נוטפת תשוקה
New member
ההסכם
אחרי תקופה ארוכה של כתיבה
אני כולי ערום ועריה, חשופה, גם אתה.
ניפגש לקפה. כן, בבית קפה. זהו זה.
הומה אדם, בעיר זרה ורחוקה.
נשב צמוד זה לזו.
משקפי שמש יסתירו את העיניים
ואתה תלחש לי את סיפורך היישר לתוך האזניים.
לא תקריא מן הכתוב, תלחש בקולך, מתוך מעמקי ליבך.
אלגום מהקפה הרותח. הפוך, חזק, 1 סוכרזית, תודה!
הקצף יידבק לשפה, אלקק אותו בהנאה.
אתה תכעס: ""מה את עושה?"
אתה תקח את אצבעך ותנקה את הקצף
תכניס לי אותה לפה שאלקק ואנקה מאצבעך.
מזכיר לי שבקצף השפתיים התחתונות
אסור לי לטפל, לגעת, לנקות.
"שבי ברגליים סגורות, חזק".
הסיפור נמשך, לחישה אחר לחישה באוזן.
הבטן שלי מתהפכת, רועדת, מרוגשת.
המילים שלך ממשיכות ועושות לי את זה.
ככה זה קורה, מידי יום, במשרד כשאני קוראת אותך.
אני רטובה ומתנדנת על הכסא,
מנסה להרגיע את הנעשה,
מפרידה את רגליי, מנסה לאוורר.
"תפסיקי, מיד" שוב אתה כועס.
ידך מושטת אל מתחת לשולחן
אל עבר החצאית הקצרה שלי
אני מוסיפה את ידי שלי, רוצה לכוון אותך.
פלאק, חטפתי על היד ומיד מחזירה אותה אל השולחן.
יש לנו הסכם, אתה מזכיר לי.
אני כמעט בוכה, אבל זוכרת ומהנהנת.
הסיפור ממשיך, מרטיט את גופי,
אתה מכניס את האצבע מתחת לחצאית ומתקרב
מתקרב לכפתור הדרוך והממתין ברטיבות אין קץ.
אני מתנועעת על הכסא בעדינות, שלא תרגיש, שלא יראו,
מנסה כך לכוון את האצבע שלך.
שוב אתה מפסיק.
עם דמעות בעיניי אני מפסיקה. כאילו שיש לי ברירה.
יש לנו הסכם, אני עונה לך בקול ענות חלושה.
ממשיכים בסיפור, הלחישות והתיאורים מטריפים אותי
עכשיו הלשון שלך גם מלקקת את אוזני.
האצבע שלך נרטבת, אני מרגישה, אני שומעת
היא נוגעת לא נוגעת. חזק.....אני רוצה לצעוק.
אתה מעלה את היד ומושיט את האצבע אל פי.
אני פוערת אותו ורוצה למצוץ, לבלוע אותה,
אבל נשארת בפה פעור עם הלשון בחוץ,
אז אתה שואב את האצבע אל פיך ויונק אותה.
מסביב המוני אדם, יושבים, שותים, מדברים,
האם האם מודעים למה שקורה בשולחן שלנו?
לא אכפת לי, שכולם יראו, שכולם ידעו.
תנועות המציצה שלך גורמות לי לרעוד.
אני רוצה גם. אני רוצה לגעת לך בתפיחה.
אני רואה אותה מבעד לג'ינס, אך אסור לי.
נדמה לי שבחרת את הסיפור הארוך ביותר שלך.
כמה פרקים, אלוהים אדירים????
מתי תגמור לספר? מתי אני אוכל לגמור?
אסור לי להזיז את ידיי מעל השולחן.
אסור לי לבקש דבר, אסור לי לגמור.
זה ההסכם.
אם תעמדי בו עד סוף הסיפור, לא תצטערי.
הבטחת לי, אלו הם התנאים.
ואני, נותרת שותקת ונוטפת כולי.
אחרי תקופה ארוכה של כתיבה
אני כולי ערום ועריה, חשופה, גם אתה.
ניפגש לקפה. כן, בבית קפה. זהו זה.
הומה אדם, בעיר זרה ורחוקה.
נשב צמוד זה לזו.
משקפי שמש יסתירו את העיניים
ואתה תלחש לי את סיפורך היישר לתוך האזניים.
לא תקריא מן הכתוב, תלחש בקולך, מתוך מעמקי ליבך.
אלגום מהקפה הרותח. הפוך, חזק, 1 סוכרזית, תודה!
הקצף יידבק לשפה, אלקק אותו בהנאה.
אתה תכעס: ""מה את עושה?"
אתה תקח את אצבעך ותנקה את הקצף
תכניס לי אותה לפה שאלקק ואנקה מאצבעך.
מזכיר לי שבקצף השפתיים התחתונות
אסור לי לטפל, לגעת, לנקות.
"שבי ברגליים סגורות, חזק".
הסיפור נמשך, לחישה אחר לחישה באוזן.
הבטן שלי מתהפכת, רועדת, מרוגשת.
המילים שלך ממשיכות ועושות לי את זה.
ככה זה קורה, מידי יום, במשרד כשאני קוראת אותך.
אני רטובה ומתנדנת על הכסא,
מנסה להרגיע את הנעשה,
מפרידה את רגליי, מנסה לאוורר.
"תפסיקי, מיד" שוב אתה כועס.
ידך מושטת אל מתחת לשולחן
אל עבר החצאית הקצרה שלי
אני מוסיפה את ידי שלי, רוצה לכוון אותך.
פלאק, חטפתי על היד ומיד מחזירה אותה אל השולחן.
יש לנו הסכם, אתה מזכיר לי.
אני כמעט בוכה, אבל זוכרת ומהנהנת.
הסיפור ממשיך, מרטיט את גופי,
אתה מכניס את האצבע מתחת לחצאית ומתקרב
מתקרב לכפתור הדרוך והממתין ברטיבות אין קץ.
אני מתנועעת על הכסא בעדינות, שלא תרגיש, שלא יראו,
מנסה כך לכוון את האצבע שלך.
שוב אתה מפסיק.
עם דמעות בעיניי אני מפסיקה. כאילו שיש לי ברירה.
יש לנו הסכם, אני עונה לך בקול ענות חלושה.
ממשיכים בסיפור, הלחישות והתיאורים מטריפים אותי
עכשיו הלשון שלך גם מלקקת את אוזני.
האצבע שלך נרטבת, אני מרגישה, אני שומעת
היא נוגעת לא נוגעת. חזק.....אני רוצה לצעוק.
אתה מעלה את היד ומושיט את האצבע אל פי.
אני פוערת אותו ורוצה למצוץ, לבלוע אותה,
אבל נשארת בפה פעור עם הלשון בחוץ,
אז אתה שואב את האצבע אל פיך ויונק אותה.
מסביב המוני אדם, יושבים, שותים, מדברים,
האם האם מודעים למה שקורה בשולחן שלנו?
לא אכפת לי, שכולם יראו, שכולם ידעו.
תנועות המציצה שלך גורמות לי לרעוד.
אני רוצה גם. אני רוצה לגעת לך בתפיחה.
אני רואה אותה מבעד לג'ינס, אך אסור לי.
נדמה לי שבחרת את הסיפור הארוך ביותר שלך.
כמה פרקים, אלוהים אדירים????
מתי תגמור לספר? מתי אני אוכל לגמור?
אסור לי להזיז את ידיי מעל השולחן.
אסור לי לבקש דבר, אסור לי לגמור.
זה ההסכם.
אם תעמדי בו עד סוף הסיפור, לא תצטערי.
הבטחת לי, אלו הם התנאים.
ואני, נותרת שותקת ונוטפת כולי.