ההצגה נגמרת
טוב, לא ממש.. אבל ההורים כבר יודעים. כ"כ הרבה התלבטתי, כן לספר, לא לספר. מצד אחד זה היה נראה לי הדבר הכי הגיוני בעולם. מצד שני זה כואב להם כ"כ לשמוע את האמת. ניסיתי לחיות עם זה, כבר כמה שנים, אבל זהו, החלטתי לשים לזה סוף, אני לא הולכת לחיות כך כל החיים. וסיפרתי. אמא: היה לה כ"כ קשה לשמוע, היא פשוט לא האמינה ואני מעריכה שייקח לה עוד הרבה זמן לעכל שהבת שלה חילוניה. זה פשוט לא נתפס לה. איך זה יכול להיות? היא שאלה בתדהמה.ואני סיפרתי את כל מה שעבר עלי בשנים האחרונות. את בטוח לא הגעת לאנשים הנכונים, אני אמצא לך מישהו מתאים שידבר איתך. תהיי מוכנה לשמוע? לא יכולתי לסרב לתת לה פתח של תקוה. אוי, האמונה שלה כ"כ תמימה שהיא לא תוכל להבין אותי לעולם. כמה עצוב. אבא: הופתעתי. ואפילו מאוד. נכון שהערכתי שלא יכאב לו עצם הכפירה ואי קיום המצוות. אבל גם לא ציפיתי שיקבל זאת בכזה שיוויון נפש. ואפילו היה נראה לי שהוא קצת מבין אותי, מבין שיש הגיון במה שאני אומרת. גם אם לא יודה שהוא מסכים איתי. הוא רק לא מבין מה נפל עלי פתאום באמצע החיים. הוא לא מבין למה לא להמשיך את החיים כמו שהם. לדעתו (הוא לא אמר זאת במפורש אבל כך הבנתי מדבריו) זה הכי בריא וטוב לכל אחד להמשיך את חייו איפה שנולד, גם אם אינו מאמין, לא יהיה טוב לא לנו ולא לילדים לשנות את אורח החיים. באיזשהו מקום היה נראה לי שהוא יודע שהרבה מהחרדים משחקים את משחק הדת ולמה שלא נמשיך גם אנחנו במשחק?! לא נראה לי שהוא משחק, הוא פשוט זורם עם החיים כמו שהם. וגם אם יוכיחו לו שהכל שטויות הוא לא ימצא לנכון לשנות משהו מן הרגל החיים שעליו גדל. לא יודעת אם אצא בשאלה או לא. אני חושבת שזה יהיה תלוי הרבה מאוד בתגובת הורי, עד כמה ישלימו עם זה, עד כמה יוכלו לקבל אותי כמו שאני. אבל גם אם לא, בשבילי זוהי הקלה גדולה, הקושי להסתיר מהם והפחד שמא מישהו יסבר את אוזנם במה שקורה איתי היה גדול. בהמשך אולי אשתף גם חלק מאחיותי. ימים יגידו אם הצעד הזה היה כדאי..
טוב, לא ממש.. אבל ההורים כבר יודעים. כ"כ הרבה התלבטתי, כן לספר, לא לספר. מצד אחד זה היה נראה לי הדבר הכי הגיוני בעולם. מצד שני זה כואב להם כ"כ לשמוע את האמת. ניסיתי לחיות עם זה, כבר כמה שנים, אבל זהו, החלטתי לשים לזה סוף, אני לא הולכת לחיות כך כל החיים. וסיפרתי. אמא: היה לה כ"כ קשה לשמוע, היא פשוט לא האמינה ואני מעריכה שייקח לה עוד הרבה זמן לעכל שהבת שלה חילוניה. זה פשוט לא נתפס לה. איך זה יכול להיות? היא שאלה בתדהמה.ואני סיפרתי את כל מה שעבר עלי בשנים האחרונות. את בטוח לא הגעת לאנשים הנכונים, אני אמצא לך מישהו מתאים שידבר איתך. תהיי מוכנה לשמוע? לא יכולתי לסרב לתת לה פתח של תקוה. אוי, האמונה שלה כ"כ תמימה שהיא לא תוכל להבין אותי לעולם. כמה עצוב. אבא: הופתעתי. ואפילו מאוד. נכון שהערכתי שלא יכאב לו עצם הכפירה ואי קיום המצוות. אבל גם לא ציפיתי שיקבל זאת בכזה שיוויון נפש. ואפילו היה נראה לי שהוא קצת מבין אותי, מבין שיש הגיון במה שאני אומרת. גם אם לא יודה שהוא מסכים איתי. הוא רק לא מבין מה נפל עלי פתאום באמצע החיים. הוא לא מבין למה לא להמשיך את החיים כמו שהם. לדעתו (הוא לא אמר זאת במפורש אבל כך הבנתי מדבריו) זה הכי בריא וטוב לכל אחד להמשיך את חייו איפה שנולד, גם אם אינו מאמין, לא יהיה טוב לא לנו ולא לילדים לשנות את אורח החיים. באיזשהו מקום היה נראה לי שהוא יודע שהרבה מהחרדים משחקים את משחק הדת ולמה שלא נמשיך גם אנחנו במשחק?! לא נראה לי שהוא משחק, הוא פשוט זורם עם החיים כמו שהם. וגם אם יוכיחו לו שהכל שטויות הוא לא ימצא לנכון לשנות משהו מן הרגל החיים שעליו גדל. לא יודעת אם אצא בשאלה או לא. אני חושבת שזה יהיה תלוי הרבה מאוד בתגובת הורי, עד כמה ישלימו עם זה, עד כמה יוכלו לקבל אותי כמו שאני. אבל גם אם לא, בשבילי זוהי הקלה גדולה, הקושי להסתיר מהם והפחד שמא מישהו יסבר את אוזנם במה שקורה איתי היה גדול. בהמשך אולי אשתף גם חלק מאחיותי. ימים יגידו אם הצעד הזה היה כדאי..
