netanel531
New member
הדיכאון הפך לסם..
אבקש ממכם לקחת סבלנות, תקראו את מה שאני כותב ותנסו להבין אותי, להיכנס לתוך הראש שלי, לתוך הגיהנום שאני חי עם עצמי.... בתור ילד גדלתי למשפחה דתית מסורתית. הייתי ילד טוב - מחונך, מחונן, בעל ערכים, טוב לב, אפילו חברי הטובים היו קןראים לי "תמים", המורים ביסודי ובתיכון ראו בי ילד למופת. ההורים שלי חינכו אותי שכמו שאני גודל בביטחון ובשלווה כילד כך שכשאגדל אני אלך ואשרת בצבא כדי שאחרים יוכלו גם לחיות בביטחון ובשלווה. אחרי התיכון התגייסתי לצבא. הגעתי ליחידה קרבית בצה"ל. נכנסתי למסגרת בידיעה שאני הולך להישתנות ולשנות. ואכן אני יודע שהישתניתי... אבל לרעה. אני מרגיש שכל הערכים שבאתי איתם לצבא נשברו ביום שנכנסתי לבקו"ם וחתמתי על שלוש שנים של שירות. פיתאום המסך האשלייתי הזה ש-"רוע לא קיים" מתנפץ לי מול העיניים. התמימות מתנפצת לי מול העיניים והעולם שלא הכרתי נגלה אליי. אולי צה"ל נראה כל כך טוב ויפה מבחוץ אבל מתחת לשטיח אתם תמצאו את כל הסירחון והליכלוך שמחכה שם. אתה מתחיל לשחק את המשחק שלהם. במשחק הזה יש חוקים ברורים שעליך לציית ותמיד תזכור שאתה תמיד המפסיד. כך אני מגיע למצב שאני מרגיש נחות. למה? -ככה! אין תשובות. אלף ואחד שאלות אבל תשובה אחת אתה לא תקבל מהם. סתימת פיות היא אחת החוקים שבעזרתם הם משתיקים אותך. כשהם רואים שאתה צודק - יש להם את הזכות להשתיק אותך. כבר סיפרתי לכם ש-"צדק" הוא רק שם של כוכב?? צדק מפנה את מקומו לעוול. אתה תקבל עונשים גם אם אתה צודק, יתנו לך סיבה מספיק הגיונית כדי שתאמין, אפילו אם הם יצטרכו לעוות את המציאות. אתה רואה איך משקרים לך בפרצוף ושופטים אותך בצורה כל כך מעוותת. הרגשה של חוסר אונים. אני כל כך כועס, הזעם כבר עוד שנייה מתפוצץ לי בבטן ואני עדיין לא מבין למה זה קורה. מפנטז לעצמי בראש איך הייתי רוצה לראות את אותם האנשים, שכביכול אמורים להוות בשבילי כתחליף לאמא ואבא, סובלים. אני מרגיש רק שינאה ל"משפחה" הזאת, רק דימויים רעים רצים לי במוח. נכנס בי מן שד, או שאולי שולט בי השטן. נמאס כבר מהמשחקי כבוד האלה. שום סיכה על המדים לא תפצה את הצלקת הזו בלב. רק בצבא התחלתי כל כך לקלל. אין יום אחד שאני לא מקלל. מקלל את המפקדים, מקלל את הקצינים, מקלל את היום שהתעוררתי אליו. כל כך מתוסכל מאיך שהכל מתנהל פה שפשוט הדרך היחידה שלי להתפרק היא דרך קללות. אני כבר לא שולט בזה. זה כבר בא לי בטבעיות לדבר ככה. אני חוזר לאזרחות עם פה כזה ואנשים לא מבינים מה קורה איתי. ומבפנים יש קונפליקט - בין הרצון להישאר כדי למלא את ההתחייבות שלי למדינה לבין הרצון לעוף מהמקום הזה לעזאזל. ההרגשה הזאת מעיקה וקודרת, הדיכאון הפך להיות סם ממכר, אוכל אותי מבפנים, מציק לי. עוד מעט מגיע כיפור, יום שבו סולחים אחד לשני, שסוגרים חשבונות עם האנשים סביבנו ועם האלוהים. עם כל כך הרבה מחשבות רעים וחטאים שעשיתי בעקבות התקופה שלי בצבא אני לא יודע אם אני יוכל להיכנס בכלל לבית הכנסת, אם אלוהים יוכל לסלוח לי על מחשבות כאלה. מרגיש כל כך רע עם עצמי, אפילו האמונה שלי דועכת, מרגיש בודד, מרגיש שאני משקר לעצמי, מרגיש חולשה בכל הגוף, מרגיש אבוד. חברים שלי פה בחוץ מכירים אותי כמישהו שאוהב לצחוק איתם ואני באמת מעריך אותם על התמיכה החברתית. אבל מה שעובר לי בלב הם לא יודעים. אני לא מראה אפילו לא זכר קטן, מנסה תמיד לחייך ובלילה פורק לעצמי את הכל בבכי. אני לא בא להציג את צה"ל כמשהו רע לאנשים, אני פשוט קורא את המציאות שלי ככה ורוצה כבר להוציא את הסכין הזה שננעץ לי בבטן. רוצה לפרוק את היגון, רוצה לבקש סליחה. לא יודע על מה ולא יודע ממי.
אבקש ממכם לקחת סבלנות, תקראו את מה שאני כותב ותנסו להבין אותי, להיכנס לתוך הראש שלי, לתוך הגיהנום שאני חי עם עצמי.... בתור ילד גדלתי למשפחה דתית מסורתית. הייתי ילד טוב - מחונך, מחונן, בעל ערכים, טוב לב, אפילו חברי הטובים היו קןראים לי "תמים", המורים ביסודי ובתיכון ראו בי ילד למופת. ההורים שלי חינכו אותי שכמו שאני גודל בביטחון ובשלווה כילד כך שכשאגדל אני אלך ואשרת בצבא כדי שאחרים יוכלו גם לחיות בביטחון ובשלווה. אחרי התיכון התגייסתי לצבא. הגעתי ליחידה קרבית בצה"ל. נכנסתי למסגרת בידיעה שאני הולך להישתנות ולשנות. ואכן אני יודע שהישתניתי... אבל לרעה. אני מרגיש שכל הערכים שבאתי איתם לצבא נשברו ביום שנכנסתי לבקו"ם וחתמתי על שלוש שנים של שירות. פיתאום המסך האשלייתי הזה ש-"רוע לא קיים" מתנפץ לי מול העיניים. התמימות מתנפצת לי מול העיניים והעולם שלא הכרתי נגלה אליי. אולי צה"ל נראה כל כך טוב ויפה מבחוץ אבל מתחת לשטיח אתם תמצאו את כל הסירחון והליכלוך שמחכה שם. אתה מתחיל לשחק את המשחק שלהם. במשחק הזה יש חוקים ברורים שעליך לציית ותמיד תזכור שאתה תמיד המפסיד. כך אני מגיע למצב שאני מרגיש נחות. למה? -ככה! אין תשובות. אלף ואחד שאלות אבל תשובה אחת אתה לא תקבל מהם. סתימת פיות היא אחת החוקים שבעזרתם הם משתיקים אותך. כשהם רואים שאתה צודק - יש להם את הזכות להשתיק אותך. כבר סיפרתי לכם ש-"צדק" הוא רק שם של כוכב?? צדק מפנה את מקומו לעוול. אתה תקבל עונשים גם אם אתה צודק, יתנו לך סיבה מספיק הגיונית כדי שתאמין, אפילו אם הם יצטרכו לעוות את המציאות. אתה רואה איך משקרים לך בפרצוף ושופטים אותך בצורה כל כך מעוותת. הרגשה של חוסר אונים. אני כל כך כועס, הזעם כבר עוד שנייה מתפוצץ לי בבטן ואני עדיין לא מבין למה זה קורה. מפנטז לעצמי בראש איך הייתי רוצה לראות את אותם האנשים, שכביכול אמורים להוות בשבילי כתחליף לאמא ואבא, סובלים. אני מרגיש רק שינאה ל"משפחה" הזאת, רק דימויים רעים רצים לי במוח. נכנס בי מן שד, או שאולי שולט בי השטן. נמאס כבר מהמשחקי כבוד האלה. שום סיכה על המדים לא תפצה את הצלקת הזו בלב. רק בצבא התחלתי כל כך לקלל. אין יום אחד שאני לא מקלל. מקלל את המפקדים, מקלל את הקצינים, מקלל את היום שהתעוררתי אליו. כל כך מתוסכל מאיך שהכל מתנהל פה שפשוט הדרך היחידה שלי להתפרק היא דרך קללות. אני כבר לא שולט בזה. זה כבר בא לי בטבעיות לדבר ככה. אני חוזר לאזרחות עם פה כזה ואנשים לא מבינים מה קורה איתי. ומבפנים יש קונפליקט - בין הרצון להישאר כדי למלא את ההתחייבות שלי למדינה לבין הרצון לעוף מהמקום הזה לעזאזל. ההרגשה הזאת מעיקה וקודרת, הדיכאון הפך להיות סם ממכר, אוכל אותי מבפנים, מציק לי. עוד מעט מגיע כיפור, יום שבו סולחים אחד לשני, שסוגרים חשבונות עם האנשים סביבנו ועם האלוהים. עם כל כך הרבה מחשבות רעים וחטאים שעשיתי בעקבות התקופה שלי בצבא אני לא יודע אם אני יוכל להיכנס בכלל לבית הכנסת, אם אלוהים יוכל לסלוח לי על מחשבות כאלה. מרגיש כל כך רע עם עצמי, אפילו האמונה שלי דועכת, מרגיש בודד, מרגיש שאני משקר לעצמי, מרגיש חולשה בכל הגוף, מרגיש אבוד. חברים שלי פה בחוץ מכירים אותי כמישהו שאוהב לצחוק איתם ואני באמת מעריך אותם על התמיכה החברתית. אבל מה שעובר לי בלב הם לא יודעים. אני לא מראה אפילו לא זכר קטן, מנסה תמיד לחייך ובלילה פורק לעצמי את הכל בבכי. אני לא בא להציג את צה"ל כמשהו רע לאנשים, אני פשוט קורא את המציאות שלי ככה ורוצה כבר להוציא את הסכין הזה שננעץ לי בבטן. רוצה לפרוק את היגון, רוצה לבקש סליחה. לא יודע על מה ולא יודע ממי.