמחים כבר סיפרו לי כמה הם שמחים שאני מצטרף למשפחה לחג. פתאום הבנתי שאני לא רוצה. לא רוצה להתפלל את תפילות החג (למרות שאני חייב לחזור לישיבה בשביל לשיר כמה קטעים בלתי נשכחים), לא רוצה להשתתף בארוחות המייגעות, לא רוצה להמשיך לשחק את המשחק הזה. אני רוצה לנוח, לבלות, לנצל את החופשונת שלי מהצבא, אני רוצה לעשות מה שאני רוצה.
העניין הוא שאין לי אומץ, אני לא מצליח להתפרץ מארון הקודש, לצאת החוצה בגלוי ובגדול, להגיד זהו זה מי שאני. ואין לי באמת סיבה לפחד, אני סתם מפחד. אף פעם לא הייתי חזק בקטעים האלה וזה גורלי וחזק מדי מכדי שאני אוכל לאזור אומץ ולעשות את הצעד המחייב הזה.
חוץ מזה שזה ממש לא בסדר לפגוע בהורים ככה לפני החגים, להשבית להם את השמחה.
עכשיו, חפרתי הרבה, אשמח אם תעזרו לי לחפור עוד ולמצוא את האומץ הנדרש בתוכי.
פאק אני בדרך כלל לא כזה דרמטי (אני הטיפוס בציני החבר׳ה).
