הדרך ארוכה...
הי לכולן, אולי תהיתן לאן נעלמתי, במיוחד יום אחרי המפגש שהיה מרתק בעיני. אז יום אחרי המפגש, פתאום שמתי לב שהבטן מתקשה לי כל כמה דקות. שכבתי, מדדתי דקות, נרדמתי וזה עבר. אחרי כמה שעות שוב אותו סיפור, רק שהפעם זה לא עובר. בחוסר חשק (שלא לומר פחד) פותחים את הספר ומגלים שזה ממש קלאסי צירים מוקדמים... אין לי כח להיכנס לתסריטי האימה שעברו לי בראש, אז אני אקצר ואגיד שהגענו לבית החולים, גילו שצואר הרחם אכן הושפע מהצירים, ביליתי לילה שלם בחדר לידה עם אינפוזיה ותרופות להרגעת צירים, ורק בבוקר היה אפשר קצת להירגע, כי לא היתה הרעה וגם מצאו את התרופה שהרגיעה את הצירים. אח"כ עברתי להשגחה במחלקת יולדות (אין מחלקה מיוחדת להריון בסיכון), ואתמול שוחררתי הביתה - עדיין עם קצת צירים אבל כנראה לא משמעותיים ושמירת הריון לפחות ל- 6 שבועות..... אני יודעת שאתן לא הכתובת לשאלה, אבל זה נהיה קל מתישהו??? רוב הזמן בבית חולים שמרתי מאוד על אופטימיות, ואפילו מראה הילודים בעיקר נטע בי תקווה שגם לי יהיה כזה, אבל מדי פעם התפרץ לו הפחד הזה - השחור והמרושע שיושב לי בראש כבר כל כך הרבה זמן. זה כל כך מעייף.... איך לא סיפרו לי שהדרך תהיה כל כך ארוכה ומעייפת? ולמה אף אחד לא יכול להבטיח לי שהיא תיגמר בטוב? ואני מעודדת את עצמי שהפעם המצב טוב בהרבה מהפעם הקודמת (שהרי אז לא היה לו סיכוי ועכשיו כל יום שעובר הסיכוי שלו גדל), ורוב הזמן אפילו מצליחה במשחק הזה, אבל אולי די כבר? קרן העייפה...
הי לכולן, אולי תהיתן לאן נעלמתי, במיוחד יום אחרי המפגש שהיה מרתק בעיני. אז יום אחרי המפגש, פתאום שמתי לב שהבטן מתקשה לי כל כמה דקות. שכבתי, מדדתי דקות, נרדמתי וזה עבר. אחרי כמה שעות שוב אותו סיפור, רק שהפעם זה לא עובר. בחוסר חשק (שלא לומר פחד) פותחים את הספר ומגלים שזה ממש קלאסי צירים מוקדמים... אין לי כח להיכנס לתסריטי האימה שעברו לי בראש, אז אני אקצר ואגיד שהגענו לבית החולים, גילו שצואר הרחם אכן הושפע מהצירים, ביליתי לילה שלם בחדר לידה עם אינפוזיה ותרופות להרגעת צירים, ורק בבוקר היה אפשר קצת להירגע, כי לא היתה הרעה וגם מצאו את התרופה שהרגיעה את הצירים. אח"כ עברתי להשגחה במחלקת יולדות (אין מחלקה מיוחדת להריון בסיכון), ואתמול שוחררתי הביתה - עדיין עם קצת צירים אבל כנראה לא משמעותיים ושמירת הריון לפחות ל- 6 שבועות..... אני יודעת שאתן לא הכתובת לשאלה, אבל זה נהיה קל מתישהו??? רוב הזמן בבית חולים שמרתי מאוד על אופטימיות, ואפילו מראה הילודים בעיקר נטע בי תקווה שגם לי יהיה כזה, אבל מדי פעם התפרץ לו הפחד הזה - השחור והמרושע שיושב לי בראש כבר כל כך הרבה זמן. זה כל כך מעייף.... איך לא סיפרו לי שהדרך תהיה כל כך ארוכה ומעייפת? ולמה אף אחד לא יכול להבטיח לי שהיא תיגמר בטוב? ואני מעודדת את עצמי שהפעם המצב טוב בהרבה מהפעם הקודמת (שהרי אז לא היה לו סיכוי ועכשיו כל יום שעובר הסיכוי שלו גדל), ורוב הזמן אפילו מצליחה במשחק הזה, אבל אולי די כבר? קרן העייפה...
