הדלתות - הסרט

yushii

New member
הדלתות - הסרט

בדיוק סיימתי לצפות בסרט על הדלתות שיצא לפני 14 שנים ויצאתי עם תחושות מעורבות. מצד אחד, זה היה יותר סרט על ג'ים מוריסון, או על השטויות שהוא עשה, ולכן כלל כמה קטעים די נוראים (אגב, כל מה שעשו שם באמת קרה?) מצד שני, ואל קילמר שיחק מצוין, ובלעדיו זה כנראה היה סרט ממש גרוע, וגם הפסקול היה איכותי ובמקום. אני משער שחובבי הדלתות שונאים את הסרט, כי ככה זה תמיד. אבל מי שלא חובב דלתות סדרתי - אהבתם את הסרט?
 

melancholy man

New member
תגובה קצרה וראשונית

אז ככה, אני אוהב את הדורס ובמידת מה אוהב גם מוריסון (אם מעולם לא נשביתי בקיסמו) כך שאני מניח שאני עונה להגדרה שלך. הסרט לא חידש דבר על דמותו על מוריסון במקום זה הוא סיפר את סיפור האיקונה התרבותית שמוריסון טיפח בחייו וחבריו העצימו מאז מותו (כי זה משתלם) הסיפורים בסרט כולם ידועים, חלקם כאמיתות חלקם כחצאי אמיתות וחלקן כבדיות של ממש, הסיפור גם לוקה קצת בדרמטיזצית יתר. מה שכן, כמו שאמרת, ואל קילמר עושה יופי של מוריסון והפס קול הוא אוסף של שירים מעולים של הדורס, מה שהופך את הסרט לדרך מצוינת להכיר את הלהקה מוסיקלית.
 

ליבי לו

New member
סרט מדהים לדעתי,

לראות מה היה אז בשנות ה60-70 ופשוט למות מקנאה! ואל קילמר הוא פשוט שחקן ענק (ולא רק בסרט הזה)- הוא באמת עשה מוריסון ענק, ומוריסון בכלל ענק ככה ש... אני ראיתי את הסרט לראשונה כשהייתי ממש קטנה ולא מזמן ראיתי אותו שוב- לא יכולתי להוריד את העיניים מהמסך, חבל שלא עושים סרטים כאלה עכשיו :/
 

melancholy man

New member
למה אסקפיזם?

אי אפשר לאהוב מוסיקה כי היא טובה בלי קשר לשנה בה יצרו אותה?, אגב, שמת לב לאיזה פורום נכנסת?
 
קודם כל - כן, שמתי לב לשם של הפורום

כבר הייתי כאן תחת שם אחר. האסקפיזם הוא מכיוון שהיא "מתה מקנאה" כשהיא רואה "תיעודים" של התקופה ההיא. לזה אין שום קשר למוזיקה. לדעתי אנשים צריכים לשמוח על התקופה בה הם חיים ולנסות להפוך אותה לכמה שיותר טובה. דבר נוסף הוא שהבמאי של הסרט הזה [אוליבר סטון נדמה לי] ידוע כמניפולטור לא קטן וממש לא מומלץ לסמוך על הדרך בה הוא מציג דברים בסרטיו, אחרי הכל שנות ה60-70 ידועות כתקופות מאוד לא בריאות, בעלות מוסר נמוך ולא מעשיות [אם מסתכלים על ילדי הפרחים].
 

melancholy man

New member
זה כבר משהו אחר

כבר כתבתי למעלה את דעתי על סטון והסרט, אבל הייתי רוצה להתיחס למשהו אחר. כתבת ששנות השישים והשבעים היו תקופות לא בריאות, בעלות מוסר נמוך ולא מעשיות, אישית אני חושב שהשנים הללו, היו המפתח לשינוי לכיוון פתוח יותר וליברלי יותר שיאשפר כניסה של זרמים חדשים ואוכלוסיות חדשות לתוך מעגל מקבלי ההחלטות במערב אירופה ובעיקר באמריקה, אינני יודע איפה הייתה היום אמריקה ללא התנועה נגד המלחמה או התנועה לזכויות האדם, קל להתפס לצדדים קוריוזיים של התקופה אבל אי אפשר להתעלם מהתרומה האמיתית והחשובה שלה לתרבות המערבית ולקידום אוכלוסיות שהיו מדוכאות במשך שנים, שלא לדבר על קידום הרעיון (שעדיין כנראה בגדר רעיון אצל רבים, אבל גם זה משהו) שביחסי חוץ יש להתחשב גם במוסר ובצדק ולא רק באינטרסים.
 
רק חבל שכל היופי הפוטנציאלי

של התקופה כמעט ולא מומש, מה שמוכיח שאי אפשר לסמוך על אמריקאים. האומה האמריקאית רק נהפכה ליותר יהירה [זה עם ה' או אל"ף] ואינטרסנטית מלפני 40 שנה גם אם לא למראית עין. האמת היא שדווקא הצד הלא ממומש של אותה תקופה יותר מפריע לי כי היום יותר ויותר בני נוער בוחרים להסתכל יותר למאפיינים החיצוניים של התקופה מאשר לאלו העקרוניים [שגם הם, שוב, לא מומשו].
 

melancholy man

New member
אני לא כל כך מסכים

קודם כל החלק איתו אני מסכים, בהחלט עצוב ואפשר לראות זאת הכי טוב בעיקר ברשת, שאנשים צעירים נתפסים דווקא לסממנים החיצונים של התקופה ולא לרעיונות היותר עמוקים שהיא מיצגת, למען האמת, יש סוג של אופנה בקרב הרבה צעירים של היפיות או "פריקיות" כפי שקוראים לזה היום, שמנותקת לגמרי מהרעיות של הסיקסטיס אבל בוחרת בשרוולים ארוכים ושערות ארוכות והתיחסות מיסטית כמעט לגראס כאילו זה הדבר היחיד שהתקופה הזו השאירה לנו תוך בורות מוחלטת כלפי התנועה לזכויות האזרח או האומנות החשובה שנעשתה בהשראת שנות השישים. לעצם העניין, החברה האנושית בעיני לא מתקדמת באמצעות מהפכות אלא אבולוציות, שהן תהליכים איטיים ומשמימים שקשה להבכין בהם כשהם קורים אלא רק לאבחן אותם בדיעבד. אם ניקח לדוגמא מהפכה אמריקאית מפורסמת יותר: "המהפכה האמריקאית" ומלחמת השחרור שלהם. החוקה שהייתה, יחד עם הצהרת העצמאות האמריקאית אחד המסמכים החשובים ביותר של האנושות בתקופתה ופתח לשינוי תפישה כלל עולמי לגבי המדינה ותפקידה בחיי האומה ולאחר מיכן עם אימוץ עשרת התיקונים הראשונים לחוקה (כתב הזכויות) הפכו גם למסמך המכונן של זכויות האזרח בעולם כולו, נכתבו על ידי בעלי עבדים, כאשר כתב תומאס ג'פרסון ש that all men are created equal, that they are endowed by their Creator with certain unalienable Rights, that among these are Life, Liberty and the pursuit of Happiness הוא בטח לא התכוון לעבדים הכושים שלו (שלו לדבר על השפחות שאנס על בסיס קבוע) ואפילו לא לאישתו, הוא התכוון לאנשים לבנים בעלי אדמות, אבל אחרי המון שנים הזרע נבט, והרעיון שכל בני האדם נולדו בני חורין ליבלב (לפחות כרעיון) כמה מאות שנים מאוחר יותר. באותה המידה יכלתה להביא כדוגמא את המהפיכה הצרפתית, שהביא לא שיוויון חופש ואחווה, אלא פחד רצח ומלחמות עבור בני התקופה, אבל בתהליך איטי שינתה את פני צרפת, אירופה והעולם כולו, ובטח על מהפכת אוקטובר 1917 ברוסיה, שלבטח לא שיפרה במאום את חיי הרוסים (עבוררם היא בעיקר עשתה את ההפיך) אבל תרמה להכנסת רעיונות חברתיים לעולם כולו, לאורך ההיסטוריה כולה, ובעיקר ההיסטוריה האמריקאית, המהפכות נכשלות אבל הרעיונות נשארים ומשפיעים שנים רבות לאחר מיכן. אם 50 שנה אחרי המאבק של רוזה פארקס, אישה כושית יכולה להיות היועצת לביטחון לאומי של אחד הנשיאים הכי שמרנים באמריקה, זה בזכות שנות השישים. אם הדוקטרינה המלחמתית הרישמית של ממשלת ארה"ב היא שלא יוצאים למלחמה ללא תמיכה ציבורית מקיפה (דוקטרינה שחיבר מזכיר המדינה הנוכחי והרמטכ"ל לשעבר קולין פאוול בהיותה קולונל בפנטגון כחלק מתהליך הפקת הלקחים מויטנאם וההתנגדות הציבורית לה), זה בגלל שנות השישים. אם שיוויון זכויות בסיסי לנשים זה דבר טיבעי באמריקה ובחלק ממדינות אירופה אפילו מציאות של ממש, זה בגלל שנות השישים. אם הומוסקסואליות היא כבר לא פשע באף מדינה מערבית ובחלקן יש שיוויון זכויות למשפחות חד מיניות, גם זה בזכות שנות השישים. הרבה שינויים כבר קרו, הרבה עוד לא, אבל הרעיון שהיו חלק מתרבות הנגד אז, הופכות והפכו ב 40 השנה האחרונות לחלק מהמיינסטרים של המחשבה התרבותית והפוליטית של המערב.
 
למעלה