"ההיסטוריה יודעת לספר על כתבי יד וציורים, שנמצאו בעליות גג, עשרות שנים אחרי שיוצריהם מתו והלכו לעולמם. גם לי קרה דבר דומה עם ספר שכתבתי, לפני כשלושים שנה, ושכחתי ממנו.
לפני כחודש, לחצתי בטעות על מקש שגוי במחשב ועל המסך הופיע ספר שלם, הנושא את הכותרת: "איה הג'ינג'ית באמריקה" מאת: פוצ'ו.
שמתי יד על החזה, הרגשתי שהלב דופק, והבנתי שבניגוד למקובל – אני עוד חי.
מתחת לשמי היה כתוב: "איורים אורי ויסלר."
את הספר איה הג'ינג'ית המקורי איירה המאיירת הקבועה של פוצ'ו - אראלה הורוויץ, חברתו הטובה עוד מימי הפלמ"ח.
אראלה הלכה לעולמה בשנת 1994 ממחלת הסרטן והספר 'איה הג'ינג'ית באמריקה' נכתב לאחר מותה.
אייר אותו בנו של פוצ'ו, המאייר והמעצב אורי ויסלר, שגם הוא נפטר בינתיים בדמי ימיו, ממחלת הסרטן.
פוצ'ו חיפש את האיורים במחשב ואחר כך, בכל המגירות בבית, והם לא נמצאו.
הוא כבר כמעט חשב לפרסם את הספר בלי הציורים.
אבל אז נזכרה בתו עדנה, כי קטעים מהספר פורסמו במהלך שנות האלפיים, בעיתון 'מעריב לנוער'.
היא פנתה למדור העיתונות של ספריית בית אריאלה (פוצ'ו הוא קורא וותיק של הספרייה, עוד מלפני שנולדנו)
וערן הספרן המסור, איתר עבורם את האיורים המבוקשים.
זה הסיפור האמיתי, אבל פוצ'ו כמו פוצ'ו, מעדיף תמיד את הסיפור המעניין, אז, זו גרסת מציאת הציורים, המופיעה על עטיפת הספר:
"כמעט חשבתי להדפיס את הספר בלי הציורים ואז קרה נס:
עדנה בתי, החליטה למכור את מכונית המצ'וקמקת שמלאו לה עשרים שנה.
לשם כך, פינתה את כל הג'אנק שהיה בתא האחורי, ומה היא מצאה?
מעטפה גדולה, עתיקת יומין, ובה כל הציורים שחיפשתי."
פוצ'ו חגג בחודש שעבר יומולדת 95 והספר רואה אור בימים אלו לרגל יום הולדתו.
בתמונה: עטיפת הספר עם האיורים האבודים + צילום של הדוד פוצ'ו עם אחייניתו איה, גיבורת הספר. הצילום לקוח מתוך מאגר התמונות המופלא – ישראל נגלית לעין.
באדיבות ספריית בית אריאלה
איה הג'ינג'ית חוזרת עם יומנה הקורע מצחוק, ורומן גרפי מושלם מתחקה אחר פרשה משפחתית אפלה
איה הג'ינג'ית (צילום: יחצ)
פוצ'ו, "איה הג'ינג'ית באמריקה", הוצאת לשון, 166 עמ'
אסף חנוכה, "מי רצח את אברהם אליהו", יוקה ספרים, 96 עמ'
איה הג'ינג'ית חוזרת, ואם זה קורה, אולי יש סיכוי שגם אנחנו נחזור יחד איתה להיות ילדים ונערים בארץ תמימה ושמחה יותר, שמתפוצצים מצחוק מכל משפט שני ביומנה של המתבגרת החצופה ואדומת השיער, עם תוספות חשובות מאת אחיה הקטן נלי, כלומר עמנואל ("אבל איך אפשר לתת לילד כל כך קטן שם כל כך ארוך?"). פוצ'ו, אבא של איה, כבר בן 95; איך הוא עוד לא זכה בפרס ישראל על מפעל חייו זו שערורייה שיש להידרש אליה בבהילות אך במקום אחר. את עלילות מסעם של איה ונלי לאמריקה הוא העלה על הנייר כבר בשנות ה-50, כשנסע לשם בעצמו אחרי לימודי החקלאות שלו; הטקסט הופיע בזמנו בהמשכים ב"מעריב לנוער", עם איורים של זאב, וב-2000, בשינויים קלים (נקניקייה עדיין עולה 20 סנט, אבל בוש ג'וניור הוא הנשיא וליאונרדו דיקפריו כבר כוכב קולנוע), עם איורים מקסימים של אורי ויסלר ז"ל, בנו של המחבר, שמת בטרם עת.
כעת כל הטוב הזה רואה אור סוף סוף בפורמט של ספר, והשמחה רבה. מהרגע שאיה מסבירה שנלי הוא "הילד הכי מעצבן בעולם, מאלה שתמיד מוכרחים לפתוח את החשמל מתי שאני ואורי החבר שלי יושבים בחושך להכין שיעורים", ושבו כל מי שהיא פוגשת אומר לה שהוא נוסע לאמריקה (עד שמתברר שהיא בשדה התעופה, ואז במטוס ש"הייתם מאמינים? אפילו הוא נוסע לאמריקה!"), אי אפשר להפסיק לצחוק, או לפחות לחייך עד כאב לחיים.
להמשך קריאה https://www.maariv.co.il/culture/literature/article-1174720
