"ההורים האמיתיים"

[dalia.le]

"ההורים האמיתיים"

לזוג שלום! ביתי, תהל, היא אתיופית, כך שברור שהיא אינה ביתי הביולוגית. דבר זה גורר תגובות מדהימות מהסביבה. למשל פעם בקניון איזה אינטיליגנטית אומרת לי "תגידי היא מאומצת?...." אז עניתי לה: "לא, אני הפיליפינית שלה..." או שבנופש בבית מלון, מדריכת הילדים שאלה "תגידי מה הקטע שלה איתך?" עניתי "היא הבת שלי..." לא נראה שהיא הבינה... או שאנשים שואלים : "ואיפה ההורים האמיתיים שלה?" אז אני עונה שאנחנו ההורים האמיתיים. בכל זאת הם מתעקשים: "לא,....ההורים האמיתיים...." מי אמיתי? זה שמוליד? או זה שמגדל, מטפל? קם בלילה? דואג, הולך לאסיפות הורים, נזעק לכל בכי?????

 

[דיאנה*]

לדליה

מצאה חן בעיני התשובה "אני הפיליפינית שלה..." ואפילו חשבתי לכמה רגעים לאמץ לי אותה ולהשתמש בעת הצורך. אבל במחשבה שניה מאוד לא כדאי. אני מאמינה שהתשובות שלנו לזרים מהוות אמירה מאוד משמעותית לילדים שלנו. זוהי הדרך שלהם ללמוד איך להגיב לאמירות שיום אחד יתקלו בהן בגן, בבית הספר ובשכונה. לכן, הייתי מציעה לך כששואלים אם היא מאומצת פשוט לומר כן. וכמובן לחבק (מה שנראה לי שאת בלאו הכי עושה). כדאי גם לזכור שמרבית האמירות הללו מגיעות מתמימות (או מבורות, ובמקרה הגרוע - טפשות) ולא מרצון רע. אז השתמשי בהם כדי להדגים לילדה איך חיים בשלווה עם נושא האימוץ. בלב תמיד אפשר להמשיך לחלק ציוני אינטליגנציה לדוברים

 

[edn]

../images/Emo45.gif

 

[ד...]

לדליה, דיאנה וכולם-

אני רוצה להדגיש משהו שכבר נאמר כאן, לגבי תשובתכן לתגובות מבחוץ כלפי המאומץ. אמרנו בזמנו, ששווה לתת לילד לגדול כילד שלכן ולא רק כמאומץ, שהאימוץ שלו יתקבל בטבעיות. למה אני מתכוונת? למרות שהערות מבחוץ נורא דורשות תגובה, ולפעמים גם ציניות (מי כמוני מכירה את המנגנון הזה...) לפעמים שווה להגיד "ככה הילד/ה שלי. נקודה. ) בלי להכנס להסברים. גם לא הסברים ש"כאילו" מקבלים בטבעיות את האימוץ. ואני בטוחה דליה, שכשהילדה שונה מאוד במראה זה הרבה יותר קשה. בסופו של דבר לנו, המאומצים, חשוב להיות חלק הכי שלם מהמשפחה, ולאו דווקא להחשב אימוץ מוצלח... לפני יומיים הייתי אצל הורי והיו חברים שאני מכירה שנים. כנראה הם לא חברים של הורי מאז שאימצו אותי ומסתבר לפי מה שאמרו שהם בכלל לא יודעים שאני מאומצת (זה לא משהו שדשים בו ונמצא תמיד על השולחן). דיברו על סבתי שהיא בת 95 והחברה אמרה "הנה יש לך גנים טובים". כולנו הנדנו בראש והימשכנו הלאה. אז נכון שלהגיד לה היום שאני מאומצת זה קצת יותר מורכב, אבל גם לא התעסקנו בזה אח"כ וגם זה בסדר. וזה ממש לא סוד. לשני ילדי, יש עיניים כחולות-ירוקות. לי עיניים חומות לחלוטין וגם לבעלי. כולם, אבל כולם שואלים מאיפה העיניים, ואני עונה "מהשכן בקומה ב´..." עכשיו גיליתי שהפסקתי עם הבדיחה שגררה תגובות לבעלי("אני במקומך הייתי דואג") ואני עונה "ככה יצא". לא צריך כל הזמן להתעסק עם זה. זה מה שנקרא לקבל את האימוץ בטבעיות . זו דעתי. אנחנו רוצים להיות הכי ילדים שלכם. בטבעיות. לא לחדד את השוני וללמוד לקבל אותו ב"כאילו טבעיות". אבל סייג אחד למה שאמרתי- אני כותבת מנקודת מבטי היום. יתכן שכשמדברים עם ילד הדגשים קצת אחרים, כי הוא עדיין בתהליך למידה של האימוץ. אבל בכל זאת "תתיקו" את מה שאמרתי באיזו פינה בראש לכשיהיה רלוונטי... שבת שלום ד...

 

[מיכל@ל]

ד...

אני רוצה להתמקד במשפט שכתבת :"לא לחדד את השוני וללמוד לקבל אותו ב"כאילו טבעיות"." אני מלמדת את הילדות שלי ששוני זה דבר נהדר,שכל אחד הוא יצירה מיוחדת וחשוב לשמור על הייחודיות ולא ללכת אחרי ":העדר". שוני זאת לא מילה גסה. אפשר להיות שונה ומיוחד ועדיין להיות חלק מהמשפחה,אין שום צורך "להצניע" את המיוחדות או להתעלם ממנה,זה חלק מאיתנו,חלק מהמשפחה וכהורה הייתי רוצה שהילדים שלי קודם כל ידעו לכבד כל אדם כפי שהוא ולראות כל אחד כאדם מיוחד מבלי לשפוט אותו על פי קרטריונים כמו מראה,מוצא,דת וכו. הילדות שלי הן הכי ילדות שלי עם השוני ועם המיוחדות שלהן ואני גאה בכך. דווקא מה שסיפרת על חברי המשפחה ועל כך שלא התעסקתם בכך גורם לי להרגיש שדוקא "לא לדבר על זה" ,"להפוך את זה לסוד או משהו מוצנע",זה מה שגורם לילד להרגיש שמשהו אצלו אולי לא בסדר,שאם לא יהיה "כמו כולם" אז לא יקבלו אותו. בעיני "לקבל את האימוץ בטבעיות" [כפי שקראת לכך] ,זה לתת לכך את המקום שלו ואת החלק שזה תופס בחיי הילדות ובחיי המשפחה מבלי לפחד או לחשוש ומבלי להשוות את עצמנו למשפחות אחרות "טבעיות" וללכת אחרי "סטנדרט" מסוים.

 

[ד...]

מיכל,

אני אחלק את מה שכתבת לשני חלקים: בחלק הראשון לגבי שוני, אני מסכימה עם כל מה שאמרת, וזה עדיין לא סותר לדעתי את מה שאני כתבתי. אכן, כל אחד שונה במשהו, לכל אחד יש משהו מיוחד שמייחד אותו ואין סיבה להצניעו. אבל בתחושה הפנימית והעמוקה שלי, רציתי ואני רוצה להיות חלק שווה מהמשפחה, כמו האחים שלי(הביולוגים). אני רוצה להיות אחת משלושתינו. השוני של האימוץ לא הופך אותי למיוחדת יותר, או כל דבר אחר אשר מייחד אותי ונותן לי איזשהו שוני עם ערך מוסף. הוא נתון שלא מוסיף ולא גורע. תישאלי אם הייתי היום בוחרת להיות מאומצת?! ואין לי תשובה. אין ספק שזה "עשה" אותי מי שאני אבל האם זה נתן לי ייחוד שאני גאה בו במיוחד?! לא חושבת. היום זה סתם נתון... הילדות שלך, מקבלות את הערך המוסף של האימוץ, או את הייחוד שלהן שבו הן צריכות להיות גאות, דרך המראה שלהן, לא דרך האימוץ. המראה הוא שמביא להדגשת האימוץ. אצלי זה לא כך. אצלכם מיכל, האימוץ תופס חלק יותר גדול בחיי המשפחה (50%) , אצלי, הייתי במיעוט, ורציתי להיות "רגילה". לגבי החלק השני- זה ממש לא סוד או משהו מוצנע. כתבתי בעבר שזה היה תמיד על השולחן, וכל החברים של הורי יודעים ומספרים איך היה שהגעתי. אבל היום, כשאני בת 32 וזה חברים של 25 שנה שכנראה לא יודעים, אני לא רואה שום צורך בפורום מורחב להגיד:" רגע, זה לא הגנים שלי כי..." זה פשוט לא רלוונטי, לדעתי. ואגב בגלל זה כתבתי את הסייג בסוף: זו נקודת מבטי כיום ! בגיל אחר זה היה אחרת. כילדה- נערה, הייתי "צועקת" בכל הזדמנות שאני מאומצת. היום- לא. פשוט פחות מתעסקים עם זה. זה היה יותר דומיננטי בשלב אחר. אני קוראת מה שכתבתי ולא בטוחה שהבהרתי את עצמי, אבל מקווה שמשהו הובן. אבל אני אוסיף עוד דבר שאולי ישלים לך חלקים בפאזל: באופיי הבסיסי אני קונפורמיסטית. מאוד הולכת בתלם. ואגב אני היחידה שכזו במשפחה.... אז גם אם אני מסכימה עם מה שכתבת, עדיין באופי שלי, ובמה שנוגע אלי, אני אכן רוצה להיות הכי כמו כולם כניראה.... ד...

 

[מיכל@ל]

ד...

מתוך מה שכתבת ראיתי את זה "צועק" אלי,את הרצון שלך להיות שיכת,להיות חלק,לא להיות שונה... משום מה יש לי תחושה שהנושא הזה עדין פתוח אצלך,עדין כואב ומשם את כותבת. המון המון תודות על השיתוף,את נותנת לי תמיד חומר למחשבה

 

[ד...]

מ י כ ל -

א. יתכן שהנושא עדיין פתוח ויום אחד יסגר. ואולי הוא פתוח, כמו שהוא יהיה פתוח לעולם אצל הרבה מאומצים, שגם אם סוגרים חלונות קטנים, או דלתות קטנות, עדיין משהו תמיד נישאר פתוח, חור עמום ולא מוסבר שתמיד איתנו... ב. כולנו רוצים להיות שייכים, לדעתי. למישהו, למשהו, למקום, לאנשים. יתכן שאני, או אולי אפילו מאומצים באופן כללי מחפשים את השייכות הזו יותר. ג.

ו

ד...

 

[דיאנה*]

לד...

לד... אני לא באה להתווכח עם התחושות שלך, להיפך, הרי גם הרצון לאמץ בא מתוך הצורך והרצון להיות שייכים, לא? אני רק חושבת שאין סתירה גדולה בין הרצון להיות ולחוש שייכת למשפחה ובין תגובה עניינית לשאלה כמו "האם הילדה שלכם מאומצת". לדעתי תשובה קצרה וחיובית (במקרה הזה) יכולה להעביר גם את המסר של שייכות למשפחה וגם את העובדה שאין מה להתבייש בכך. אימוץ זה לא דבר שיש להסתיר אותו. זה לא אומר שצריך לצעוק ולספר על כך בראש חוצות ללא קשר לנושא המדובר. אבל כשעולה ההקשר אסור לדעתי לעקוף אותו. דווקא נושאים שאין מדברים בהם ועליהם הם שממשיכים להציק לנו, להעסיק אותנו, ואצל ילדים הם יכולים להביא לתשובות מסולפות שאותן ינסו לספר לעצמם כדי לפתור את החידה, או את מה שנראה בעיניהם כדבר לא פתור. אני חושבת שבמילה קצרה כמו "כן" לאדם זר, ניתן גם להעביר תחושה של גאווה בילד/ה, וחיבוק או יד על כתף בהקשר הזה מבהירים את נושא השייכות. אפשר אחר כך להמשיך ולעסוק במה שעסקנו קודם, ושום דבר לא נשאר ללא מענה, אין תחושות שצריך לתרץ משהו, שיש ברקע סיפור היסטורי שיש להתבייש בו. אין תחושה של סוד (שאצל ילדים עלול להתפרש כסוד אפל). זה כמובן לא אומר שצריך להתחיל לספר לכל טיפש שפוגשים בקניון את כל ההיסטוריה המשפחתית, אבל אפשר לנצל את התגובות הללו דווקא לחזק את הקשר ואת תחושת השייכות. ובינינו, בכל זאת אימוץ הוא לא הדבר השכיח ביותר באוכלוסייה, וודאי לא אימוץ של ילדים ויאטנמים או ממוצא אתיופי במשפחה צברית "לבנה". אני מאמינה שדווקא כדי להגביר את תחושת השייכות, כדי להרגיש משפחה, כדי ש"האימוץ יתקבל בטבעיות" צריך לדבר על הדברים. חשוב כמובן לדעת כמה ומתי ואיפה. זה כבר נושא אחר... ובקשר לכמה, מתי ואיפה – תודה על התגובות שלך. הן מחדדות את הדברים ואכן נותנות חומר למחשבה. (מיכל, צריכים בדחיפות אייקון של פרצוף חושב!)

 

[מיכל@ל]

מעבירה הלאה את הבקשה לאייקון ../images/Emo8.gif

 

[מיכל@ל]

והתשובה שקיבלתי...

אין אפשרות להכניס איקונים מורכבים בגלל גודל הקובץ של האיקון [או משהו כזה],במקום אדם חושב יהיה איקון של מוח שיסמל מחשבה.

 

[דיאנה*]

נו, אם כבר...

נו אם כבר לקחת ברצינות את הבקשה שלי... הינה הצעה לאייקון פשוט של תפוז חושב (מוח זה קצת דוחה, לא?)

 

[מיכל@ל]

מקסים !!!

מיד מעבירה הלאה

 

[הזוג]

אנחנו הורים אמיתיים וגם ההורים

המולידים אמיתיים. אנחנו בחרנו לאמץ את הילדים ולכן באמת נעשה הכל למענם; נקום בלילה גם בחופש וגם בחורף, נרוץ לרופא וגם נהנה ונשמח מכל הברקה של הילד. גם המאומץ וגם הביולוגי. בכלל בנושא הזה אנחנו מרגישים שהשיר של חיים נחמן ביאליק על צילי וגילי הכי עונה לשאלה. " מי מהן יפה יותר צילי או גילי תגידו אתם..." (ציטוט חופשי) נ.ב לכל הקוראים למי יש את המילים ומוכן לכתוב אותן כאן? בכל הקלטות של שירי הילדים לא מצאנו.

 

[r&m]

צילי וגילי

לזוג שלום השיר של ביאליק נקרא שתי בנות.... בנות שתיים, בובותיים, צילי וגילי עימי פה - מי משתיהן יפה יותר, אמרו, דודים: זו או זו? אינכם יודעים, חה-חה, דודים, אינכם יודעים, לא ולא! שתיהן, שתיהן יפות יותר, צילי וגילי, זו וזו. ואת מי אהבתי יותר - אימרו, דודים: זו או זו? חה-חה, דודים, אינכם יודעים, חה-חה, דודים, לא ולא! שתיהן, שתיהן אוהב יותר, גם את זו וגם את זו, שתיהן אשא בחיקי תמיד, צילי פה וגילי פה. ---------------------- תהנו.... r&m

 

[הזוג]

לr&m , תודה תודה על השיר, כעת אנחנו

משוכנעים מתמיד שזו התשובה האולטימטיבית לכל אדם התוהה או מפקפק באם יש אהבה שונה לילד ביולוגי או מאומץ. צריך ללמוד ולשנן את הבית האחרון בשיר. " שתיהן,שתיהן אוהב יותר, גם את זו וגם את זו, שתיהן אשא בחיקי תמיד. צילי פה וגילי פה.

 

[מרב של ערן]

לדליה

אם אמא שלי היתה קוראת את מה שכתבת, היא בוודאי היתה אומרת לך שיש לה פלאשבק לתקופה שאני הייתי תינוקת. היא עמדה באותו מצב בדיוק. היא אשה בהירה מאוד (בלונד ועיניים ירוקות) ואני נולדתי כהה מאוד (נו, מה ל´שות, יש לי גם אבא

). וכשהיו שואלים אותה מה הקשר בינינו, זה בדיוק מה שהיא היתה עונה - היא הבת שלי, ויש לה גם אבא! כנראה שהשנים לא היטיבו עם התגובות. אני חושבת שההורה האמיתי, הוא לאו דווקא ההורה הביולוגי. ההורה האמיתי הוא זה שדואג, שמלטף, שמחבק. ההורה האמיתי הוא זה שקם בלילה כשהילד בוכה, הוא זה שאוהב אותו ומעלה בו צחוק. ההורה האמיתי הוא זה שמלווה את הילד בהתפתחותו היום-יומית. אנחנו בתחילת הדרך לאימוץ, ואני מאוד מקווה שכשנגיע ליום שבו נחבוק את ילדנו, הוא ידע שאנחנו ההורים האמיתיים שלו. מרב

 

[מי]

תגובה ../images/Emo24.gif

כן, אנחנו ההורים האמיתיים! יש מי שהוליד את הלדים שלנו - הילדים שאימצנו, אבל ברגע שהם ויתרו על זכותם להיות הורים - הם כבר לא הורים. נכון, החברה שלנו מקבלת שונויות בצורה לא תמיד אוהדת, החברה שלנו איננה קלה, אבל התגובה שלנו צריכה להיות "זה הילד/ה שלנו, אנחנו ההורים שלו/ה". הבעיה היא איננה שלנו - היא של מי שמגיב את התגובה. נפלט לי פעם ליד מישהו שהעיר לי הערה "אני הורה עם תעודה ואתה לא". מותר לנו להיות גם קצת בוטים בתגובה המילולית, לפעמים, אבל חשוב לשדר כל הזמן לילדים שאנחנו ההורים שלהם. חלק מהשידור הוא גם התגובה שלנו להערות כאלה. חג שמח!!

 

[מיכל@ל]

"הורים אמיתיים"

אני מצרפת לכאן הודעה של שי שהשתתפה בפורום שלנו באי או אל : "כתבו כאן שאולי אהבה אל ילד מאומץ אינה אותו הדבר כמו אל ילד שיצא מרחמך. כמה מהתשובות שלכן מדברות על "אהבת ילד עזוב". הנני להצהיר כאן ועכשיו: את שני ילדי אימצתי בגלל האיגואיזם הפרטי שלי. לא כדי לעשות טובה לאף אחד, לא כדי לאסוף מהרחוב אסופיים ולתת להם "בית חם", לא כדי לעשות מצוות ולא בשביל אף אחד. רק כי אני רציתי, רק כי חשבתי שחיי אינם חיים בלי ילדים, והדבר הראשון שבחיי שאינו מוטל כלל בספק הוא אהבתי אותם. מעולם לא פקפקתי בכך, ממש לא - עם יד על הלב. גם ברגעים המאכזבים ביותר, גם בשעות יאוש גדולות, גם כאשר שנאתי דברים שהם עושים. מעולם לא היה פיקפוק קל שבקלים באהבה שלי אותם. העובדה שיצור רך תלוי בחסדייך - עושה את כל ההבדל ולא הרחם שבה גדל. תמיד ידעתי שמזל גדול נתמזל לי לראות שניים כאלה. כשראיתי את בתי בפעם הראשונה ונשאלתי אם "היא מוצאת חן בעינינו", הבטנו שנינו האחד בשני ואמרנו: "לקחת מהר,ולברוח, לפני שיבוא מישהו אחר ויגנוב לנו אותה". היתה לנו אפשרות לבוא ולבקר במשך כמה זמן עד שנתרגל. "התרגלנו" בחמש דקות. את שתי היממות בהן נאלצנו לחכות עד שחתמנו על כל הניירות ועד שקיבלנו אותה, לא אשכח לעולם. לא יכולתי לישון כל הלילה במחשבה שהילדה שלי שוכבת חולה במוסד ולא מחליפים לה את החיתולים במהירות הנדרשת. (היא הגיעה אלי עם טוסיק מלא שלפוחיות שחורות כמעט, אחרי מחלת מעיים, שלשולים קשים והחלפת חיתולים אחת לארבע שעות בלבד). זו התחושה כאשר את יודעת שמשהו שלך! וזה כל העניין כולו. פשוט לגמרי."