הדרך שלא נבחרה - שיר
רוברט פרוסט הדרך שלא נבחרה תירגמה והעירה עדנה אולמן-מרגלית רוברט פרוסט שתי דרכים נפרדו ביער עבות לא שתיהן בשבילי; הצרתי על כך נעצרתי מולן לזמן ממשך לארכה של אחת הרחקתי ראות עד לנקדת פתולה שבסבך לשניה אז פניתי, כמותה מפתה ואולי במעט מצודדת יותר רמוסה קצת פחות, כך לי נדמתה עשביה שעליה פחות עבתה - - בעצם דמו הן כמעט בלי הכר בשתיהן כאחת רצד שם האור על מרבד בתולי של עלי השלכת אז אמרתי, לזו יום אחד עוד אחזר! אך לא: שכן דרך נמשכת ידעתי, מכאן לא אשוב עוד ללכת ברבות הימים, בשנים הבאות אאנח בחזרי לספר איך אי-שם משתי הדרכים שביער עבות בחרתי בזו שהלכו בה פחות ופה הרי כל ההבדל בעולם. "הדרך שלא נבחרה" הוא אחד השירים הידועים, האהובים והמצוטטים ביותר בשירה האנגלית בת זמננו. בפשטות מלותיו ובחריזתו המיוחדת (בבתים בני חמש שורות) הוא כובש כבר בקריאה ראשונה. בד בבד מהלכת קסם על הקורא האווירה המהורהרת והרת הגורל השורה על השיר. נושא השיר הוא הבחירה שנאלץ המטייל ביער לבחור באחת משתי הדרכים המתפצלות למולו, ורק באחת. המטייל מרוצה כנראה בסופו של דבר מהדרך שבחר בה, הדרך "שהלכו בה פחות", אבל לאורך ימים ושנים מלווה אותו תחושה של החמצה בלתי נמנעת בשל הדרך שלא הלך בה ואשר את טיבה ואת מחוז חפצה לא ידע לעולם. לאחרונה עלה השיר הזה לדיון בסמינר העוסק בהיבטים הפילוסופיים של תורת ההכרעה. בקריאת-שטח של השיר נראה שהוא דן בסוגיה של "בחירה ללא העדפה", הבחירה הבלתי אפשרית (לכאורה) שלפניה ניצב למשל החמור בסיפור הידוע של הפילוסוף הימי-ביניימי בורידן, כאשר שתי ערימות החציר שלפניו היו שוות בגודלן ובצורתן, מושכות ממש באותה המידה ומרוחקות ממנו מרחק זהה. החמור של בורידן גווע ברעב בשל היעדרו של הבדל בין השתיים, בשל היעדרו של טעם מספיק להעדיף אחת מהן על פני רעותה. המטייל בשיר מיצר על כך שלא פתוחה לפניו האפשרות ללכת בשתי הדרכים שלפניו ("לא שתיהן בשבילי"), והוא מתאמץ למצוא הבדל ביניהן. אחוז שיתוק מסוים ("נעצרתי מולן לזמן ממושך") הוא מתבונן בהן בריכוז, מדמה למצוא את ההבדל המבחין ("פחות רמוסה"), ומהסס האם אמנם הבדל של ממש הוא שיש בו כדי להצדיק בחירה ("בעצם דמו הן כמעט בלי הכר"). בחירה ללא העדפה ("picking"), ובחירתה של דרך ביער בכלל זה, עשויה להיות קלת ערך ולא משמעותית. לעתים מזומנות היא מהווה בחירה בין חלופות שאנו אדישים ביניהן, בחירה שיכולה להיות מוכרעת למשל על-ידי הטלת מטבע. ואולם, קריאה קשובה של השיר מרמזת לכיוון אחר. הדרכים שנפרדות כאן ביער הן מטאפורה לדרכי חיים. והבחירה ביניהן, הנכפית כאן על המטייל, היא בגדר של הכרעה כבדת משקל, הכרעת חיים "גדולה". המטייל מודע לכובד משקלה של הבחירה. הוא מנסה לרגע להיאחז בתקווה שהיא מנת חלקם של רבים המתנסים בהכרעה גדולה, לשוב בעתיד אל נקודת המפנה ולממש את האפשרות לצעוד בדרך השנייה ("לזו יום אחד עוד אחזור!"). אך הוא מכיר מיד בכך שאין זו אלא אשליה. ממש כשם שהרקליטוס אינו יכול להיכנס לאותו הנהר פעמיים - כי הנהר כבר אינו אותו נהר, וגם כי הרקליטוס כבר אינו אותו אדם שהיה - כך המצב גם בעמדך אל מול צומת מכריעה בחייך. משבחרת, והלכת בדרך שהלכת, ויתרת על הדרך שלא הלכת בה ועליך להשלים עם הוויתור. לאורך הדרך חלים בך שינויים ודבר מתגלגל לדבר ("דרך מדרך נמשכת"), ואין לפיכך מובן לנחמה האשלייתית שהברירה שהיתה לך בעבר תשוב ותהיה פתוחה לפניך גם בעתיד ("ידעתי, מכאן לא אשוב עוד ללכת"). עם זאת, האפשרות שהוחמצה ממשיכה ללוות אותך תמיד, במין נוכחות צל המעידה בחריפות על גורליותה של ההכרעה. השיר מסתיים באווירת אגדה ("ברבות הימים") מרירה-מתוקה. המטייל מאשר את הבחירה שעשה אי-אז שם ביער. הוא מאמץ - או אולי קובע עתה, בחוכמה שלאחר מעשה - את העיקרון שהתגלם באותה הכרעה. "בחרתי בזו שהלכו בה פחות": הלכתי בדרכי שלי ולא בתלם שכבשו האחרים. כאן המתיקות. אך האנחה המלווה את הקביעה הזאת, וגם שמו של השיר, מזכירים לנו שיש דרך שלא נוסתה ומותירים שובל של ויתור והחמצה. לאחר סיומו נמשך מן השיר דוק עדין של עצב מריר המקור באנגלית The Road Not Taken Two roads diverged in a yellow wood, And sorry I could not travel both And be one traveler, long I stood And looked down one as far as I could To where it bent in the undergrowth; Then took the other, as just as fair, And having perhaps the better claim, Because it was grassy and wanted wear; Though as for that the passing there Had worn them really about the same, And both that morning equally lay In leaves no step had trodden black. Oh, I kept the first for another day! Yet knowing how way leads on to way, I doubted if I should ever come back. I shall be telling this with a sigh Somewhere ages and ages hence: Two roads diverged in a wood, and I-- I took the one less traveled by, And that has made all the difference
רוברט פרוסט הדרך שלא נבחרה תירגמה והעירה עדנה אולמן-מרגלית רוברט פרוסט שתי דרכים נפרדו ביער עבות לא שתיהן בשבילי; הצרתי על כך נעצרתי מולן לזמן ממשך לארכה של אחת הרחקתי ראות עד לנקדת פתולה שבסבך לשניה אז פניתי, כמותה מפתה ואולי במעט מצודדת יותר רמוסה קצת פחות, כך לי נדמתה עשביה שעליה פחות עבתה - - בעצם דמו הן כמעט בלי הכר בשתיהן כאחת רצד שם האור על מרבד בתולי של עלי השלכת אז אמרתי, לזו יום אחד עוד אחזר! אך לא: שכן דרך נמשכת ידעתי, מכאן לא אשוב עוד ללכת ברבות הימים, בשנים הבאות אאנח בחזרי לספר איך אי-שם משתי הדרכים שביער עבות בחרתי בזו שהלכו בה פחות ופה הרי כל ההבדל בעולם. "הדרך שלא נבחרה" הוא אחד השירים הידועים, האהובים והמצוטטים ביותר בשירה האנגלית בת זמננו. בפשטות מלותיו ובחריזתו המיוחדת (בבתים בני חמש שורות) הוא כובש כבר בקריאה ראשונה. בד בבד מהלכת קסם על הקורא האווירה המהורהרת והרת הגורל השורה על השיר. נושא השיר הוא הבחירה שנאלץ המטייל ביער לבחור באחת משתי הדרכים המתפצלות למולו, ורק באחת. המטייל מרוצה כנראה בסופו של דבר מהדרך שבחר בה, הדרך "שהלכו בה פחות", אבל לאורך ימים ושנים מלווה אותו תחושה של החמצה בלתי נמנעת בשל הדרך שלא הלך בה ואשר את טיבה ואת מחוז חפצה לא ידע לעולם. לאחרונה עלה השיר הזה לדיון בסמינר העוסק בהיבטים הפילוסופיים של תורת ההכרעה. בקריאת-שטח של השיר נראה שהוא דן בסוגיה של "בחירה ללא העדפה", הבחירה הבלתי אפשרית (לכאורה) שלפניה ניצב למשל החמור בסיפור הידוע של הפילוסוף הימי-ביניימי בורידן, כאשר שתי ערימות החציר שלפניו היו שוות בגודלן ובצורתן, מושכות ממש באותה המידה ומרוחקות ממנו מרחק זהה. החמור של בורידן גווע ברעב בשל היעדרו של הבדל בין השתיים, בשל היעדרו של טעם מספיק להעדיף אחת מהן על פני רעותה. המטייל בשיר מיצר על כך שלא פתוחה לפניו האפשרות ללכת בשתי הדרכים שלפניו ("לא שתיהן בשבילי"), והוא מתאמץ למצוא הבדל ביניהן. אחוז שיתוק מסוים ("נעצרתי מולן לזמן ממושך") הוא מתבונן בהן בריכוז, מדמה למצוא את ההבדל המבחין ("פחות רמוסה"), ומהסס האם אמנם הבדל של ממש הוא שיש בו כדי להצדיק בחירה ("בעצם דמו הן כמעט בלי הכר"). בחירה ללא העדפה ("picking"), ובחירתה של דרך ביער בכלל זה, עשויה להיות קלת ערך ולא משמעותית. לעתים מזומנות היא מהווה בחירה בין חלופות שאנו אדישים ביניהן, בחירה שיכולה להיות מוכרעת למשל על-ידי הטלת מטבע. ואולם, קריאה קשובה של השיר מרמזת לכיוון אחר. הדרכים שנפרדות כאן ביער הן מטאפורה לדרכי חיים. והבחירה ביניהן, הנכפית כאן על המטייל, היא בגדר של הכרעה כבדת משקל, הכרעת חיים "גדולה". המטייל מודע לכובד משקלה של הבחירה. הוא מנסה לרגע להיאחז בתקווה שהיא מנת חלקם של רבים המתנסים בהכרעה גדולה, לשוב בעתיד אל נקודת המפנה ולממש את האפשרות לצעוד בדרך השנייה ("לזו יום אחד עוד אחזור!"). אך הוא מכיר מיד בכך שאין זו אלא אשליה. ממש כשם שהרקליטוס אינו יכול להיכנס לאותו הנהר פעמיים - כי הנהר כבר אינו אותו נהר, וגם כי הרקליטוס כבר אינו אותו אדם שהיה - כך המצב גם בעמדך אל מול צומת מכריעה בחייך. משבחרת, והלכת בדרך שהלכת, ויתרת על הדרך שלא הלכת בה ועליך להשלים עם הוויתור. לאורך הדרך חלים בך שינויים ודבר מתגלגל לדבר ("דרך מדרך נמשכת"), ואין לפיכך מובן לנחמה האשלייתית שהברירה שהיתה לך בעבר תשוב ותהיה פתוחה לפניך גם בעתיד ("ידעתי, מכאן לא אשוב עוד ללכת"). עם זאת, האפשרות שהוחמצה ממשיכה ללוות אותך תמיד, במין נוכחות צל המעידה בחריפות על גורליותה של ההכרעה. השיר מסתיים באווירת אגדה ("ברבות הימים") מרירה-מתוקה. המטייל מאשר את הבחירה שעשה אי-אז שם ביער. הוא מאמץ - או אולי קובע עתה, בחוכמה שלאחר מעשה - את העיקרון שהתגלם באותה הכרעה. "בחרתי בזו שהלכו בה פחות": הלכתי בדרכי שלי ולא בתלם שכבשו האחרים. כאן המתיקות. אך האנחה המלווה את הקביעה הזאת, וגם שמו של השיר, מזכירים לנו שיש דרך שלא נוסתה ומותירים שובל של ויתור והחמצה. לאחר סיומו נמשך מן השיר דוק עדין של עצב מריר המקור באנגלית The Road Not Taken Two roads diverged in a yellow wood, And sorry I could not travel both And be one traveler, long I stood And looked down one as far as I could To where it bent in the undergrowth; Then took the other, as just as fair, And having perhaps the better claim, Because it was grassy and wanted wear; Though as for that the passing there Had worn them really about the same, And both that morning equally lay In leaves no step had trodden black. Oh, I kept the first for another day! Yet knowing how way leads on to way, I doubted if I should ever come back. I shall be telling this with a sigh Somewhere ages and ages hence: Two roads diverged in a wood, and I-- I took the one less traveled by, And that has made all the difference
