Oi Vey Zmir
New member
ההודעה הזו הייתה אמורה לעסוק
באיזו כתבה שהייתה בעיתון בהקשר לארגון "בצלם", אבל זו לא שעה טובה. נסתפק בזה בינתיים... מחייגת את המספר הכל כך מוכר הזה, יודעת שלא תהייה תשובה בצד השני. מנסה פעם שנייה בכל זאת, פעם שלישית, אולי אס אמ אס…נו, למה לא עונים? להשאיר הודעה קולית? אני אתקשר מחר שוב. (ברטה מרימה עליי מערוך). עוברות שעתיים, מתקשרת שוב. אין תשובה. מנסה להתקשר גם הבייתה, גם לפלאפון, גם לקו השני, גם לצבא. כלום. (ברטה חובטת בי בעוצמה/בעצמה). לא שמעתי ממנה כבר חודש, לא מילה. ואין לזה, סיבה ברורה, זה רק ש- לחברה הכי טובה שלי יש חבר. זה משעשע כמה שבן אדם קרוב (דאבל מינינג, איזה שני בלוקים ממני) יכול להיות רחוק. בעצם, זה לא משעשע. עשרה חודשים מורטי עצבים של להפרד ולאיים, לצעוק, "אבל להתקשר לשאול מה שלומי את יכולה, זה לוקח בדיוק דקה לחייג מספר...", למצוא "חברות הכי טובות" חדשות...לא עוזר כלום. כמה פעמים אני יכולה להסביר? כמה פעמים אני יכולה להתעצבן ולבלוע את זה? כמה פעמים אני יכולה לנסות להסתדר עם הבחור הזה (כן הסתדרנו, פשוט שהוא משעמם אותי ואין לי מה לחפש עם שניהם)? כמה פעמים הם ידכאו אחד את השני? הריי ברור שלא כדאי לשים שני אנשים עם בעיות פסיכולוגיות (בדוקות) ביחד 24/7. וכל החברות האחרות נעלמות לה, חוץ ממני. והיא כבר מודה ש"הוא מספק לי דרך לברוח מהכל, אני שורצת אצלו בבית ואין לי אנרגיה לאף אחד". לפניי שבוע הם נפרדו. היא לא אוהבת אותו יותר, אותי היא תמיד אהבה הכי הרבה. היא אמרה שהיא לא רוצה להתנצל על שום דבר, שזה מה שהיה לה טוב באותו זמן. איך זה שדווקא החברות הטובות יותר שלי הן מהסוג של "יש לי חבר, ימות העולם?". קיבינימט, זכר זה לא כזה שוס. בין דר, לא חייבים להתנתק לחודשים שלמים. אני לפחות (איזו גיבורה אני) מרימה טלפון לשאול מה קורה אפילו אם אני לא בבית שבועות על גבי שבועות (גם זה יכול לקרות, רק שאני לא מסוגלת להחזיק מעמד עם אותו בן אדם יותר מיומיים בלי להתעצבן. עניין של אופי). אז כמה דקות לפניי שהיא נשארה לבד עם אחותה והוא כבר חיפש עבודה כאן בעיר ורצה לעבור לגור אצלה- היא מודיעה לו שנגמר. היא חשבה שהוא יתאבד, אני אמרתי לה שהוא יתגבר על זה. בינתיים לא ברור מה קורה, רק שעכשיו יש בינינו את שתיקת "החטא ועונשו". אני לא מסוגלת להעניש, אני לא מסוגלת לכעוס והיא פוחדת שאם היא תתקשר אני אחשוב שהיא סתם מתעלקת עליי כי היא לבד בבית עכשיו ואין לה מה לעשות. לי לא אכפת, יש אנשים שכמה שהם זונות ממשיכים לאהוב אותם (מה גם שכשזה נוגע לבחורה הזו, אני מגדירה מחדש את המושג "תלותי"). ואם בענייני אהבה אנחנו עוסקים, או לפחות אני, אצא עתה בקריאה נואשת לציבור הזכרים: תפסיקו לנסות לדבר עם בחורה על...עליה. (כן, זה בציווי). הניסוח לא משהו, אבל נמאס לי לשרוף שעות על גבי שעות בלהסביר לבן אדם למה אני לא רוצה, למה זה לא יילך ובעיקר- כמה שקשה לו עם זה. קשה לך? יופי. להתבכיין על קשר זה לגיטימי כמה פעמים, אבל דיי (בייחוד אם זה לא עבר את מחסום החצי שנה). אין לי אפילו קפה בבית, חלאס. מצאתי דווקא תשובה לזה (אחריי שנמאס לי להקשיב)- למצוא חברה מתאבדת (כזאתי שנורא מתעניינת בפסיכולוגיה של הזכר המצוי) ולשלוח אותו לדבר איתה. זה יכול לעבוד. לגלוש לשלב הפתאטי זה לא משהו, מה שמזכיר לי שיחות דיי טעונות (שלא אני יזמתי) עם מישהו שהייתי איתו זמן ממושך. אני בטוחה שגם הוא חיטט באף כשאני בכיתי, כמו שאני גירדתי ברגל כשאני נוכחת (בערך) בשיחות מהסוג שציינתי. איבדתי את הקלטת של פוליאסטר ואני צריכה ללמד חברה מסויימת לנסוע על רולרבליידס. כן, ממש קרנבל. רומבתה, : My Insatiable One:
באיזו כתבה שהייתה בעיתון בהקשר לארגון "בצלם", אבל זו לא שעה טובה. נסתפק בזה בינתיים... מחייגת את המספר הכל כך מוכר הזה, יודעת שלא תהייה תשובה בצד השני. מנסה פעם שנייה בכל זאת, פעם שלישית, אולי אס אמ אס…נו, למה לא עונים? להשאיר הודעה קולית? אני אתקשר מחר שוב. (ברטה מרימה עליי מערוך). עוברות שעתיים, מתקשרת שוב. אין תשובה. מנסה להתקשר גם הבייתה, גם לפלאפון, גם לקו השני, גם לצבא. כלום. (ברטה חובטת בי בעוצמה/בעצמה). לא שמעתי ממנה כבר חודש, לא מילה. ואין לזה, סיבה ברורה, זה רק ש- לחברה הכי טובה שלי יש חבר. זה משעשע כמה שבן אדם קרוב (דאבל מינינג, איזה שני בלוקים ממני) יכול להיות רחוק. בעצם, זה לא משעשע. עשרה חודשים מורטי עצבים של להפרד ולאיים, לצעוק, "אבל להתקשר לשאול מה שלומי את יכולה, זה לוקח בדיוק דקה לחייג מספר...", למצוא "חברות הכי טובות" חדשות...לא עוזר כלום. כמה פעמים אני יכולה להסביר? כמה פעמים אני יכולה להתעצבן ולבלוע את זה? כמה פעמים אני יכולה לנסות להסתדר עם הבחור הזה (כן הסתדרנו, פשוט שהוא משעמם אותי ואין לי מה לחפש עם שניהם)? כמה פעמים הם ידכאו אחד את השני? הריי ברור שלא כדאי לשים שני אנשים עם בעיות פסיכולוגיות (בדוקות) ביחד 24/7. וכל החברות האחרות נעלמות לה, חוץ ממני. והיא כבר מודה ש"הוא מספק לי דרך לברוח מהכל, אני שורצת אצלו בבית ואין לי אנרגיה לאף אחד". לפניי שבוע הם נפרדו. היא לא אוהבת אותו יותר, אותי היא תמיד אהבה הכי הרבה. היא אמרה שהיא לא רוצה להתנצל על שום דבר, שזה מה שהיה לה טוב באותו זמן. איך זה שדווקא החברות הטובות יותר שלי הן מהסוג של "יש לי חבר, ימות העולם?". קיבינימט, זכר זה לא כזה שוס. בין דר, לא חייבים להתנתק לחודשים שלמים. אני לפחות (איזו גיבורה אני) מרימה טלפון לשאול מה קורה אפילו אם אני לא בבית שבועות על גבי שבועות (גם זה יכול לקרות, רק שאני לא מסוגלת להחזיק מעמד עם אותו בן אדם יותר מיומיים בלי להתעצבן. עניין של אופי). אז כמה דקות לפניי שהיא נשארה לבד עם אחותה והוא כבר חיפש עבודה כאן בעיר ורצה לעבור לגור אצלה- היא מודיעה לו שנגמר. היא חשבה שהוא יתאבד, אני אמרתי לה שהוא יתגבר על זה. בינתיים לא ברור מה קורה, רק שעכשיו יש בינינו את שתיקת "החטא ועונשו". אני לא מסוגלת להעניש, אני לא מסוגלת לכעוס והיא פוחדת שאם היא תתקשר אני אחשוב שהיא סתם מתעלקת עליי כי היא לבד בבית עכשיו ואין לה מה לעשות. לי לא אכפת, יש אנשים שכמה שהם זונות ממשיכים לאהוב אותם (מה גם שכשזה נוגע לבחורה הזו, אני מגדירה מחדש את המושג "תלותי"). ואם בענייני אהבה אנחנו עוסקים, או לפחות אני, אצא עתה בקריאה נואשת לציבור הזכרים: תפסיקו לנסות לדבר עם בחורה על...עליה. (כן, זה בציווי). הניסוח לא משהו, אבל נמאס לי לשרוף שעות על גבי שעות בלהסביר לבן אדם למה אני לא רוצה, למה זה לא יילך ובעיקר- כמה שקשה לו עם זה. קשה לך? יופי. להתבכיין על קשר זה לגיטימי כמה פעמים, אבל דיי (בייחוד אם זה לא עבר את מחסום החצי שנה). אין לי אפילו קפה בבית, חלאס. מצאתי דווקא תשובה לזה (אחריי שנמאס לי להקשיב)- למצוא חברה מתאבדת (כזאתי שנורא מתעניינת בפסיכולוגיה של הזכר המצוי) ולשלוח אותו לדבר איתה. זה יכול לעבוד. לגלוש לשלב הפתאטי זה לא משהו, מה שמזכיר לי שיחות דיי טעונות (שלא אני יזמתי) עם מישהו שהייתי איתו זמן ממושך. אני בטוחה שגם הוא חיטט באף כשאני בכיתי, כמו שאני גירדתי ברגל כשאני נוכחת (בערך) בשיחות מהסוג שציינתי. איבדתי את הקלטת של פוליאסטר ואני צריכה ללמד חברה מסויימת לנסוע על רולרבליידס. כן, ממש קרנבל. רומבתה, : My Insatiable One:
