כרגע לא אני
New member
הדף פתוח בפני ומתלבטת ומתלבטת
ברור לי שרוצה לכתוב בשביל לאורר
בשביל הסיכוי הקלוש ביותר שאולי מישהו יבין, חווה
ברור לי שלא יתנו לי עצה שתפתור את הכל, שתסדר את הכל, שתרגיע.
אבל לא רוצה לדבר עם מי שמכיר (לכן גם פתחתי ניק חדש)
דווקא מסוג של אופטימיות קלושה שאח"כ שדברים יסתדרו שלא ימשיך לחיות במוחם של אנשים.
אני דווקא כן מהמשתפים בדרך כלל אבל לתחושתי לא מצליחה להעביר את עומק הדברים וכולם, מהכרות איתי בטוחים שפשוט מדובר בילדה/ילדות חכמות/מתבגרות/עקשניות
אני מותשת.
מגיל מאוד צעיר בעלי אמר לי, כל פעם שהיה "קרייסס" שאנו הולכים למקום לא טוב, שככל שיגדלו יהיה קשה לתקן והכל יהיה קיצוני יותר.
מודה שבתוך תוכי האמנתי /רציתי שכביכול בגלל הילדות המתבגרת שלהם וכלל המקרים וההתנהלויות, כשיגדלו יתפכחו ויתבגרו וכאילו "ירוו" מהתבגרות סוערת
לצערי בעלי צדק וככל שמתקרבים לגיל ההתבגרות ברור שהשכל והבגרות באים דווקא לתחכום וכוח ולא להבנה והרמוניה.
אני מרגישה שאין לי כלים ואין לי כוחות ויכולות להתמודד איתה
בת 11 סך הכל וכל כך חזקה ואני כל כך (באופי כטיפוס ובמיוחד כאמא) נמנעת ממלחמות.
אני יודעת אומרים לא במלחמות ובחר את המלחמות שלך וכך כל פעם אני משכחתי להתנהלות שכזו
אבל היא פשוט יודעת לסובב את הדברים, ממש (כמה שלא יפה לומר) לטמון לי מלכודות.
יודעת להגיד את הדברים שדוקרים לי בלב שמשאירים אותי פעורת פה.
מכעסה עלינו שאנו לא באים לראותה בהופעה היום שכן אתמול ובכלל בזמן האחרון לא עושה הרבה ממה שצרכה/מבקשים ממנה ועוד מגיבה בכעס ורוגז וסוג של אלימות בטון דיבור ואתמול התפוצץ מול בעלי.
היא אומרת לי היום ש"יותר טוב לה לחיות אצל סבא וסבתא ואפילו בשואה היה יותר טוב לילדים כי לפחות עם כל הזוועות שם ההורים דאגו לילדים וחשבו עליהם ואנו בניגוד לזה אנחנו רק עושים לה רע ומתנהגים אליה בחוסר יחס ומעצבנים.."
כשקמה בבוקר וראתה שכלל הבגדים שלה שהיו מפוזרים בסלון ולא הספיקה/רצתה/ראתה לנכון לסדרם במהלך היום ואף כעסה שהוער לה על כך, הונחו בלילה על מיטתה. לקחה הכל והניחה על מיטת ההורים בעוד אביה ישן שם. כי היא מחזירה לנו.
אני נעה בין תחושה שהיא צרכה גבולות מאוד מצומצמים ונוקשים שהיא צרכה להבין שהיא זו שצרכה את עזרתנו ולא אנחנו צרכים לחזר אחריה ומצד שני התחושה שהיא ילדה שמאוד קשה לה לרדת מהעץ. שבאופיה מוכנה ל"תמות נפשי עם פלישתים". שבתוך עניין בטוחה בצדקת דרכה וביכולתה להיות חזקה ולנצח.
ועל כן כל סוג של "לחימה" מולה לא יביא לתוצאה הנכונה.
ובתוך כל הכאוס הזה והקושי והשבירות שלי, כעס ענקי על עצמי שלא מצליחה להשתנות ששנים אנו חוזרים ושבים לאותה נקודה ובעלי "חופר" וצודק ואני.. לא מצליחה להשתנות. אם כן אז לתקופה קצרה ואז חוזרת לעצמי.
חשש ענק מהעתיד מהיום שתצא מהבית בטריקת דלת לאלוהים יודע איפה
שתרצה לעשות דווקא בדברים גדולים ומסוכנים
אני מודה ביני ובין עצמי וכאן בחסות החסוי שלפעמים עוברת לי המחשבה שעדיף בלעדי. שאילו לא היתי כאן אז אומנם היה עצב על אמא שאיננה ואיך היה יכול להיות טוב ואיתה ואולי כעס שנשארו עם אבא שהוא כביכול "הרע" בשל היותו מחנך ונוקשה יותר ודורש יותר ממני החמאתית והמרצה.
אבל בסופו של דבר, לחיים עצמם יעשה להןם יותר טוב.
יגדל אותן לבוגרים עם כלים להתמודדות עם העולם להצלחה
ובעלי גם הוא יוכל למצוא מישהי שתתאים לו יותר שלא יצטרך כל פעם לראות איך דברים לא מתנהלים על פי אמונתו ודרכו ולא בקטנה אלא בהלך רוח של בית.
ולי.. יהיה כנראה שקט
ברור לי שרוצה לכתוב בשביל לאורר
בשביל הסיכוי הקלוש ביותר שאולי מישהו יבין, חווה
ברור לי שלא יתנו לי עצה שתפתור את הכל, שתסדר את הכל, שתרגיע.
אבל לא רוצה לדבר עם מי שמכיר (לכן גם פתחתי ניק חדש)
דווקא מסוג של אופטימיות קלושה שאח"כ שדברים יסתדרו שלא ימשיך לחיות במוחם של אנשים.
אני דווקא כן מהמשתפים בדרך כלל אבל לתחושתי לא מצליחה להעביר את עומק הדברים וכולם, מהכרות איתי בטוחים שפשוט מדובר בילדה/ילדות חכמות/מתבגרות/עקשניות
אני מותשת.
מגיל מאוד צעיר בעלי אמר לי, כל פעם שהיה "קרייסס" שאנו הולכים למקום לא טוב, שככל שיגדלו יהיה קשה לתקן והכל יהיה קיצוני יותר.
מודה שבתוך תוכי האמנתי /רציתי שכביכול בגלל הילדות המתבגרת שלהם וכלל המקרים וההתנהלויות, כשיגדלו יתפכחו ויתבגרו וכאילו "ירוו" מהתבגרות סוערת
לצערי בעלי צדק וככל שמתקרבים לגיל ההתבגרות ברור שהשכל והבגרות באים דווקא לתחכום וכוח ולא להבנה והרמוניה.
אני מרגישה שאין לי כלים ואין לי כוחות ויכולות להתמודד איתה
בת 11 סך הכל וכל כך חזקה ואני כל כך (באופי כטיפוס ובמיוחד כאמא) נמנעת ממלחמות.
אני יודעת אומרים לא במלחמות ובחר את המלחמות שלך וכך כל פעם אני משכחתי להתנהלות שכזו
אבל היא פשוט יודעת לסובב את הדברים, ממש (כמה שלא יפה לומר) לטמון לי מלכודות.
יודעת להגיד את הדברים שדוקרים לי בלב שמשאירים אותי פעורת פה.
מכעסה עלינו שאנו לא באים לראותה בהופעה היום שכן אתמול ובכלל בזמן האחרון לא עושה הרבה ממה שצרכה/מבקשים ממנה ועוד מגיבה בכעס ורוגז וסוג של אלימות בטון דיבור ואתמול התפוצץ מול בעלי.
היא אומרת לי היום ש"יותר טוב לה לחיות אצל סבא וסבתא ואפילו בשואה היה יותר טוב לילדים כי לפחות עם כל הזוועות שם ההורים דאגו לילדים וחשבו עליהם ואנו בניגוד לזה אנחנו רק עושים לה רע ומתנהגים אליה בחוסר יחס ומעצבנים.."
כשקמה בבוקר וראתה שכלל הבגדים שלה שהיו מפוזרים בסלון ולא הספיקה/רצתה/ראתה לנכון לסדרם במהלך היום ואף כעסה שהוער לה על כך, הונחו בלילה על מיטתה. לקחה הכל והניחה על מיטת ההורים בעוד אביה ישן שם. כי היא מחזירה לנו.
אני נעה בין תחושה שהיא צרכה גבולות מאוד מצומצמים ונוקשים שהיא צרכה להבין שהיא זו שצרכה את עזרתנו ולא אנחנו צרכים לחזר אחריה ומצד שני התחושה שהיא ילדה שמאוד קשה לה לרדת מהעץ. שבאופיה מוכנה ל"תמות נפשי עם פלישתים". שבתוך עניין בטוחה בצדקת דרכה וביכולתה להיות חזקה ולנצח.
ועל כן כל סוג של "לחימה" מולה לא יביא לתוצאה הנכונה.
ובתוך כל הכאוס הזה והקושי והשבירות שלי, כעס ענקי על עצמי שלא מצליחה להשתנות ששנים אנו חוזרים ושבים לאותה נקודה ובעלי "חופר" וצודק ואני.. לא מצליחה להשתנות. אם כן אז לתקופה קצרה ואז חוזרת לעצמי.
חשש ענק מהעתיד מהיום שתצא מהבית בטריקת דלת לאלוהים יודע איפה
שתרצה לעשות דווקא בדברים גדולים ומסוכנים
אני מודה ביני ובין עצמי וכאן בחסות החסוי שלפעמים עוברת לי המחשבה שעדיף בלעדי. שאילו לא היתי כאן אז אומנם היה עצב על אמא שאיננה ואיך היה יכול להיות טוב ואיתה ואולי כעס שנשארו עם אבא שהוא כביכול "הרע" בשל היותו מחנך ונוקשה יותר ודורש יותר ממני החמאתית והמרצה.
אבל בסופו של דבר, לחיים עצמם יעשה להןם יותר טוב.
יגדל אותן לבוגרים עם כלים להתמודדות עם העולם להצלחה
ובעלי גם הוא יוכל למצוא מישהי שתתאים לו יותר שלא יצטרך כל פעם לראות איך דברים לא מתנהלים על פי אמונתו ודרכו ולא בקטנה אלא בהלך רוח של בית.
ולי.. יהיה כנראה שקט