ההודנא. מאזן ביניים.
לחשוב על התקופה השחורה בתולדות המדינה: 28 בספטמבר 2000 - 5 בפברואר 2001. אינתיפאדת הטרור משתוללת. לא עובר כמעט יום ללא פיגועים ורציחות. המדינה עוד לא תופסת מה קורה. הרגע היינו במו"מ, ערפאת ישב אצל ברק בבית ואכל ונאווה בישלה והכינה. והינה למחרת מתפרץ הר הגעש. במטענים בעזה, ביריות של שוטרים פלסטיניים על חבריהם לסיורים המשותפים שרק רגע לפני כן שתו יחד איתם קפה. השטח מתלקח. הקואליציה של העבודה-מרצ מתרוצצת כתרנגולת ערופת ראש. לא יודעים מי שר הפנים ומי שר החוץ, מי שר למשפטים ומי לביטחון פנים, מי לעלייה ומי לקליטה, מי המייעץ ומי המיועץ, מי החוץ ומי עוד בפנים, מי בקואליציה ומי בממשלה. הקואליציה מפרפרת פרפורי גסיסה ומוציאה את נשמתה. ברק ופמליית יועציו מתרוצצים על פני חצי עולם בניסיון נואש להשיג הפסקת אש: לוושינגטון, לפריז, לוועידת שארם. ובכל מקום רואים את הראיס שהשתן עלה לו ראש במדיו המגוחכים, בסמרטוט שלקרחתו, עם הפה הנפתח ונסגר ומשלהב המונים ופולט צריחות על מיליוני שהידים. בפריז אצל שיראק פתח הפוחלץ הצרפתי את הג'ורה בניסיון להכניע את ברק בפני הטרור. בשארם התעמר בו מוברק כאילו היה איזה חתיכת דרעק המייצג מדינת מצורעים, ואפילו לא הניף את דגלה. והכל בניסיון נואש להפסיק את האש, אך לשווא. הראיס הריח דם, השהידים יצאו לדרך והשמאל הקיצוני אצלנו פתח בקבוק וחגג: עוד מעט תוכנע המפלצת הציונית השנואה ותנוס מפני אינתיפאדת הגיבורים שסמרטוטים עם נקבים מכסים את פרצופיהם ורק עיניהם רושפות זיקי אש המביאים את המוות לפתחי הציונים. כמו מלבנון אך תמול שלשום. והינה חידלי האישים במשלחת ברק לטאבה 'מנהלים משא ומתן'. מפשילים את המכנסיים ופותחים את הרגליים בתנוחת שפאגאט. כל אחד מהם מציג פנים רציניות ומלאות הכרה בערך עצמו בטלוויזיה כאילו היה לו מה לומר. כל אחד מהם פוסע בארשת חשיבות עצמית כטווס מנופח באולמי המלון לניצנוצי המצלמות בדרכו ל'מלאכה' ובקושי נפנה לצבא הכתבים כדי לפלוט איזשהו דבר הבל נוסך תקווה... כל אחד מהם נושא 'נון פייפרס' מתחת לבית שחיו ובהם 'ההצעות האחרונות' שהתחלפו מדי יום - גבולות, פליטים, התנחלויות, מים, אוויר - הכל למכירה. העונה מסתיימת, הכל בזול. וחווייר סולאנה מתרוצץ בין כולם, קד קידות, מחליף בדיחות, משוחח שיחות, רושם הערות, עורך רשימות מלאי של ה'נכסים' שיש לכנס. רק הפסקת אש יוק. הראיס לא מסכים. המכירה חייבת להימשך לצלילי הירי של השהידים, גיבורי השיבה שמזוודותיהם כבר ארוזות וקני הרובים מבצבצים מהן. עוד מעט ייגמר הכל, ביילין ושריד עבדו זה עתה כל הלילה והוסיפו ליטושים אחרונים לפתרונות היצירתיים שיוגשו מייד לאישור הראיס, באמצעות נביל שעת' שיחזור ללא שהיות ויאמר: זה לא מספיק, הראיס לא מסכים. אבל וואלק תן לפחות הפסקת אש לכמה ימים, יש בחירות בפתח, ברק נלחם על חייו, מה אתה רוצה ששרון ייבחר? אין רחמים בדין אצל הראיס. או שתחתמו על הקווים והשיבה או שיימשך הטבח. והינה השה לעולה: 17 לינואר - אופיר רחום בן 16 מאשקלון נרצח ליד רמאללה כשפותה לבוא לפגוש את אהובתו הפלסטינית מהאינטרנט. 23 לינואר - מוטי דיין ואתגר זיתוני, המסעדנים מת"א, מוצאים להורג בדם קר לאחר שנחטפו ממסעדה בטול כרם. המסך יורד. המכירה נפסקת. העם הולך לבחירות. ממשלת הקלון מובסת. ...והינה קמה ממשלת שרון הראשונה עם העבודה ואח"כ השנייה עם שינוי כשותפה הבחירה. עוד מצלצלים באוזניים דברי הברכה שבהם קיבלו את הממשלה החדשה רש"פ הטרור ואירגוניה: אנחנו נלמד את פושע המלחמה לקח, אנחנו נראה לו, לא יהיה לו יום אחד של שקט, הוא ישלם על ה-כ-ל - על לבנון ועל קיבייה ועל עזה ועל ההתנחלויות - ברוח בדם נגרשך, יא שרון. ברוח בדם, ענה להם צבא המשת"פים שהבשיל והרקיב והסריח בתקופת ממשלת ה'שמאל'. שרון יביא שלום? שרון יביא ביטחון? לא יקום ולא יהיה. על גווייתנו המתה, טרטרו הגוויות למחצה, סרמרטוטי הריצפה של ערפאת והחמאס בתוכנו: כל הפפות והריינהרטות, הקליינים והגיורות, הישגבולים והאבנרים והשולות, ואפילו העופרים החגבים למיניהם. נאבק להפלת ממשלת שרון בכל הדרכים, קירקר 'השמאל השפוי'. נחכה לו בפינה, לא ניתן לו יום אחד של חסד, נזכיר לו בוקר, צהריים וערב את לבנון ציפצפו השרידים, הגלאונות והביילינים. הלאה ממשלת הדמים והמלחמה הימנית האחראית לשפיכות הדמים והבולמת כל יוזמת שלום כמו שלנו בטאבה... השיירה של שרון, ועכשו שרון-לפיד, לא נרתעה מנביחת הכלבים והמשיכה בדרכה. היא היכתה בטרור הפלסטיני ללא רתיעה (הרבה פחות מכפי שצריך, לדעתי הצנועה) תוך שהיא משאירה דלת פתוחה-למחצה לכוחות השפויים בצד השני, בבחינת 'אם תאבו ושמעתם טוב הארץ תאכלו, ואם תמאנו ומריתם - חרב תאוכלו'. והחרב התקדמה ואכלה: עוד מרצח ועוד סייען, עוד מחבל ועוד מפגע עד אשר הגיליוטינה נתלתה מעל לראשם הלכוד בלולאה. הינה הפרוטוקול המסביר את ההודנא, פרוטוקול השיחות בין אבו-מאזן לאירגוני הטרור בעזה (ותודה ל'אל-באלד' על השרות). הפרוטוקול אומר הכל: הפלסטינים הרוסים, על הקרשים. האינתיפאדה הביאה אותם לסף התהום של 'נכבה' חדשה. הם אלה המבקשים הפסקת אש. שרון לא צריך להתרוצץ מסביב לעולם, הוא לא צריך לנסוע לפריז ולשארם, אל שיראק ומוברק... הוא לא צריך לשלוח את הביילינים והשרידים לטאבה כדי לאחוז בכנף בגדם של הנבילים והעריקאתים למיניהם שיואילו להתקשר במהירות את הראיס ולהגיש לו 'הצעות חדשות' ובלבד שינצור את האש. שליחיו של מוברק הם אלה המתרוצצים כאחוזי תזזית בין רמאללה לעזה כדי להציל את הפלסטינים מעצמם, הפלסטינים מכנסים התייעצויות חרום ומחפשים בקדחתנות דרך כדי למנוע את נפילת הגיליוטינה ולהציל את שארית כבודם העצמי ולמנוע את בושת פניהם. ורק סמרטוטי הרצפה שלהם אצלנו עולים למוקטעה, כמו חסידים לרבם, כדי לחזק ולהתחזק...
לחשוב על התקופה השחורה בתולדות המדינה: 28 בספטמבר 2000 - 5 בפברואר 2001. אינתיפאדת הטרור משתוללת. לא עובר כמעט יום ללא פיגועים ורציחות. המדינה עוד לא תופסת מה קורה. הרגע היינו במו"מ, ערפאת ישב אצל ברק בבית ואכל ונאווה בישלה והכינה. והינה למחרת מתפרץ הר הגעש. במטענים בעזה, ביריות של שוטרים פלסטיניים על חבריהם לסיורים המשותפים שרק רגע לפני כן שתו יחד איתם קפה. השטח מתלקח. הקואליציה של העבודה-מרצ מתרוצצת כתרנגולת ערופת ראש. לא יודעים מי שר הפנים ומי שר החוץ, מי שר למשפטים ומי לביטחון פנים, מי לעלייה ומי לקליטה, מי המייעץ ומי המיועץ, מי החוץ ומי עוד בפנים, מי בקואליציה ומי בממשלה. הקואליציה מפרפרת פרפורי גסיסה ומוציאה את נשמתה. ברק ופמליית יועציו מתרוצצים על פני חצי עולם בניסיון נואש להשיג הפסקת אש: לוושינגטון, לפריז, לוועידת שארם. ובכל מקום רואים את הראיס שהשתן עלה לו ראש במדיו המגוחכים, בסמרטוט שלקרחתו, עם הפה הנפתח ונסגר ומשלהב המונים ופולט צריחות על מיליוני שהידים. בפריז אצל שיראק פתח הפוחלץ הצרפתי את הג'ורה בניסיון להכניע את ברק בפני הטרור. בשארם התעמר בו מוברק כאילו היה איזה חתיכת דרעק המייצג מדינת מצורעים, ואפילו לא הניף את דגלה. והכל בניסיון נואש להפסיק את האש, אך לשווא. הראיס הריח דם, השהידים יצאו לדרך והשמאל הקיצוני אצלנו פתח בקבוק וחגג: עוד מעט תוכנע המפלצת הציונית השנואה ותנוס מפני אינתיפאדת הגיבורים שסמרטוטים עם נקבים מכסים את פרצופיהם ורק עיניהם רושפות זיקי אש המביאים את המוות לפתחי הציונים. כמו מלבנון אך תמול שלשום. והינה חידלי האישים במשלחת ברק לטאבה 'מנהלים משא ומתן'. מפשילים את המכנסיים ופותחים את הרגליים בתנוחת שפאגאט. כל אחד מהם מציג פנים רציניות ומלאות הכרה בערך עצמו בטלוויזיה כאילו היה לו מה לומר. כל אחד מהם פוסע בארשת חשיבות עצמית כטווס מנופח באולמי המלון לניצנוצי המצלמות בדרכו ל'מלאכה' ובקושי נפנה לצבא הכתבים כדי לפלוט איזשהו דבר הבל נוסך תקווה... כל אחד מהם נושא 'נון פייפרס' מתחת לבית שחיו ובהם 'ההצעות האחרונות' שהתחלפו מדי יום - גבולות, פליטים, התנחלויות, מים, אוויר - הכל למכירה. העונה מסתיימת, הכל בזול. וחווייר סולאנה מתרוצץ בין כולם, קד קידות, מחליף בדיחות, משוחח שיחות, רושם הערות, עורך רשימות מלאי של ה'נכסים' שיש לכנס. רק הפסקת אש יוק. הראיס לא מסכים. המכירה חייבת להימשך לצלילי הירי של השהידים, גיבורי השיבה שמזוודותיהם כבר ארוזות וקני הרובים מבצבצים מהן. עוד מעט ייגמר הכל, ביילין ושריד עבדו זה עתה כל הלילה והוסיפו ליטושים אחרונים לפתרונות היצירתיים שיוגשו מייד לאישור הראיס, באמצעות נביל שעת' שיחזור ללא שהיות ויאמר: זה לא מספיק, הראיס לא מסכים. אבל וואלק תן לפחות הפסקת אש לכמה ימים, יש בחירות בפתח, ברק נלחם על חייו, מה אתה רוצה ששרון ייבחר? אין רחמים בדין אצל הראיס. או שתחתמו על הקווים והשיבה או שיימשך הטבח. והינה השה לעולה: 17 לינואר - אופיר רחום בן 16 מאשקלון נרצח ליד רמאללה כשפותה לבוא לפגוש את אהובתו הפלסטינית מהאינטרנט. 23 לינואר - מוטי דיין ואתגר זיתוני, המסעדנים מת"א, מוצאים להורג בדם קר לאחר שנחטפו ממסעדה בטול כרם. המסך יורד. המכירה נפסקת. העם הולך לבחירות. ממשלת הקלון מובסת. ...והינה קמה ממשלת שרון הראשונה עם העבודה ואח"כ השנייה עם שינוי כשותפה הבחירה. עוד מצלצלים באוזניים דברי הברכה שבהם קיבלו את הממשלה החדשה רש"פ הטרור ואירגוניה: אנחנו נלמד את פושע המלחמה לקח, אנחנו נראה לו, לא יהיה לו יום אחד של שקט, הוא ישלם על ה-כ-ל - על לבנון ועל קיבייה ועל עזה ועל ההתנחלויות - ברוח בדם נגרשך, יא שרון. ברוח בדם, ענה להם צבא המשת"פים שהבשיל והרקיב והסריח בתקופת ממשלת ה'שמאל'. שרון יביא שלום? שרון יביא ביטחון? לא יקום ולא יהיה. על גווייתנו המתה, טרטרו הגוויות למחצה, סרמרטוטי הריצפה של ערפאת והחמאס בתוכנו: כל הפפות והריינהרטות, הקליינים והגיורות, הישגבולים והאבנרים והשולות, ואפילו העופרים החגבים למיניהם. נאבק להפלת ממשלת שרון בכל הדרכים, קירקר 'השמאל השפוי'. נחכה לו בפינה, לא ניתן לו יום אחד של חסד, נזכיר לו בוקר, צהריים וערב את לבנון ציפצפו השרידים, הגלאונות והביילינים. הלאה ממשלת הדמים והמלחמה הימנית האחראית לשפיכות הדמים והבולמת כל יוזמת שלום כמו שלנו בטאבה... השיירה של שרון, ועכשו שרון-לפיד, לא נרתעה מנביחת הכלבים והמשיכה בדרכה. היא היכתה בטרור הפלסטיני ללא רתיעה (הרבה פחות מכפי שצריך, לדעתי הצנועה) תוך שהיא משאירה דלת פתוחה-למחצה לכוחות השפויים בצד השני, בבחינת 'אם תאבו ושמעתם טוב הארץ תאכלו, ואם תמאנו ומריתם - חרב תאוכלו'. והחרב התקדמה ואכלה: עוד מרצח ועוד סייען, עוד מחבל ועוד מפגע עד אשר הגיליוטינה נתלתה מעל לראשם הלכוד בלולאה. הינה הפרוטוקול המסביר את ההודנא, פרוטוקול השיחות בין אבו-מאזן לאירגוני הטרור בעזה (ותודה ל'אל-באלד' על השרות). הפרוטוקול אומר הכל: הפלסטינים הרוסים, על הקרשים. האינתיפאדה הביאה אותם לסף התהום של 'נכבה' חדשה. הם אלה המבקשים הפסקת אש. שרון לא צריך להתרוצץ מסביב לעולם, הוא לא צריך לנסוע לפריז ולשארם, אל שיראק ומוברק... הוא לא צריך לשלוח את הביילינים והשרידים לטאבה כדי לאחוז בכנף בגדם של הנבילים והעריקאתים למיניהם שיואילו להתקשר במהירות את הראיס ולהגיש לו 'הצעות חדשות' ובלבד שינצור את האש. שליחיו של מוברק הם אלה המתרוצצים כאחוזי תזזית בין רמאללה לעזה כדי להציל את הפלסטינים מעצמם, הפלסטינים מכנסים התייעצויות חרום ומחפשים בקדחתנות דרך כדי למנוע את נפילת הגיליוטינה ולהציל את שארית כבודם העצמי ולמנוע את בושת פניהם. ורק סמרטוטי הרצפה שלהם אצלנו עולים למוקטעה, כמו חסידים לרבם, כדי לחזק ולהתחזק...