ההריון והבעל
שלום,
אני נכנסת לחודש השישי להריוני הראשון וברצוני לשתף אתכם קצת ממה שעובר על הזוגיות שלי ושל בעלי ולשאול האם זה תקין? זה קרה כאן לעוד מישהי? ומה אפשר לעשות?
שנינו בני 26, התחתנו לפני שנה אך מכירים כבר שנים.. אך עדיין אני מגלה בו צורות התנהגות למצבים חדשים שלא יכולתי לצפות. וכבר אפרט. כשהתבשרנו על ההיריון בעלי התרגש מאוד. הוא לקח על עצמו להפסיק לעשן בקרבתי וממש דאג שלא אתאמץ אפילו בעבודות הבית הפשוטות כמו לשטוף כלים. עם הזמן הוא קצת נרגע והתחיל "לחפף"..אבל בסדר לא התרגשתי. לא הכל צריך ליפול רק עליו והבנתי שזאת כנראה הייתה התלהבות של ההתחלה ונכנסים לשיגרה מסויימת. עוד בחודשים הראשונים הוא שיתף אותי בתחושותיו לגבי קיום יחסי מין ואמר שהוא ממש מפחד לפגוע בעובר אז נאלץ להפחית במינון.. בנוסף הוא אמר שמוזר לו לקיים איתי יחסים כשיש עוד "יצור" בינינו. לא עזרו כל תחנוניי והסבריי שהעובר לא מרגיש כלום וכל עוד ההיריון תקין באמת שאין מניעה. תדירות יחסי המין ירדה משמעותית. אם פעם היינו עושים 2-3 בשבוע זה ירד לפעם אחת בקושי. בחודש השלישי להריוני קיימנו יחסים ובוא נגיד שקצת השתוללנו.. ולאחר הגמירה היה לי דימום חזק. נכנסתי ללחץ שהוא פגע במשהו והעובר נפגע. הלכנו למיון וראו שהכל בסדר ברוך השם. מיותר לציין שגם הוא נלחץ מכל העניין וזה רק הגביר את החששות שלו לעניין קיום יחסים בזמן היריון. כרגע מבחינתו לא לקיים יחסים בכלל עד אחרי הלידה, ורק מתאפק ומתאפק עד שהוא מרגיש שהוא כבר לא יכול ואז אנחנו עושים (משהו כמו פעם ב-3 שבועות), וגם מזה הוא אומר שהוא לא מצליח להינות כמו פעם ואנחנו עושים זאת ממש עדין.
בלי קשר ליחסי מין, כל הגישה שלו להיריון ממש קשה לי. הוא אומר לי שאני יפה והכל חוץ מהבטן שתפחה, שזה ממש לא סקסי (מזל שזה רק הבטן). מבחינתו החסידה מביאה את התינוק. קשה לו עם הרעיון של הבטן הגדלה מיום ליום, קשה לו להכיל שמתפתח שם ממש יצור חי..הוא עוד לא מוכן לזה נפשית לכל הרעיון וזה בא לו מהר מידי. נקלטתי מיד לאחר שהפסקתי עם גלולות שלקחתי במשך שנים. חשבנו שייקח קצת זמן עד שאתעבר אבל זה היה מיד. כל החרדה שלו גרמה להרבה ניכור מצידו כלפיי, והוא אפילו התחיל לדבר על גירושין. בד"כ אחרי דרמות של הטחת האשמות וצעקות אנחנו נרגעים ומדברים על הדברים יפה ובכבוד הדדי. אחרי שיחות רבות החלטנו שהוא חייב להירגע, ושיטוס לחו"ל לשבוע לבדו. כשבמהלכו השתדלנו כמה שפחות ליצור קשר. הוא היה כמו סיר לחץ לפני שטס והחופשה הזאת עשתה לו באמת טוב. הוא השלים עם העובדה שבקרוב יהיה אבא ואפילו לפני הסקירה האחרונה אמר שזה מרגש שנראה אותה.. אך עדיין נותר כל עניין יחסי המין והבטן שלי. הוא אפילו שאל אותי לפני שבוע אם אחרי הלידה אחזור להיות עם בטן שטוחה... קראתי קצת בספרות המחקרית שהגיוני שגבר יירתע קצת מהגוף המשתנה של האישה בזמן היריון, אבל זה לא נשמע לכם קצת מוגזם?? אני מרגישה ממש טוב עם ההיריון, לא עליתי הרבה במשקל ואני מרגישה נשית מתמיד. בגלל כל החששות שלו וההתעסקות במה שהוא עובר ומרגיש, נדחק הצידה כל הדיבור והמעקב הריגשי של הדבר המופלא שאני עוברת. דימיינתי את זה כל כך אחרת ובחיים לא חשבתי שהוא יגיב ככה.
יש למישהו הצעות איך להמשיך ולגרום לו להיות יותר מחובר?
שלום,
אני נכנסת לחודש השישי להריוני הראשון וברצוני לשתף אתכם קצת ממה שעובר על הזוגיות שלי ושל בעלי ולשאול האם זה תקין? זה קרה כאן לעוד מישהי? ומה אפשר לעשות?
שנינו בני 26, התחתנו לפני שנה אך מכירים כבר שנים.. אך עדיין אני מגלה בו צורות התנהגות למצבים חדשים שלא יכולתי לצפות. וכבר אפרט. כשהתבשרנו על ההיריון בעלי התרגש מאוד. הוא לקח על עצמו להפסיק לעשן בקרבתי וממש דאג שלא אתאמץ אפילו בעבודות הבית הפשוטות כמו לשטוף כלים. עם הזמן הוא קצת נרגע והתחיל "לחפף"..אבל בסדר לא התרגשתי. לא הכל צריך ליפול רק עליו והבנתי שזאת כנראה הייתה התלהבות של ההתחלה ונכנסים לשיגרה מסויימת. עוד בחודשים הראשונים הוא שיתף אותי בתחושותיו לגבי קיום יחסי מין ואמר שהוא ממש מפחד לפגוע בעובר אז נאלץ להפחית במינון.. בנוסף הוא אמר שמוזר לו לקיים איתי יחסים כשיש עוד "יצור" בינינו. לא עזרו כל תחנוניי והסבריי שהעובר לא מרגיש כלום וכל עוד ההיריון תקין באמת שאין מניעה. תדירות יחסי המין ירדה משמעותית. אם פעם היינו עושים 2-3 בשבוע זה ירד לפעם אחת בקושי. בחודש השלישי להריוני קיימנו יחסים ובוא נגיד שקצת השתוללנו.. ולאחר הגמירה היה לי דימום חזק. נכנסתי ללחץ שהוא פגע במשהו והעובר נפגע. הלכנו למיון וראו שהכל בסדר ברוך השם. מיותר לציין שגם הוא נלחץ מכל העניין וזה רק הגביר את החששות שלו לעניין קיום יחסים בזמן היריון. כרגע מבחינתו לא לקיים יחסים בכלל עד אחרי הלידה, ורק מתאפק ומתאפק עד שהוא מרגיש שהוא כבר לא יכול ואז אנחנו עושים (משהו כמו פעם ב-3 שבועות), וגם מזה הוא אומר שהוא לא מצליח להינות כמו פעם ואנחנו עושים זאת ממש עדין.
בלי קשר ליחסי מין, כל הגישה שלו להיריון ממש קשה לי. הוא אומר לי שאני יפה והכל חוץ מהבטן שתפחה, שזה ממש לא סקסי (מזל שזה רק הבטן). מבחינתו החסידה מביאה את התינוק. קשה לו עם הרעיון של הבטן הגדלה מיום ליום, קשה לו להכיל שמתפתח שם ממש יצור חי..הוא עוד לא מוכן לזה נפשית לכל הרעיון וזה בא לו מהר מידי. נקלטתי מיד לאחר שהפסקתי עם גלולות שלקחתי במשך שנים. חשבנו שייקח קצת זמן עד שאתעבר אבל זה היה מיד. כל החרדה שלו גרמה להרבה ניכור מצידו כלפיי, והוא אפילו התחיל לדבר על גירושין. בד"כ אחרי דרמות של הטחת האשמות וצעקות אנחנו נרגעים ומדברים על הדברים יפה ובכבוד הדדי. אחרי שיחות רבות החלטנו שהוא חייב להירגע, ושיטוס לחו"ל לשבוע לבדו. כשבמהלכו השתדלנו כמה שפחות ליצור קשר. הוא היה כמו סיר לחץ לפני שטס והחופשה הזאת עשתה לו באמת טוב. הוא השלים עם העובדה שבקרוב יהיה אבא ואפילו לפני הסקירה האחרונה אמר שזה מרגש שנראה אותה.. אך עדיין נותר כל עניין יחסי המין והבטן שלי. הוא אפילו שאל אותי לפני שבוע אם אחרי הלידה אחזור להיות עם בטן שטוחה... קראתי קצת בספרות המחקרית שהגיוני שגבר יירתע קצת מהגוף המשתנה של האישה בזמן היריון, אבל זה לא נשמע לכם קצת מוגזם?? אני מרגישה ממש טוב עם ההיריון, לא עליתי הרבה במשקל ואני מרגישה נשית מתמיד. בגלל כל החששות שלו וההתעסקות במה שהוא עובר ומרגיש, נדחק הצידה כל הדיבור והמעקב הריגשי של הדבר המופלא שאני עוברת. דימיינתי את זה כל כך אחרת ובחיים לא חשבתי שהוא יגיב ככה.
יש למישהו הצעות איך להמשיך ולגרום לו להיות יותר מחובר?