ההסדר...
הם נפגשו באקראי. היא ישבה במכוניתה כאשר הוא חצה את מעבר החציה. מבטיהם נפגשו והוא שלח לה חיוך קטן. החיוך הזה ליווה אותה גם בבית הקפה. הן היו נפגשות באופן קבוע בימי רביעי בבית הקפה הקטן ברמת אביב ג´. שלוש חברות ילדות שמעולם לא נפרדו. הוא התיישב בשולחן שלידן. מידי פעם מציץ לעברה ושולח לה עוד חיוך קטן. מהחיוכים הבישניים האלו אך הכובשים. היא לא זוכרת על מה דיברו באותה הפגישה. היא רק זוכרת אותו. היא קמה לצאת, עברה "במקריות" לידו, הניחה על שולחנו מפית נייר ולחשה לו: "תתקשר..." ויצאה בהליכה מהירה מבית הקפה. עבר לו יום, עברו יומיים והיא לא שמעה ממנו. חשבה לעצמה איך עשתה מעצמה צחוק. בעודה מסתובבת עם עגלת הקניות בסופר הסלולרי שלה החל לזמזם את נגינתו. "מספר לא מזוהה" הופיע על צג. "הלו" היא אמרה. בצד השני השתרר שקט. "היי.......זה אני מבית הקפה.....", כל גופה התמתח בבת-אחת, לפתע היא קפאה על מקומה ולא יכלה לענות, "החתול בלע לך את הלשון ?" צחקק הקול מעברו השני... כעבור שעה התרחשה פגישתם הראשונה. בית קפה על חוף ים מבודד. יום שישי אחר הצהריים. הבריזה מהים ליטפה את גופה והאבטיח מילא את החללים בשיחה. הם החלו להפגש בתדירות גבוהה. היא כאשת חברה לא ממש נאלצה לעבוד למחייתה ויכלה להתפנות אליו בשעות לא שעות. והוא ... הוא שמר הכל בסוד. היא ידעה את שמו אך לא יותר... כעבור 3 חודשים בעוד עשן הסיגריה מתפזר לו לאיטו בחדר בית המלון, היא לפתע הסתובבה ואמרה לו: "אני רוצה שתעשה משהו למעני..." "מה שתרצי אהובתי" ענה לה. "אני רוצה...שתחסל את בעלי" היא אמרה לו בקול בוטח. הוא התרומם על המיטה כאילו גופו הועף מתוך תותח בקרקס. "את השתגעת ???" הוא אמר לה בקול מבוהל, "אני לא רוצח !!!". "רק ככה נוכל להיות ביחד !!!" היא זעקה... צלצול הדלת העיר אותה משנתה. היא שמה על עצמה חלוק וניגשה לפתח הבית. מצידה השני של הדלת היא ראתה גבר ואישה. היא פתחה בזהירות את הדלת, "אפשר לעזור ?" היא שאלה. "גב´ מרקוביץ?" שאלה האישה. "כן" היא ענתה, "ומי אתם ?". "אני סמלת אלגרבלי וזה סמל פרדימן ממשטרת הרצליה. כדאי שנכנס". אני חוששת שגילינו גופה אשר על פי הפרטים המזהים שלה היא של בעלך. נודה לך אם תוכלי לבוא לזהות אותה." דמעות החלו להציף את עיניה וצמרמורות עברו בגופה. השוטרים שמולה לא ידעו שמדובר בדמעות של אושר… "כן, כבר…אני רק…. מישהו שיבוא איתי…כן…" היא מלמלה. הם עזבו את הבית והותירו אותה לבדה. היא מיד התקשרה אליו וצעקה אל תוך האפרכסת "בוא עכשיו אלי – אני אוהבת אותך !!!" "אני כבר מגיע…" ענה הקול מצידו השני של הקו. היא הרגישה איך כל גופה מתמוטט כמגדל קלפים…הטלפון נשמט מידיה…את הקול של בעלה היא תזהה תמיד…
הם נפגשו באקראי. היא ישבה במכוניתה כאשר הוא חצה את מעבר החציה. מבטיהם נפגשו והוא שלח לה חיוך קטן. החיוך הזה ליווה אותה גם בבית הקפה. הן היו נפגשות באופן קבוע בימי רביעי בבית הקפה הקטן ברמת אביב ג´. שלוש חברות ילדות שמעולם לא נפרדו. הוא התיישב בשולחן שלידן. מידי פעם מציץ לעברה ושולח לה עוד חיוך קטן. מהחיוכים הבישניים האלו אך הכובשים. היא לא זוכרת על מה דיברו באותה הפגישה. היא רק זוכרת אותו. היא קמה לצאת, עברה "במקריות" לידו, הניחה על שולחנו מפית נייר ולחשה לו: "תתקשר..." ויצאה בהליכה מהירה מבית הקפה. עבר לו יום, עברו יומיים והיא לא שמעה ממנו. חשבה לעצמה איך עשתה מעצמה צחוק. בעודה מסתובבת עם עגלת הקניות בסופר הסלולרי שלה החל לזמזם את נגינתו. "מספר לא מזוהה" הופיע על צג. "הלו" היא אמרה. בצד השני השתרר שקט. "היי.......זה אני מבית הקפה.....", כל גופה התמתח בבת-אחת, לפתע היא קפאה על מקומה ולא יכלה לענות, "החתול בלע לך את הלשון ?" צחקק הקול מעברו השני... כעבור שעה התרחשה פגישתם הראשונה. בית קפה על חוף ים מבודד. יום שישי אחר הצהריים. הבריזה מהים ליטפה את גופה והאבטיח מילא את החללים בשיחה. הם החלו להפגש בתדירות גבוהה. היא כאשת חברה לא ממש נאלצה לעבוד למחייתה ויכלה להתפנות אליו בשעות לא שעות. והוא ... הוא שמר הכל בסוד. היא ידעה את שמו אך לא יותר... כעבור 3 חודשים בעוד עשן הסיגריה מתפזר לו לאיטו בחדר בית המלון, היא לפתע הסתובבה ואמרה לו: "אני רוצה שתעשה משהו למעני..." "מה שתרצי אהובתי" ענה לה. "אני רוצה...שתחסל את בעלי" היא אמרה לו בקול בוטח. הוא התרומם על המיטה כאילו גופו הועף מתוך תותח בקרקס. "את השתגעת ???" הוא אמר לה בקול מבוהל, "אני לא רוצח !!!". "רק ככה נוכל להיות ביחד !!!" היא זעקה... צלצול הדלת העיר אותה משנתה. היא שמה על עצמה חלוק וניגשה לפתח הבית. מצידה השני של הדלת היא ראתה גבר ואישה. היא פתחה בזהירות את הדלת, "אפשר לעזור ?" היא שאלה. "גב´ מרקוביץ?" שאלה האישה. "כן" היא ענתה, "ומי אתם ?". "אני סמלת אלגרבלי וזה סמל פרדימן ממשטרת הרצליה. כדאי שנכנס". אני חוששת שגילינו גופה אשר על פי הפרטים המזהים שלה היא של בעלך. נודה לך אם תוכלי לבוא לזהות אותה." דמעות החלו להציף את עיניה וצמרמורות עברו בגופה. השוטרים שמולה לא ידעו שמדובר בדמעות של אושר… "כן, כבר…אני רק…. מישהו שיבוא איתי…כן…" היא מלמלה. הם עזבו את הבית והותירו אותה לבדה. היא מיד התקשרה אליו וצעקה אל תוך האפרכסת "בוא עכשיו אלי – אני אוהבת אותך !!!" "אני כבר מגיע…" ענה הקול מצידו השני של הקו. היא הרגישה איך כל גופה מתמוטט כמגדל קלפים…הטלפון נשמט מידיה…את הקול של בעלה היא תזהה תמיד…
