הדילמה

[דשירי]

הדילמה

ממה שיצא לי להיוכח עד כה יש שתי אסכולות (לא בטוחה שניתן לקרוא להן אסכולות... אולי סתם גישות) בנוגע לפירוק הנישואין. בעיקר אלא עם הילדים.... א. אם רע אז צריך לפרק. חבל לסבול. כלומר אחרי שנעשו ניסיונות לשיפור או תיקון המעוות. לא לסחוב יותר מדי. להאמין שיכול עוד להיות טוב בזוגיות אחרת ושהילדים סך הכל יגדלו טוב יותר עם הורים מאושרים ( גם אם בנפרד). ב. חייבים להלחם עוד ועוד. להשכיל לדעת שזוגיות זה לא גן עדן בהכרח. זה הדבר הכי קשה בחיים, שהמון זוגות שסופרים עשורים ביחד יודעים לספר על המשבר הגדול "ההוא" ולכן אולי גם אנחנו נגיע לזה, ועוד ועוד סיבות ותירוצים. והכי מכולם - שאולי פעם עוד יהיה טוב. עכשיו שיודעים את כל הדברים שמפריעים. וכל הכלים כבר שבורים ניתן לנסות לבנות. ואולי משו טוב. אני מבולבלת מאוד. חושבת א' ופועלת ב'. ולא בטוחה כמה זמן אחזיק. לא יודעת כמה מאמץ להשקיע כדי לעבור גם לחשוב לפי ב' או לחילופין לעבור גם לפעול לפי א'.... רק שתהיה התאמה. מתה לדעת איזו התגלות ראו אלה שיודעים בלב מלא שב' היא הדרך הנכונה ומוכנים להלחם ולספוג הרבה דברים שאני בחיים לא הייתי מוכנה. ולא יודעת מאיפה שואבים את האומץ לא' בלי שיקרו אסונות גדולים אלא סתם נגמר. נגמרה האהבה. אשמח לשמוע אם יש לכם מה להשמיע....

 

[המיתבונן]

המבנה הדיוני

בדבריך אין את מעלה את המקרה האישי אשר ממנו את מנביעה , אלא מעין היסתכלת על , כמו ממעוף הנשר, על הנעשה, באופן תבניתי, ומבקשת איפוא שנגיב- הנה לך באותו רוח של תבנית- "הזוגיות היא עוד עשייה אשר אדם עושה כדי להיטיב עם עצמו " " לא יעלה על הדעת שאדם עושה איזה שהוא מעשה כדי להרע עם עצמו". " שום מעשה אשר אדם עושה אינו אלא למען עצמו בלבד" " הבחירה שבין מקרה א' לבין מקרה ב', היא תועלתנית ומתוך המהות האיגואיסטית של הבוחר". "אהבה היא רגש, היא תנועה בגופנו אשר איננו שולטים בהתהוותה ובהתנדפותה" " לסבל אלף פנים, ובמקרים אחדים, אנו בוחרים בו כי אין בידנו למגרו, וכשאנו בוחרים בו, אנו מכוונים אל -הסבל בעל העוצמות הנמוכות ביותר" "ההנאה, משהושגה, חדלה להיות יעד להשגה, וכבר נולדה פנטזית הנאה אחרת במקומה- החיים הם רצף של עשיות המחפשות אחר ההנאה המירבית" " ג ם ס י ר ת ז ה ב, כ ש נ ק ב ב ה , נ י נ ט ש ת " ובכן- התוכלי להנביע מן המשפטים (לאחר שאת מסכימה עימם) את עניינך? התוכלי?

 

[דשירי]

זה הסיפור שלי

כפי שכתבתי שבוע שעבר. ומשפטים מאוד יפים כתבת. קשה מאוד לחבר אותם לרגשות ופחדים.....

 

[המיתבונן]

שתי צלחות האלומיניום של ....

נכנסתי אל זכריה הירקן, שפוף הוא מתמיד, הזיקנה כבר הכריעה אותו, והוא מאחורי שולחן עץ, זה הזכור לי עוד משחר ילדותי, יושב, לפניו מאזניים עליהם שתי צלחות אלומיניום פצועות עד מאוד, על ידו מטיל ברזל בצורת משושה, בגדלים שונים, ובאמצע, שני ראשי ברבורים העולים מעלה ומטה, זכריה מביט בתנועתם כאשר אני שם את הבצל. תביא עוד אחד- לחש לי בקולו והצביע אל מדפי הארגזים. הלכתי והבאתי עוד אחד, הברבור הימני עולה טיפה, "עוד אחד" אמר זכריה, והברבור הימני עולה עוד טיפה עוד מעט הוא כבר נושק לברבור השמאלי, שם מטילי הברזל על צלחת האלומיניום. זכריה אמר לי "עוד אחד" הלכתי והבאתי עוד אחד, הוא הניח אותו על ערימת הבזל בצלחת האלומיניום, ולפתע בכעס ירד הברבור הימני, בנקישה זועקת, וזכריה הביט בי, אמרתי לו- לא יותר מקילו, השיב לי-אבל אי אפשר, וכשראני מתעקש, החל מסיר בצל אחר בצל, מחליף בצלים, פעם גדול ופעם קטן, ותמיד תמיד הברבור הימני זע ונע, מעלה ומטה אך לא נח מול פיו של הברבור השמאלי. "אולי יהיה קצת יותר מקילו" שאל זכריה אובד עיצות. אמרתי "לא- קילו " בנחרצות "אולי יהיה קצת פחות מקילו?" לחש זכריה ובפניו תחינה שנסגור עיסקה. "לא" השיבותי בנחרצות. וזכריה, שוב , מסיר בצל קטן, מסיר גדול, מחליף גדול בקטן וחוזר חלילה, והברבור הימני, מעלה ומטה בתנודות ואינו "מתנשק" עם הברבור השמאלי. קם זכריה, בקושי רב, מעם דרגשו, נטל את צלחת האלומיניום עמוסת הבצל. הלך בהליכה איטית עד אל מדפי ארגזי הירקות, היטה את צלחת האלומניום אל ארגז הבצל, והבצלים, התגלגלו אל פנים הארגז, חזר והשים את הצלחת על המאזניים, הביט בי במבטים קפואים, מחריש. "מה קרה?" שאלתי בפליאה נפגע "שום דבר" "למה החזרת את הבצל" "אין לי קילו בצל" "הארגז מלא" השיבותי זועם כי מהתלות בו למכביר האמנתי. "הארגז מלא יותר מ-קילו, או פחות מקילו,ברבורי המאזניים לא נפגשים בקילו" השיב זכריה וניגב זיעתו מפניו, שנשארו קפואים מול השתוממותי. "מה עלי לעשות? אני זקוקה לבצל" "קחי יותר מקילו, קחי פחות מקילו, אך באבורי המאזנים בקילו אצלי לא מתנשקים". יצאתי אל מחוץ לחנות הירקות של זכריה, ולא הבינותי. ובכן עלמה- את כמו זכריה, מניחה "סבל" אחד על כף המאזניים, ומסירה, וכשהברבור האחד ירד מטה בפתאומיות, וכשאת מגיעה למסקנה שאין אפשרות לאזן בחילופים של גדול בקטן ולהפך, את כמו מחפשת שוב ושוב שהברבורים יתנשקו, עליך להחליט או שאת נשארת בזוגיות כפי שהיא (יותר.פחות מן הקילו) ומקבלת את מאפייניה או שאת עוזבת אותה, ומחפשת לך "ברבורים" אחרים . נדמה שאת מדשדשת במקום. במילים אחרות- את רואה את המצב, את מנתחת אותו, את מנביעה את מסקנותיך, אך אינך מישמת מסקנותיך. בהצלחה

 

[meshi4]

סיפור הבצל .מה זה יפה.../images/Emo9.gif

ועם מוסר השכל. אם הסיפור אמיתי-אז הירקן שלך מצטיין בסבלנות רבה.בשוק הירקן היה מרוקן את הצלחת כבר בהתחלה.

 

[seeyou]

יש אנשים יודעים בלב מה לבחור?

לא מאמין!! הכול זה הימור!!! גורל? אם נצא מההנחה שאנו כבודדים משתנים בציר הזמן אז פי כמה היחסים עם בן אדם אחר משתנים בצורה פונקציה מעריכית.. חוסר תאום ,בציר הזמן,מקום.... בין בני הזוג קיים בכול מערכת יחסים. הכול מתבסס על פשרות משני הצדדים אם לא מוכנים להתפשר אז יש לשקול כצעד קיצוני להתגרש לא לפני שבודקים טוב את הנזק שיגרם מול הסיפוק האישי. זה לא תמיד ה"שני" הוא האשם!! בקשר לסטאטוס של הילדים? יש הרבה מה לכתוב אבל זה בנפרד! כתמצית- כול אחד קיבל את החיים הוריים חייבים לדאוג לקיום הבסיסי של הילדים – לקחת בחשבון: " A child's life is like a piece of paper on which every person leaves a mark. (Chinese Proverb) מעבר לזה גם להוריים יש זכות לחיים משלהם-על פי הבנתם. לא חייבים לחכות לרגע שהגוזלים ילמדו לעוף ! הייתי מסכם תמיד לפני החלטה קיצונית יש לשקול טוב בין התועלת לבין הנזק לפעמים מוציאים עין לאחר ולעצמנו שניים!! Always remember you're unique, just like everyone else. keep smiling יוסי

 

[gabizi]

שלום

קראתי שוב את הסיפור שלך ואכן קשה להיכנס לנעליך. אם אני מבין נכון ההתלבטות היא בעצם או - אני -( ואז אני עוזבת אותו) או או- הילדים - ואז אני נשארת איתו וממשיכה לסבול בשקט כי הוא כנראה לא ישתנה וטובת הילדים חשובה יותר. שתי הברירות קשות ואין פה נכון או לא נכון. המלכוד הוא בזה שאנו מאמינים שבכול דרך יש רווח מול הפסד. אבל אם נבחר באחת האופציות ונסרב לקבל את ההפסד , כלומר לא נכיר בו , כלומר נגדיר מראש שאנו לא מוכנים לקבל אותו. נאמין שהוא לא יקרה לנו אז אולי הוא לא יקרה וזאת כי ניסים כן מתרחשים אבל צריך להאמין בהם. לעצם העניין היתי עוזב ודואג שהפגיעה בילדים תהיה מינמלית.כי אף אחד לא מסוגל להאמין ברמה כזו שלא תהיה פגיעה ,אבל ככול שנאמין יותר כך הנזק יקטן מקווה שעזרתי

 

[האחות תרזה]

תקופת פרידה, לניסיון.

לעניות דעתי, אם את ממש משוכנעת שכרגע אין מוצא, והאהבה שנעלמה הפכה לאיבה וחשדנות שלא פגה, נסי, אחרי היתייעצות עם עורך דין מומחה בתחום, פרידה לתקופה קצובה, חצי שנה, שנה. בתום תקופה זו כל אחד מכם יעשה את חשבון הנפש שלו ויחליט.