הדחקה
אני יושבת פה ומסתכלת על המחשב. חוככת בדעתי במשך מספר רגעים, בסוף הולכת לטלוויזיה. מול הטלוויזיה אני שוקעת בחיים של אנשים אחרים, בצרות שלהם. אני נותנת לעצמי להאבד בתוך הפוף הרחב ובתוך העלילות שמתגלגלות לפני, ולשכוח מעצמי. נותנת לעצמי, לשם שינוי, להיות פדלאה שמנה שלא יודעת לזוז. כמה שיותר פסיבית, יותר טוב. הדחקה זה מנגנון מצוין. לרגעים. התכניות שמשודרות חולפות בזו אחר זו, העיניים המהופנטות-כמעט בכוח-עוקבות אחריהן בשקיקה. אני רוצה להיות מהופנטת, אני רוצה להבלע לתוך זה, אני לא רוצה לחשוב על כל הבעיות שלי, וגם לא על הדברים הטובים. אבל הן נגמרות. התכניות ואיתן ההדחקה. ואני שוב מסתכלת על המחשב, ומתיישבת מולו. הכלי הזה, המתוחכם והגאוני והאפקטיבי, שאף פעם לא אהבתי יותר מדי, אבל בטח שלא הרתיע אותי, גורם לי לסלידה ומשיכה כל כך גדולה עכשיו. המחשב הזה, בסך הכל איזה רובוט, משהו כל כך מכני, מספר חלקים אלקטרונים שמחוברים זה לזה, מפחיד אותי עכשיו. הוא מציג לי את כל האמת, בכל תחום, לא נותן לי לשכוח מכלום. לא נותן לי להתכחש, להיעלם אל תוך הערפל שעטיתי על עצמי כדי להתמודד טוב יותר עם הכל, כדי לרכך את המכה, כדי להתוודע לכל דבר בצורה איטית ונוחה יותר. במחשב הזה יש הכל, על הכל. הוא מזכיר לי כמה נמאס לי מכל המצב עם ההוא, הוא מזכיר לי כמה אני מרגישה אשמה בגלל ההיא, הוא מזכיר לי שהחופש הזה זה סתם איזה גימיק. שאני אמנם חושבת ש-איזה כיף, יש לי את כל הזמן שבעולם. אבל לא, כמובן שלא, הכל ישר מול העיניים, זורקים לי אצבע משולשת לפרצוף, כדי שאני אזכור שאני עדיין נמצאת בכל המירוץ הזה, שאני בשיא של כל המירוץ הזה, ואם אני אפשל עכשיו, אז כלום לא שווה יותר מדי. אז אני מסתכלת במשך זמן מסויים, מכאיבה לעצמי, נותנת לעצמי כמעט לקרוס תחת כל העומס והלחץ, להרגיש כמעט אבודה לגמרי, ושוב בורחת. בורחת אל הסיפורים שלי, אל סיפורים של אחרים, אל כל הדברים שיכולים להשכיח ממני-ולו לרגע-את כל הבעיות האלו. ואני חושבת שמצאתי פיתרון, לפחות לזמן הקרוב, אני בורחת מכל הבעיות מדקה לדקה. ישנה המון. מתכרבלת בתוך שמיכה עבה, טומנת את הראש בכרית, נעלמת ומאמינה שהעולם ישכח ממני, כמו איזו בת יענה מטומטמת. אבל אני יודעת, בתוכי אני יודעת ששום דבר מכל אלו לא יעזור. לא התכניות בטלויזיה, לא הדמיונות, לא התנומות הארוכות. אני יודעת שבסופו של דבר אני אתעורר וכל הבעיות יכו בפנים שלי, חזק אפילו יותר מעכשיו. ואני כל כך פוחדת מהרגע הזה, ולא יודעת איך להגיע אליו ואיך ולהתמודד איתו, שאני ממשיכה. ממשיכה עם ההדחקה.
אני יושבת פה ומסתכלת על המחשב. חוככת בדעתי במשך מספר רגעים, בסוף הולכת לטלוויזיה. מול הטלוויזיה אני שוקעת בחיים של אנשים אחרים, בצרות שלהם. אני נותנת לעצמי להאבד בתוך הפוף הרחב ובתוך העלילות שמתגלגלות לפני, ולשכוח מעצמי. נותנת לעצמי, לשם שינוי, להיות פדלאה שמנה שלא יודעת לזוז. כמה שיותר פסיבית, יותר טוב. הדחקה זה מנגנון מצוין. לרגעים. התכניות שמשודרות חולפות בזו אחר זו, העיניים המהופנטות-כמעט בכוח-עוקבות אחריהן בשקיקה. אני רוצה להיות מהופנטת, אני רוצה להבלע לתוך זה, אני לא רוצה לחשוב על כל הבעיות שלי, וגם לא על הדברים הטובים. אבל הן נגמרות. התכניות ואיתן ההדחקה. ואני שוב מסתכלת על המחשב, ומתיישבת מולו. הכלי הזה, המתוחכם והגאוני והאפקטיבי, שאף פעם לא אהבתי יותר מדי, אבל בטח שלא הרתיע אותי, גורם לי לסלידה ומשיכה כל כך גדולה עכשיו. המחשב הזה, בסך הכל איזה רובוט, משהו כל כך מכני, מספר חלקים אלקטרונים שמחוברים זה לזה, מפחיד אותי עכשיו. הוא מציג לי את כל האמת, בכל תחום, לא נותן לי לשכוח מכלום. לא נותן לי להתכחש, להיעלם אל תוך הערפל שעטיתי על עצמי כדי להתמודד טוב יותר עם הכל, כדי לרכך את המכה, כדי להתוודע לכל דבר בצורה איטית ונוחה יותר. במחשב הזה יש הכל, על הכל. הוא מזכיר לי כמה נמאס לי מכל המצב עם ההוא, הוא מזכיר לי כמה אני מרגישה אשמה בגלל ההיא, הוא מזכיר לי שהחופש הזה זה סתם איזה גימיק. שאני אמנם חושבת ש-איזה כיף, יש לי את כל הזמן שבעולם. אבל לא, כמובן שלא, הכל ישר מול העיניים, זורקים לי אצבע משולשת לפרצוף, כדי שאני אזכור שאני עדיין נמצאת בכל המירוץ הזה, שאני בשיא של כל המירוץ הזה, ואם אני אפשל עכשיו, אז כלום לא שווה יותר מדי. אז אני מסתכלת במשך זמן מסויים, מכאיבה לעצמי, נותנת לעצמי כמעט לקרוס תחת כל העומס והלחץ, להרגיש כמעט אבודה לגמרי, ושוב בורחת. בורחת אל הסיפורים שלי, אל סיפורים של אחרים, אל כל הדברים שיכולים להשכיח ממני-ולו לרגע-את כל הבעיות האלו. ואני חושבת שמצאתי פיתרון, לפחות לזמן הקרוב, אני בורחת מכל הבעיות מדקה לדקה. ישנה המון. מתכרבלת בתוך שמיכה עבה, טומנת את הראש בכרית, נעלמת ומאמינה שהעולם ישכח ממני, כמו איזו בת יענה מטומטמת. אבל אני יודעת, בתוכי אני יודעת ששום דבר מכל אלו לא יעזור. לא התכניות בטלויזיה, לא הדמיונות, לא התנומות הארוכות. אני יודעת שבסופו של דבר אני אתעורר וכל הבעיות יכו בפנים שלי, חזק אפילו יותר מעכשיו. ואני כל כך פוחדת מהרגע הזה, ולא יודעת איך להגיע אליו ואיך ולהתמודד איתו, שאני ממשיכה. ממשיכה עם ההדחקה.