ההורים שלי...

[מנקת ארובות]

ההורים שלי...

זה היה נראה לי המקום המתאים ביותר לכתוב בו על הנושא. אני אפילו לא יודעת למה אני כותבת, תמיכה, התייעצות או סתם התפרקות.. אני עוד מעט בת 24, אני באה ממשפחה שהיא קצת מיושנת בדעותיה, לא דתיים. יש לי חבר כמעט שנה, הוא גר רחוק ממני ככה שזה לא קל, אנחנו מתראים פעמיים- שלוש בשבוע. המשפחה שלי בהתחלה לא לקחה את זה בקלות כ"כ.. בעצם עד היום כשאני אומרת שאני נוסעת אליו אני מקבלת בלית ברירה פרצופים שלהם. אגב, איתו אין להם בעיה, הוא מאוד אוהבים אותו והוא אוהב את משפחתי. מן הסתם, הרבה יותר נוח לשנינו שאני אבוא אליו כיוון שהוא שוכר דירה ואני גרה עם משפחתי.. (לעבור בשכירות לא אפשרי כלכלית מבחינתי בתקופה הקרובה). הזה היה קצת רקע... ועכשיו לעניין ששבר אותי היום. חוגגים לאחותי מיני אירוע בבית מחר וכמובן שאני שם לעזור, אימי ביקשה ממני לקחת חופש/ לצאת מוקדם מחר מהעבודה וזה מה שיקרה. היום היא התקשרה אליי ואמרה לי בטון חביב שהיה די חסר לי לאחרונה "XXXXX בוקר טוב! מה נשמע? תשתדלי להגיע מוקדם היום הביתה, צריך לעזור לסדר ולהכין למחר" אמרתי לה שחבר שלי קנה לנו כרטיסים למשחק היום, אז אני לא יכולה לצערי. בתגובה קיבלתי "טוב ביי" והיא ניתקה. יש לי בעיה גדולה בלאכזב אנשים שאני אוהבת. את המשפחה שלי ואת חבר שלי. מבחינתי תמיד המשפחה הייתה מעל הכל.. אבל עכשיו כשאני בתוך זוגיות אני נקרעת לשניים. אני פשוט לא מבינה למה כל הזמן אני מגיעה למצב כזה שאני ארצה לעשות משהו שאני רוצה (כמו לבוא אליו,ללכת למשחק או ווטאבר) ופשוט לא להנות מזה ב100%.. כמה פעמים דיברתי עם ההורים שלי על זה.. ללא הועיל. אני לא ידעת בדיוק אם זאת בעיה שלהם בלשחרר, להרגיש שאני עדיין תחת חסותם ואחריותם. פשוט מבחינתם חבר זה חבר, וכל הוא לא בעלי אני לא צריכה להתנהג ככה. תקנו אותי אם אני טועה אני פשוט לא יודעת מה לעשות.. אני מעריכה ומכבדת את ההורים שלי מאוד.. אבל לטענתם מאז שיש לי חבר, אני כמו משוגעת. אפשר שלא להשתגע מהמצב?

 

[פרפרי אהבה]

הו כמה שאני מבינה אותך

הייתי במקום הזה של לרצות את כולם, להיות בסדר עם כולם ובסוף מי שהכי חשוב שאהיה בסדר איתה-אני- לא הייתי בסדר כי הייתי עסוקה בלרצות את כולם. עד שהחלטתי לשים לזה סטופ וללמוד לא לתת לאחרים לנהל לי את החיים. את בת 24, עם כל הכבוד להורים שלך ורואים שאת נותנת להם הרבה כבוד- את יכולה בהחלט לנסוע לחבר שלך ולבלות איתו ולהתראות איתו ולא תמיד להיות זמינה להם כמו שהם לא זמינים לך תמיד. אני חושבת שיש משהו מאוד מתוק בהתנהלות שלהם,מצד שני, קשה להם לשחרר אותך ואולי בגלל זה לפרגן- נראה לי שיש מקום לשיחה טובה מלב אל לב בינכם, שכל אחד יגיד מה מפריע לו- הם יגידו ואת ותראו לאן זה לוקח אותכם.

 

[נוסעת בזמן אחר]

קודם כל לקחת בקלות

ןלא להכנס לסחרור של רגשי אשמה. למצוא איזון וכך לא תרגישי חצוי. תדעי שאת ממלא את חלקך עם כל צעד ולא לאפשר ללחוץ עליך(עד כמה שאפשר). לבדוק בדיוק פחות או יותר כמה היית פנוי להורים שלך לפני החבר וכמה עכשיו ולהוסיף איפה שחסר . זה הגיוני לגמרה שתהייהי קצת כרוכה אחרי חבר שלך ופחות פנויה להורים, אבל את יכולה ליצור מקומות של פיצוי בשביל לשמח את המשפחה מבלי לפגוע בעצמך. אני אומרת שתוסיפי שעות משפחה בזמן שאתם לא ביחד (זה אמור להיות קל כי אתם לא נפגשים כל יום, לא?) ושאר הזמן נהגי איך שטוב לך. את יכולה לנהל איתם שיחה נוספת ולבדוק איפה הם מרגישים את חסרונך יותר ולשים דגש על פיצוי שם. הכי חשוב לא להתרגש מהריגשי שהורים עושים לך. בסופו של דבר זכותך להיות קרובה לבן זוגך עכשיו. זה הזמן שלך בהחלט.

 

[נוסעת בזמן אחר]

כשאני כותב "הזמן שלך"

כוונה לא שזה פשוט זמן שברשותך אלה שאת צעירה, מאוהבת ומותר לך להיות יותר קרובה לגבר שלך מאשר לאבא ואמא.