הדודות מהקיבוץ

[עב]

הדודות מהקיבוץ

חזרתי אתמול מטיול עם ההורים. נסענו לקיבוצי הצפון לבקר קרובי משפחה וזה העלה בי זכרונות על הדודות שגרו בקיבוץ, שתי הנשים היחידות שהכרתי מהדור של סבא וסבתא.

 

[עב]

ברטה סוסת קרקס

שמה האמיתי של אחות סבי היה ברטה, אבל אחיה הבכור, שהמציא כינויים לכל בני המשפחה, הדביק לאחותו את השם Paripa, כלומר, סוסת קרקס מקושטת. הדוד קיצר את הכינוי ל- Pari וזה דבק בה עד שגם היא חתמה כך את שמה. אמנם דודתנו הקפידה ללבוש חליפה מחויטת, כובע וכסיות, אך היא לא הייתה גנדרנית בצורה יוצאת דופן בקרב בנות גילה בבודפשט, כך שהכינוי לא היה מוצדק. אבי סיפר שהיא דחתה את מחזריה בנימוקים מוזרים: לאחד היו ידיים שעירות והשני לא ידע להתאים עניבה לז'קט ודודתנו אמרה שעל גבר כזה אי אפשר לסמוך. המחזרים התגברו על שברון הלב והתחתנו עם נשים אחרות והדודה פארי נותרה בלתי מתפשרת ובלתי מושגת. הדודה פארי נשארה בבית אביה. אחיה הצעיר, סבי, התחתן ועזב את הבית ואחיה הבכור נשא לאישה את גיזלה, אהובתו שהייתה בת דודתו, מיד עם שובו מהשבי הרוסי, בתום מלחמת העולם הראשונה. "הבנים התחתנו ואותי השאירו לבד" קוננה הדודה. לא ברור האם התלוננה על מחזריה קלי הדעת או על אחֱיה.

 

[עב]

סידורים משפחתיים

כיוון שאחיה הבכור של הדודה חיבב נוחות הוא נשאר בבית אביו עם אשתו הצעירה וטוב שכך, כי מישהו היה צריך לנהל את משק הבית לאחר מות אמו. בעוד דודתנו פארי התעלמה מחובותיה הנשיות, הצילה הדודה גיזלה את המצב בהיותה עקרת בית מעולה. פארי עבדה בכל מיני משרדים בלי שיבלבלו לה את המוח וגיזלה ניהלה את הבית בלי שמישהו יתערב לה בסירים. למרות ההבדלים התהומיים ביניהן, שתי הגיסות התיידדו עד כדי כך שרכשו מנוי משותף באופרה. כיוון שדודה פארי לא התעניינה בבישול, לא יכלה הדודה גיזלה לרכל יחד אתה על השכנות שקנו שימורים, במקום לייצר אותם בעצמן. את זה היא עשתה עם סבתי, ששאפה להיות עקרת בית מצטיינת, אבל נאלצה לעזור לסבי בעסק ויכלה להתמסר לעבודות המטבח רק ביום ראשון. סבתי קינאה בדודה גיזלה שידעה להפוך מנה פשוטה ליצירת אמנות, דבר שזוכרים בערגה כל מי שהתארחו בביתה. את המלחמה והשכול עברו הדוד והדודות יחד. אחרי השחרור הם שבו לביתם ההרוס שבשדרה הראשית והדודה גיזלה ארגנה מיד מטבח, סיר ומרק והמתינה לשווא לקרובים שישובו מהדפורטציה ולבנה שישוב מהחזית באוקראינה.

 

[עב]

מפרנץ יוזף ועד השומר הצעיר

ארבע שנים אחרי השחרור נמלטה בתה של הדודה גיזלה לפלסטינה כדי להקים פה קיבוץ ומדינה והותירה את הוריה ודודתה מזועזעים. כל שיכלו לעשות הוא לבקש מאבי שישגיח על הקטנה. הדוד השלים נטיותיה הציוניות של בתו, אך שברון הלב הקשור לאובדן בנו הכריע אותו. שתי הגיסות, שהיו גם בנות דוד, המשיכו לחלוק את הדירה עם משפחה נוספת שהשלטון הקומוניסטי הכניס לביתן הבורגני, וכלכלו את עצמן מעבודות יד. בצעד אמיץ הן החליטו לעלות ארצה, אך בקשת ההגירה שלהן נדחתה כל שנה עד 1956. אחרי המרד הן עלו לישראל והצטרפו לקיבוצה של האחיינית. אנו הצברים, קראנו להן במילה ההונגרית המתוקה נֵנִי, חוץ מאחי שכינה אותן ברשעות "העתיקות". עלי להודות בצער שגם אני צחקתי מכך שהדודות שלנו נולדו במאה ה – 19 בתקופתו של פרנץ יוזף. הרי כאשר הדודה פארי נולדה ה"הושוק טר" היה שדה בּוּר!

 

[עב]

עץ קשיש מוציא עלים ירוקים

בקיבוץ הן גרו בחדר משותף, שהיה באמת רק חדר אחד, עם מטבחון זעיר ומקלחת של דוד נפט. הדודה גיזלה המשיכה להפליא בהכנת עוגות מפוארות ובישלה כרוב ממולא, בעוד דודתנו פארי ישבה בשקט על הכורסא בצד ופתרה תשבצים. הסידור הישן המשיך להתקיים גם בארץ החדשה. שתי הדודות שהיו כבר למעלה מבנות ששים, עבדו בסריגה. אני עדיין רואה אותן לנגד עיני, יושבות בצריף הלוהט זו מול זו, אצבעותיהן נעות בזריזות על מכונות הסריגה. חייהן נעו במעגל יומי קבוע: עבודה, חדר האוכל, מנוחה וביקור אצל האחיינית. פה ושם היו חיכוכים, כי דודה גיזלה ניסתה עדיין להקנות נימוסים לבתה, שהייתה כבר אישה בוגרת, נשואה, אם לילדים ועדיין לא אפתה אפילו עוגה אחת. בצילומים המצהיבים מהקיבוץ הדודות שלנו לבושות בשמלות נטולות שרוולים מבד קליל, שיער השיבה שלן מתבדר ברוח וחיוך משוחרר נסוך על פניהן. הן היו מאושרות.

 

[עב]

באה מנוחה ליגע

פארי המבוגרת מבין השתיים, חלתה בסרטן ממנו מתים מהר בדרך כלל, אך היא גילתה עמידות הוכפלדרית טיפוסית וחיה שנים אחרי שהוא נתגלה בגופה. לרוע המזל היא לקתה אחר כך באירוע מוחי ונותרה משותקת. הקיבוץ נאלץ לאשפז אותה במוסד סיעודי, שם ישבה על כיסא גלגלים וייחלה למותה. השנים חלפו ודודתנו הכופרת אמרה לאמי "אלוהים שכח אותי". אולי חשבה שיש לאמי קשר עם בורא עולם, כיוון שבאה מבית אורתודוכסי. הדודה כבר לא יכלה לפתור תשבצים ותחזקה את מוחה בתרגילי זיכרון. "אני זוכרת רק 50 מדינות של ארצות הברית" אמרה לאבי כשהיא מוטרדת מההידרדרות האינטלקטואלית שלה. בעוד הדודה פארי ממתינה למלאך המוות, נפטרה הדודה גיזלה שנותרה לבדה בחדר השומם. כאשר תקפה אותה דלקת הראות בפעם השניה, אמרה אמי "אם היא תחלים שוב, אז היא לא תחיה עד 120 אלא עד בוא המשיח". אולם המשיח לא בא ולא התקשר ודודתנו נפטרה 24 שנים אחרי עלותה ארצה, ומנוחתה כבוד מול שדות שבעמק.

 

[הילהל]

כל היום התאפקתי ../images/Emo7.gif

ועכשיו אני מזילה דמעות. צריך למצוא לאחי כלה. גם אני רוצה סיפור אהבה עם גיסה.

 

[ברק 188]

עב נהנתי לקרוא את סיפורך, מסופר יפה

הכנסת אותי במקצת לתקופת ילדותי לי נשארה דודה אחת קראו לה יונקה'נני (משפחת קראוס) והכנוי של אבי ז"ל בהונגרית פארי (עד כמה שהבנתי בחיפוש לאחור גם השם גיזלה שיחק במשפחה אבל של אימי משפחת הוך מסלובקיה).

 

[ronnymp]

אחלה סיפור - ואחלה כתיבה ../images/Emo45.gif ../images/Emo63.gif

 

[אם החיטה]

../images/Emo140.gif אהבתי.

 

[agibagi]

ענ.סיפרת כל כך יפה

גם אני התרגשתי. הזכרת לי תקופה שהדודות עשו עבודות יד יפיפיות, איפה יש היום זמן לצעירים להתעסק בדברים האלה. לא לדבר על האוכל שכמה השקיעו והכל בשביל המשפחה האוהבת! תהיה בחלקך רק תמיד תקופות כאלה משמחות..

 

[טומי*]

סיפור יפה ומרגש...

לא פלא שהילהל הזילה דמעות

 

[עב]

תודה. הן היו דודות אמיצות

אבל לקח לי 50 שנה להבין את זה...

 

[רחל ויטלסון]

../images/Emo45.gif נהניתי מהסיפור../images/Emo141.gif

 

[vera2]

עב זכות גדולה לך שהעלית את זיכרן

של Peri neni בפרט כי אין לה ילדים שיישמרו וייכבדו את זיכרה.מלבד זה אני מכירה בת הוכפלד שדומה ל neni בתמונה.היחסים עים גיזלה neni גיסתה יכולה לשמש דוגמא ליחסים טובים ושל כבוד להרבה אנשים.כל הכבוד לך.