מצטערת ליסטה סאן, תקראו...../images/Emo104.gif
אני שונאת את הוולנטין דיי. זה לא סוד. אין הרבה "חגים" שמרגיזים אותי כמו הורוד והקיטש של ימי האהבה על סוגיהם. אני היחידה שמוצאת את זה מגוחך? גם ככה אני לא ממש מסתדרת עם החיים. אף אחד לא מבין אותי, מלבד אדם אחד. ואני יודעת שאמור היה להיות עוד מישהו, אבל הוא לא כאן. ההורים שלי לא. הם רוצים שיהיו לי הרבה חברים, ושאני אתנהג בהתאם לגילי ואלבש דברים ורודים, ואצא עם מישהו ביום האהבה. עד השנה הזאת, הייתי מבלה את יום האהבה בחדר חשוך (לא אהבתי יותר מדי אור), ושונאת את עצמי. שנאתי את כל העולם- לא יודעת למה. השנה לא. השנה מצאתי את הכוכב המדריך שלי. אני יודעת שזה נשמע קיטשי- אלא שזו בת. אנחנו עושות הכל ביחד. בביה"ס אומרים שאני ה"שומרת-ראש" שלה. או שאני והיא... מאוהבות. אנשים טיפשים. אף אחד לא מבין. אף אחד מעולם לא הבין. גם אתם לא תבינו. אבל זאת היא. לפעמים נדמה לי שהיא מקרינה אור כלשהו, שחודר דרך החושך שבו אני נמצאת. די במבט אחד, מילה אחת, או חיוך אחד- וכבר לא איכפת לי משום דבר. אני לא פוחדת. זאת לא אהבה במובן הקיטשי, הורוד ,המתוק והממוסחר- זאת של הוולנטין דיי, אלא משהו מוזר. הרגשה שלא הייתה מוכרת לי קודם. כאילו כבר הכרתי אותה במשך זמן רב בעבר, קשר עמוק וחזק. אם אתם שואלים אותי, זאת לא ממש אהבה. רק אנשים תמימים עדיין מאמינים באהבה. צר לי לנפץ את האשליות שלכם, אם היו לכם: "אהבה" זה רק שם אחר לאינטרסים. חברות זה כבר משהו אחר. כל ה"חברות" שלי עד השנה היו חברות שלי מתוך אינטרסים. זה שימושי להיות חברה של תלמידה מצטיינת, שניחנה גם בשרירים חזקים ויודעת עוד כמה דברים. רק מה? אקסטרה טום-בוי, מעבירה את רוב היום על המסלול ולא בשיחה בטלפון בנושא הקריטי "מי יותר שווה: פקונדו או בנחמין?". נשארתי כל הזמן סגורה בבועה האפלה שלי, והקפדתי שלא להיחשף יותר מדי. רק אחרי שהכרתי אותה, הבנתי איזה אדם אפל אני. אבל זאת הייתה האישיות שלי, והיא הייתה הראשונה שלא נרתעה ממנה. -להפך, היא לא הפסיקה להגיד שהיא מעריכה אותי בזכות מה שאני (דבר שאף פעם לא שמעתי קודם), ולמרות שאני כל כך אנטי-כל-העולם, ושהיא יכולה לראות אותי דרך הפוזה- כישרון שלאף אחד אחר לא היה. גם לא לי. אני חושבת שמעולם לא הייתי שייכת לשום מקום. פשוט הרגשתי ככה. שזה לא המקום שלי. לא לפה אני שייכת- עד היום אני לא יודעת לאן כן. אבל בזכותה התחלתי להבין שגם אם אני לא שייכת לכאן, עדיין אני די מחבבת את המקום הזה. זה חלק ממני. איך כל זה מתקשר לוולנטין דיי? ובכן, הוולנטין אמור להיות יום הוידויים. ואני- במקום להתוודות בפני מי שבאמת אמור לשמוע, אני מספרת את המחשבות שלי לאנשים שממילא לא יבינו.
