ב ר ד ק י ס ט י ת
New member
ההחמצה
"ראיתי השבוע צילומים של הילדים כשהיו קטנים", אמר לי השבוע חבר, אב לילדים בני עשרה. "פתאום רציתי להחזיר את הזמן לאחור, לחבק אותם עוד קצת, הצטערתי שלא הייתי איתם יותר כשהיו קטנים" על פי חברה שלי, נופלים עלינו תמיד האנשים המתאימים להלך הרוח שלנו נכון לאותו רגע, ולכן אולי לא היה זה מקרה שבזמן האחרון נתקלתי בכמה וכמה הורים (בעיקר אבות), שדיברו על תחושת ההחמצה בכל מה שקשור לגידול הילדים. אצל כולנו הילדים גדלים, חלקם (לפעמים כבר כולם) נכנסו לגיל העשרה. בצד הג´ל על השיער והבלגן בחדר, הם מתחילים לפרוש כנפיים: להתעניין יותר בחברים מאשר בהורים, לשבת על קוצים בארוחת השבת לפני המסיבה עם החבר´ה, להסתגר בחדר לשיחות טלפון אינסופיות. כבר אין את מי לחבק ולנשק ולכרבל בין הזרועות – בנים שריריים לא בנויים לאמהות נמרחות, כבר אי אפשר לומר להם חד וחלק מה לעשות, להיות בשליטה מלאה, לדעת שעל פיך יישק דבר. כבר אין לצפות שיבואו איתנו אוטומטית בשבת, לאן שלא נלך. מעכשיו העניינים עוברים לשלב מתוחכם ועדין יותר, של איזונים ושכל ודיפלומטיה, פתוחים למשא ומתן. מי שיש לו גם ילדים צעירים בבית, מתרפק עליהם קצת יותר, מודע היטב לזמן שחולף מהר כל כך. ומי שאין לו, פשוט ממשיך הלאה, נהנה ממה שיש, ולפעמים בסתר הלב, מתגעגע לילד הקטן והחמוד ההוא, שמסתתר מתחת לצעיר המגודל שנקרא הילד שלך. הבעיה שהכול קורה בבת אחת – הילדים הקטנים, הרצון להתקדם בעבודה, הצורך להתבסס כלכלית, וזה פשוט לא פייר. ויש כאלה, כמו אחדות מבין חברותי הטובות, שבסוף שנות ה-30 שלהן, מיהרו לעשות עוד תינוק אחד קטן וחמוד, שיאריך את עונת ההתרפקות, התלות, הנשיקות והחיבוקים. אלא שאת הזמן אי אפשר לעצור, ילדים נועדו לגדול, ובסופו של דבר אין מנוס מהתמודדות עם הגוזלים שפורשים כנפיים. עד אז אני מוצאת את עצמי נצמדת לבני ה"קטן" – החודש כבר בן 11, מטר שלושים ומשהו, עדיין בגיל שאפשר לחבק, לגפף, לצבוט בלחיים העגלגלות, ללוות בדרך לבית הספר , ולהוקיר כל רגע שחולף כל כך מהר.
"ראיתי השבוע צילומים של הילדים כשהיו קטנים", אמר לי השבוע חבר, אב לילדים בני עשרה. "פתאום רציתי להחזיר את הזמן לאחור, לחבק אותם עוד קצת, הצטערתי שלא הייתי איתם יותר כשהיו קטנים" על פי חברה שלי, נופלים עלינו תמיד האנשים המתאימים להלך הרוח שלנו נכון לאותו רגע, ולכן אולי לא היה זה מקרה שבזמן האחרון נתקלתי בכמה וכמה הורים (בעיקר אבות), שדיברו על תחושת ההחמצה בכל מה שקשור לגידול הילדים. אצל כולנו הילדים גדלים, חלקם (לפעמים כבר כולם) נכנסו לגיל העשרה. בצד הג´ל על השיער והבלגן בחדר, הם מתחילים לפרוש כנפיים: להתעניין יותר בחברים מאשר בהורים, לשבת על קוצים בארוחת השבת לפני המסיבה עם החבר´ה, להסתגר בחדר לשיחות טלפון אינסופיות. כבר אין את מי לחבק ולנשק ולכרבל בין הזרועות – בנים שריריים לא בנויים לאמהות נמרחות, כבר אי אפשר לומר להם חד וחלק מה לעשות, להיות בשליטה מלאה, לדעת שעל פיך יישק דבר. כבר אין לצפות שיבואו איתנו אוטומטית בשבת, לאן שלא נלך. מעכשיו העניינים עוברים לשלב מתוחכם ועדין יותר, של איזונים ושכל ודיפלומטיה, פתוחים למשא ומתן. מי שיש לו גם ילדים צעירים בבית, מתרפק עליהם קצת יותר, מודע היטב לזמן שחולף מהר כל כך. ומי שאין לו, פשוט ממשיך הלאה, נהנה ממה שיש, ולפעמים בסתר הלב, מתגעגע לילד הקטן והחמוד ההוא, שמסתתר מתחת לצעיר המגודל שנקרא הילד שלך. הבעיה שהכול קורה בבת אחת – הילדים הקטנים, הרצון להתקדם בעבודה, הצורך להתבסס כלכלית, וזה פשוט לא פייר. ויש כאלה, כמו אחדות מבין חברותי הטובות, שבסוף שנות ה-30 שלהן, מיהרו לעשות עוד תינוק אחד קטן וחמוד, שיאריך את עונת ההתרפקות, התלות, הנשיקות והחיבוקים. אלא שאת הזמן אי אפשר לעצור, ילדים נועדו לגדול, ובסופו של דבר אין מנוס מהתמודדות עם הגוזלים שפורשים כנפיים. עד אז אני מוצאת את עצמי נצמדת לבני ה"קטן" – החודש כבר בן 11, מטר שלושים ומשהו, עדיין בגיל שאפשר לחבק, לגפף, לצבוט בלחיים העגלגלות, ללוות בדרך לבית הספר , ולהוקיר כל רגע שחולף כל כך מהר.
