הדרך הארוכה - קצרה
בוקר. הילדים והאשה יצאו לגן, ואני מתארגן לצאת לעבודה. מעיף מבט בתחזית להיום ורואה שיהיה בהיר עם טמפרטורה של 5-10 מעלות. מסתכל ביומן פגישות - אין כלום עד אחרי ארוחת צהריים. מקבל החלטה - לרכב לעבודה בדרך הארוכה, דרך שלא יצא לי לרכב בה ונחשבת למומלצת. עונת הרכיבה פה עומדת להסתיים, וכבר עכשיו יש קרח על הכביש ורוב הזמן גשם, כך שימים כמו היום הם ימים "גנובים", וכל הזמן עם הרגשה שחייבים לרכב כל כמה שאפשר לפני החורף. עולה על האופנוע, עצירה קצרה לתדלוק, ומתחיל לטפס צפונה, עם נסיעה של כ-20 ק"מ על כביש "מנהלתי" עד שמתחיל הקטע המעניין. כבר אחרי 500 מטר אני רואה קרח בשוליים, הפה והסנטר מתחילים לקפוא, ואני חושב לעצמי "למה זה טוב? למה לא על הכביש המהיר? מה יש לי לחפש פה?". לפני איזה אמא במיניואן לוקחת את הזמן, אי אפשר לעקוף, ואני רק רוצה להגיע לעבודה, לצאת מהכפור הזה. ואז, פניה חדה ימינה לדרך צדדית ומתחילים את הקטע המעניין. אחרי 200 מטר אני שוכח מהקור, וכמעט גם מהכביש. משני הצדדים עצי מייפל בשלכת, ואני רוכב דרך ענן של עלים נופלים ועל שטיח כתום/אדום/צהוב. מוריד מהירות, פותח קסדה ונושם את הטבע. הרעש של האופנוע מחריד את הציפורים שמתעופפות ומוסיפות עוד צבעים לחגיגה. לפני רוכב אופניים, אני רוכב בקצב שלו חצי דקה, חולק איתו את הרגע, מנופף לו לשלום ועוקף בעדינות. העצים בצדי הכביש מתמעטים, ומתחילים לראות חוות, פרות, סוסים ומגרשי גולף. אני מגביר מעט את הקצב עד שעוזב את הכביש הזה ועובר לכביש אחר שמקביל לנהר. הנוף נפתח ואני נכנס לעמק. אין שום רכב על הכביש, רק חוות והנהר. הכביש מאספלט באיכות גבוהה, כמו אומר לי - נו כבר, סע, תן גז. האופנוע מסכים עם הכביש ואנחנו מגבירים את הקצב, פניה רודפת פניה, פניות חדות של 25 מייל לשעה ופיתולים קלים שלוקחים על 70. זוכר כל הזמן לא ללחוץ יותר מדי, להנות מהנוף. מגיע לפניה עיוורת שמאלה, מאט את המהירות ומיד ביציאה מהפניה שלט : "זהירות דרך מחליקה". הכביש עובר מעל נחל בפניה חדה ימינה. אני מוריד מהירות כמעט לאפס ושניה אח"כ מברך את עצמי על ההחלטה כשאני רואה שכל הכביש מלא קרח. ממשיך בדרך, נהנה מהנוף, מהחיבור הזה לאופנוע כשאין אף אחד שיפריע. נהנה מהסאונד של המנוע, מהבק-פייר כשאני סוגר גז, מהרעידות כשאני פותח גז, שוכח מהקור, מהמושב הלא נוח, מהעבודה, מהכל - רק אני, הכביש, והאופנוע. מהר מדי אני מגיע לנקודה שבה אני צריך לפנות חזרה לעבודה. לאט לאט מתחיל לראות יותר מכוניות, יותר אנשים, יותר פקקים, אבל שום דבר מאלה לא מגיע אלי, לא העבודות בכביש ולא אלה שנוסעים 30 בכביש של 45. מגיע לחניה של העבודה, מחנה את האופנוע בחניה הקבועה ועולה לקיוב שלי. ההודים סביבי לא מבינים למה אני לא מגיב, למה אני לא אומר שלום. ואני - אני מלא מהרכיבה וכבר מרגיש הרגשה של אובדן לפני חצי שנה בלי שאפשר לרכב. *בדרך חזרה הביתה מהעבודה יורד עלי גשם מטורף, רוח שמנסה להעביר אותי לנתיב אחר, עלים שנופלים מעצים ובמכנס הרכיבה שלי פתאום יש חור וכל הרגליים רטובות. כוס אמק גוגל על התחזית. למי שמעוניין - המסלול
בוקר. הילדים והאשה יצאו לגן, ואני מתארגן לצאת לעבודה. מעיף מבט בתחזית להיום ורואה שיהיה בהיר עם טמפרטורה של 5-10 מעלות. מסתכל ביומן פגישות - אין כלום עד אחרי ארוחת צהריים. מקבל החלטה - לרכב לעבודה בדרך הארוכה, דרך שלא יצא לי לרכב בה ונחשבת למומלצת. עונת הרכיבה פה עומדת להסתיים, וכבר עכשיו יש קרח על הכביש ורוב הזמן גשם, כך שימים כמו היום הם ימים "גנובים", וכל הזמן עם הרגשה שחייבים לרכב כל כמה שאפשר לפני החורף. עולה על האופנוע, עצירה קצרה לתדלוק, ומתחיל לטפס צפונה, עם נסיעה של כ-20 ק"מ על כביש "מנהלתי" עד שמתחיל הקטע המעניין. כבר אחרי 500 מטר אני רואה קרח בשוליים, הפה והסנטר מתחילים לקפוא, ואני חושב לעצמי "למה זה טוב? למה לא על הכביש המהיר? מה יש לי לחפש פה?". לפני איזה אמא במיניואן לוקחת את הזמן, אי אפשר לעקוף, ואני רק רוצה להגיע לעבודה, לצאת מהכפור הזה. ואז, פניה חדה ימינה לדרך צדדית ומתחילים את הקטע המעניין. אחרי 200 מטר אני שוכח מהקור, וכמעט גם מהכביש. משני הצדדים עצי מייפל בשלכת, ואני רוכב דרך ענן של עלים נופלים ועל שטיח כתום/אדום/צהוב. מוריד מהירות, פותח קסדה ונושם את הטבע. הרעש של האופנוע מחריד את הציפורים שמתעופפות ומוסיפות עוד צבעים לחגיגה. לפני רוכב אופניים, אני רוכב בקצב שלו חצי דקה, חולק איתו את הרגע, מנופף לו לשלום ועוקף בעדינות. העצים בצדי הכביש מתמעטים, ומתחילים לראות חוות, פרות, סוסים ומגרשי גולף. אני מגביר מעט את הקצב עד שעוזב את הכביש הזה ועובר לכביש אחר שמקביל לנהר. הנוף נפתח ואני נכנס לעמק. אין שום רכב על הכביש, רק חוות והנהר. הכביש מאספלט באיכות גבוהה, כמו אומר לי - נו כבר, סע, תן גז. האופנוע מסכים עם הכביש ואנחנו מגבירים את הקצב, פניה רודפת פניה, פניות חדות של 25 מייל לשעה ופיתולים קלים שלוקחים על 70. זוכר כל הזמן לא ללחוץ יותר מדי, להנות מהנוף. מגיע לפניה עיוורת שמאלה, מאט את המהירות ומיד ביציאה מהפניה שלט : "זהירות דרך מחליקה". הכביש עובר מעל נחל בפניה חדה ימינה. אני מוריד מהירות כמעט לאפס ושניה אח"כ מברך את עצמי על ההחלטה כשאני רואה שכל הכביש מלא קרח. ממשיך בדרך, נהנה מהנוף, מהחיבור הזה לאופנוע כשאין אף אחד שיפריע. נהנה מהסאונד של המנוע, מהבק-פייר כשאני סוגר גז, מהרעידות כשאני פותח גז, שוכח מהקור, מהמושב הלא נוח, מהעבודה, מהכל - רק אני, הכביש, והאופנוע. מהר מדי אני מגיע לנקודה שבה אני צריך לפנות חזרה לעבודה. לאט לאט מתחיל לראות יותר מכוניות, יותר אנשים, יותר פקקים, אבל שום דבר מאלה לא מגיע אלי, לא העבודות בכביש ולא אלה שנוסעים 30 בכביש של 45. מגיע לחניה של העבודה, מחנה את האופנוע בחניה הקבועה ועולה לקיוב שלי. ההודים סביבי לא מבינים למה אני לא מגיב, למה אני לא אומר שלום. ואני - אני מלא מהרכיבה וכבר מרגיש הרגשה של אובדן לפני חצי שנה בלי שאפשר לרכב. *בדרך חזרה הביתה מהעבודה יורד עלי גשם מטורף, רוח שמנסה להעביר אותי לנתיב אחר, עלים שנופלים מעצים ובמכנס הרכיבה שלי פתאום יש חור וכל הרגליים רטובות. כוס אמק גוגל על התחזית. למי שמעוניין - המסלול