הדבר הקדוש ביותר
אני מגיב בפורום לראשונה בגלל שפשוט טוב לי להיות בפורום בו הכותבים מתייחסים בעדינות והבנה אחד לשני. אולי זה בכל זאת נובע ממשהו שאפשר אפילו להכליל ברקע: כשאתה גדל בעולם בו כל חמש דקות נולד עילוי, ואחד מהם הוא אחיך ולפעמים אתה בעצמך, אתה לומד לעטות גלימה של צניעות. רציתי לכתוב לסבב שאני מעריך את תגובותיו להודעות כאן, תגובות שאין בהן ניסיון להיות חכם או להוביל, או למשוך לכיוון מסויים. וזה מאוד נכון להלך כך בפורום כזה. אין ספק שיש משהו מרתק בייצור המוזר הזה שהוא הומו דתי, מעבר לתסכול העוטף את כל הקיום בתוך זה. קראתי כאן הודעה של מישהו שסיפר לאישתו והיא הגיבה טוב, וזה מאוד מאוד גורם להרגשה טובה לשמוע כזה דבר. עם זאת, יכול להיות שזה לא מקרה מייצג. ניואנסים דקים בדבריו של הנשוי השני כאן רומזים שאולי אצלו גילוי שכזה יכול להוביל למקום אחר לגמרי (הראשון מספר על הבנה והסכמה, אולי אפשר לקרוא לזה אהבה, עם אישתו שתוביל לדרך שלישית שתתווה את שביליה. השני מגלה אידיליה שעלולה לקרוס לגמרי). נורא אהבתי את השאלה שסבב שאל את הבחור הנשוי (שליבי מה-זה יוצא אליו. כאילו יש לי חשק להגיד לך אחי, מבין אותך, למרות שאני לא במצבך, אבל נדמה לי שהמקרה שלך דווקא כן דורש להקשיב לעצתו של הרב יובל שרלו, דהיינו, עליך להיות שלו לעת עתה, לא להוביל מהלכים פזיזים ולדחות את שלב קבלת ההחלטות. נדמה לי שמצבך דורש ייעוץ ואתה אכן בדרך נכונה בחיפוש אחר מישהו לדבר איתו. אבל כל זה בסודרים כי מי אני שאתן עצות למישהו בפורום שבו כולם תלמידי חכמים מה סה גאונים, וכו', נדמה לי שביישתי את עצמי די). מה רציתי? כן, רציתי להתחבר כאן עם מישהו (למרות שאחרי השטויות שדיברתי עד עכשיו ברור שכבר סגרתי [גמרתי] על האופציה הזאת), אבל זה היה מזמן. רציתי להגיד שני דברים. אחד, אני חושב שכדי להתחיל לסדר את העניין הזה של ההומואיות, שגם ככה הוא בלגן, צריך להתפרק מנקודת המבט הדתית-חרדית / דתית/חרדית (למדקדקין). התערות בחברה החילונית מבהירה לכל מי שגדל בבית דתי שההתנשאות הזאת על העולם היא לא במקום. וחבל לשקר, זו תחושה שהיא בילט אין בתוך מבנה האישיות שלנו. מי שגדל בבית דתי חונך על האינטל שהוא יותר מאחרים, בכל. הנטייה (לא ההיא..) היא לשמור על הערך הזה, כי בתוך הצ'יפ שבו טעון המידע שאתה יותר מאחרים כתוב גם ההמשך של הכלל הזה: כל עוד אתה חלק מהקהילה. והומו, חרמנא ליצלן, לעולם לא יהיה חלק מהקהילה. וכאן אני דווקא לא אוהב את תפיסתו של הרב שרלו. הרי מה הרב אומר? כולם (רבנים, הורים, וסתם בעלי דרכון ירושלמי) אומרים לכם אתם דפוקים, פסולים לעדות, אמרת שאתה הומו כאילו אמרת שאתה פרה (בכחול זרחני) או סוכה או סכך. אין כזה דבר. הרב שרלו אומר יש כזה דבר, אני מאמין לך, אתה הומו. וזה נורא מלהיב שמישהו, ועוד נחמד כזה, ורב ומוביל חברתי, סוף סוף מסוגל להטעין לתוך הזהות הציבורית שלו את ההכרה בחלק ניכר מהציבור 'שלו'. רק מה, הרב אומר, בסדר, אתה ככה, אני מאמין לך, אפילו מקבל אותך (תודה, נשמה) רק אם לא אכפת לך, אל תעשה עם זה כלום. כי אסור לך. ואני שואל: אז מה זה שווה? שאלה זו נותרה בעיני נטולת תשובה, ומתוכה גזרתי את הכותרת הסתומה למכתם זה. הרי בהיר לכל שהיות האדם הומו, נולד או בחר אין זה משנה כרגע לצורך העניין, פוסלת אותו מחברות כשרה בקהילה הדתית, מורמונית, מוסלמית או יהודית, זה לא משנה. גם אצל הנוצרים זה אסור ואני לא זוכר מה קורה בבודהיזן נדמה לי ששמה לא נדחפים לך לת.. כך שרוב הנוכחים כאן מזמן אינם דתיים במובן המקובל של ההגדרה. ואת הרוב הזה אני לא סופר ולא שופט. אדם יש לו מחוייבויות נוספות לבד מתשוקתו העזה לדודי בלסר/יהודה לוי/מלא את החסר. משפחה, טוב זהו, משפחה, וזה המון אם לא הכל. על כן אני לגמרי מבין את מי שנשארים בתוך הדת, הקהילה, המשפחה, ומשתדלים לאיכשהו לתת מקום בחייהם גם לנדבך ההומואי. לעיתים, נדמה שהוא תופס את הכל. לתפיסתי, עדיף שלא ייתפוס את הכל, אבל זה אוף טופיק. אולי נכון יותר לומר שאצל כל אחד מאיתנו לעיתים זה תופס את הכל. השאלה שלי היא לקומץ המופרעים שמבקשים להכיל את הדיסוננס הלגמרי מסתכל שמסתכם במשפט: אני דתי, בכל רמ"ח איברי כולל זה שגובהו 22 ס"מ, אבל אני גם הומו. ואני פוגש אותם מדי פעם, עומדים כקבצנים בפתחו של פורום זה או אחר (וזה מהשתים וחצי פעמיים שביקרתי בפורומים המצערים הללו), מקבצים רחמים (בדרך כלל אכזריות מהזן הדוחה ביותר) מעובר אורח או רב או ווטאבר, מבקשים אישור, למה, הם זועקים, נקרעים לי, הולכים בין היריקות, מה הבעיה? אני הומו ואני דתי, אבל.. אותם, אני לא מסוגל להבין. נדמה כאילו יש דבר אחד שמשותף לכל ההומואים כולם, וזה מדהים - ההבנה שאף אחד לא מושלם. שהומו זה משהו מוזר, ומתוך כך אפשר להמשיך לאן שרוצים, יש כאלה שיגידו שזה מוזר, נכון, אבל מקסים (אני לא חושב ככה), ויש כאלה שיגידו שזה הפוך (וגם ככה אני לא חושב), בכל מקרה, הידיעה שאתה כזה מביאה עליך את התובנה הפשוטה, החיים זה משהו לא מושלם, ואי אפשר להפוך אותם לכאלה. וככה, בצד הדרך, אני פוגש לפעמים הפריקים של העולם הדתי, אלה שעדיין לא נרגעו מהאטרף שדפקו בהם כאילו אנחנו איזה משהו מושלם, קדוש. אז בבקשה, אם אתם שומעים אותי, תפסיקו עם זה אוקי? תתחילו לחיות את המציאות, על שלל איכויותיה ונפילותיה. היו טובים, עשו טוב, ואל תבקשו להיות הכי טובים, זה פשוט לא עובד. הסוג השלישי הוא זן חדש של מתנשאים, אליו אני משייך את עצמי. מדובר בכאלה שאכן גדלו על העיוורון של יש לי הכי גדול והכי יפה. כשבגרו פגשו מישהו אחר שיש לו יותר יפה והבינו שלא כל מה שסיפרו להם היה לגמרי נכון (עובדה שאף אחד לא סיפר על זה). הפנימו את העניין והחליטו שאמנם יש כאלה עם יותר יפה אבל שלהם הכי יפה בעיניהם. קצת הסתבכתי עם הניסיון להמשיל. כוונתי, אני דתי, בכל מיני צורות. גדלתי בתוך הסנוביות הזאת, ובעטתי אותה ממני בשניה שקלטתי שיש עוד סוגים של אנשים בעולם חוץ מדתיים ושהם דווקא בסדר. אחר כך החלטתי להחזיר חלק ממה שזרקתי, כי בכל זאת רוב החילונים מניאקים וזו עובדה מדעית, לא משנה כמה פוליטיקלי קורקט אתה מבקש להיות בסוף נמאס לך מחוסר הרגישות הכה נפוץ בארץ. אבל אני לא יודע, אולי כל העולם ככה עכשיו, חומרי, עיוור. עדיין , רוב הדתיים שאני פוגש יותר בסדר מרוב החילונים, עדיין, גם אצל הדתיים/דוסים/מתנחלים אני פוגש לפעמים כאלה שהייתי מוריד עליהם את הגיליוטינה. אז היום אני לומד והולך בשביל שאני מצייר לי. אני לא זקוק לאישור מאף אדם וגם לאלוקי אני נותן מדי פעם 5 דקות אוף כי אני לא יכול שהוא כל הזמן יושב לי על הווריד. אני יודע מה שאני יודע ואני יודע לחקור ולקרוא וללמוד גם בלי הזקנים שיבואו להתחכם לי עם משהו דבילי שלא נוגע בי ואני יודע למצוא את מה שכן מושך אותי. באשר לזהותי המינית, הומו זה כרגע ההצהרה שלי, ואין לי שום בעיה עם זה לבד מהעובדה שאני לא לגמרי בטוח שזה הסרט שלי. כמובן, אני כבר לא בתוך העולם הדתי אז אני יכול להרשות לעצמי את הזנות הזאת, אבל כל מה שכתבתי כאן מכוון להתנהלותו של אדם מול עצמו, והתנהלות זו עדיף לו לאדם שיהו בה פשטות, חמלה, נדיבות, חכמה, עדינות ואיזה מילה אחרת לרוגע. אולי הדוניזם. קריאת הסיפורים כאן מעוררת רצון לתקן הכל ברגע. אני יודע, זה לא עובד ככה. זה התמודדות, מאוד מתסכלת ברובה. ואני תוהה איך אדם עומד בזה? כוונתי, איך אדם עומד בעיסוק היומיומי בהסתרה, איך אדם מצליח לחיות יום ועוד יום עם ההכרח להתנהג כאילו הוא מישהו שהוא לא? והרצון לגלות. ועוד. לכן אמרתי שהכי עצוב לי על אלה שעוד מסתבכים עם עצמם בסיפור הזה, כאילו לא די בהתמודדות עם שאר העולם. ובהחלט, באהבה. [email protected]
אני מגיב בפורום לראשונה בגלל שפשוט טוב לי להיות בפורום בו הכותבים מתייחסים בעדינות והבנה אחד לשני. אולי זה בכל זאת נובע ממשהו שאפשר אפילו להכליל ברקע: כשאתה גדל בעולם בו כל חמש דקות נולד עילוי, ואחד מהם הוא אחיך ולפעמים אתה בעצמך, אתה לומד לעטות גלימה של צניעות. רציתי לכתוב לסבב שאני מעריך את תגובותיו להודעות כאן, תגובות שאין בהן ניסיון להיות חכם או להוביל, או למשוך לכיוון מסויים. וזה מאוד נכון להלך כך בפורום כזה. אין ספק שיש משהו מרתק בייצור המוזר הזה שהוא הומו דתי, מעבר לתסכול העוטף את כל הקיום בתוך זה. קראתי כאן הודעה של מישהו שסיפר לאישתו והיא הגיבה טוב, וזה מאוד מאוד גורם להרגשה טובה לשמוע כזה דבר. עם זאת, יכול להיות שזה לא מקרה מייצג. ניואנסים דקים בדבריו של הנשוי השני כאן רומזים שאולי אצלו גילוי שכזה יכול להוביל למקום אחר לגמרי (הראשון מספר על הבנה והסכמה, אולי אפשר לקרוא לזה אהבה, עם אישתו שתוביל לדרך שלישית שתתווה את שביליה. השני מגלה אידיליה שעלולה לקרוס לגמרי). נורא אהבתי את השאלה שסבב שאל את הבחור הנשוי (שליבי מה-זה יוצא אליו. כאילו יש לי חשק להגיד לך אחי, מבין אותך, למרות שאני לא במצבך, אבל נדמה לי שהמקרה שלך דווקא כן דורש להקשיב לעצתו של הרב יובל שרלו, דהיינו, עליך להיות שלו לעת עתה, לא להוביל מהלכים פזיזים ולדחות את שלב קבלת ההחלטות. נדמה לי שמצבך דורש ייעוץ ואתה אכן בדרך נכונה בחיפוש אחר מישהו לדבר איתו. אבל כל זה בסודרים כי מי אני שאתן עצות למישהו בפורום שבו כולם תלמידי חכמים מה סה גאונים, וכו', נדמה לי שביישתי את עצמי די). מה רציתי? כן, רציתי להתחבר כאן עם מישהו (למרות שאחרי השטויות שדיברתי עד עכשיו ברור שכבר סגרתי [גמרתי] על האופציה הזאת), אבל זה היה מזמן. רציתי להגיד שני דברים. אחד, אני חושב שכדי להתחיל לסדר את העניין הזה של ההומואיות, שגם ככה הוא בלגן, צריך להתפרק מנקודת המבט הדתית-חרדית / דתית/חרדית (למדקדקין). התערות בחברה החילונית מבהירה לכל מי שגדל בבית דתי שההתנשאות הזאת על העולם היא לא במקום. וחבל לשקר, זו תחושה שהיא בילט אין בתוך מבנה האישיות שלנו. מי שגדל בבית דתי חונך על האינטל שהוא יותר מאחרים, בכל. הנטייה (לא ההיא..) היא לשמור על הערך הזה, כי בתוך הצ'יפ שבו טעון המידע שאתה יותר מאחרים כתוב גם ההמשך של הכלל הזה: כל עוד אתה חלק מהקהילה. והומו, חרמנא ליצלן, לעולם לא יהיה חלק מהקהילה. וכאן אני דווקא לא אוהב את תפיסתו של הרב שרלו. הרי מה הרב אומר? כולם (רבנים, הורים, וסתם בעלי דרכון ירושלמי) אומרים לכם אתם דפוקים, פסולים לעדות, אמרת שאתה הומו כאילו אמרת שאתה פרה (בכחול זרחני) או סוכה או סכך. אין כזה דבר. הרב שרלו אומר יש כזה דבר, אני מאמין לך, אתה הומו. וזה נורא מלהיב שמישהו, ועוד נחמד כזה, ורב ומוביל חברתי, סוף סוף מסוגל להטעין לתוך הזהות הציבורית שלו את ההכרה בחלק ניכר מהציבור 'שלו'. רק מה, הרב אומר, בסדר, אתה ככה, אני מאמין לך, אפילו מקבל אותך (תודה, נשמה) רק אם לא אכפת לך, אל תעשה עם זה כלום. כי אסור לך. ואני שואל: אז מה זה שווה? שאלה זו נותרה בעיני נטולת תשובה, ומתוכה גזרתי את הכותרת הסתומה למכתם זה. הרי בהיר לכל שהיות האדם הומו, נולד או בחר אין זה משנה כרגע לצורך העניין, פוסלת אותו מחברות כשרה בקהילה הדתית, מורמונית, מוסלמית או יהודית, זה לא משנה. גם אצל הנוצרים זה אסור ואני לא זוכר מה קורה בבודהיזן נדמה לי ששמה לא נדחפים לך לת.. כך שרוב הנוכחים כאן מזמן אינם דתיים במובן המקובל של ההגדרה. ואת הרוב הזה אני לא סופר ולא שופט. אדם יש לו מחוייבויות נוספות לבד מתשוקתו העזה לדודי בלסר/יהודה לוי/מלא את החסר. משפחה, טוב זהו, משפחה, וזה המון אם לא הכל. על כן אני לגמרי מבין את מי שנשארים בתוך הדת, הקהילה, המשפחה, ומשתדלים לאיכשהו לתת מקום בחייהם גם לנדבך ההומואי. לעיתים, נדמה שהוא תופס את הכל. לתפיסתי, עדיף שלא ייתפוס את הכל, אבל זה אוף טופיק. אולי נכון יותר לומר שאצל כל אחד מאיתנו לעיתים זה תופס את הכל. השאלה שלי היא לקומץ המופרעים שמבקשים להכיל את הדיסוננס הלגמרי מסתכל שמסתכם במשפט: אני דתי, בכל רמ"ח איברי כולל זה שגובהו 22 ס"מ, אבל אני גם הומו. ואני פוגש אותם מדי פעם, עומדים כקבצנים בפתחו של פורום זה או אחר (וזה מהשתים וחצי פעמיים שביקרתי בפורומים המצערים הללו), מקבצים רחמים (בדרך כלל אכזריות מהזן הדוחה ביותר) מעובר אורח או רב או ווטאבר, מבקשים אישור, למה, הם זועקים, נקרעים לי, הולכים בין היריקות, מה הבעיה? אני הומו ואני דתי, אבל.. אותם, אני לא מסוגל להבין. נדמה כאילו יש דבר אחד שמשותף לכל ההומואים כולם, וזה מדהים - ההבנה שאף אחד לא מושלם. שהומו זה משהו מוזר, ומתוך כך אפשר להמשיך לאן שרוצים, יש כאלה שיגידו שזה מוזר, נכון, אבל מקסים (אני לא חושב ככה), ויש כאלה שיגידו שזה הפוך (וגם ככה אני לא חושב), בכל מקרה, הידיעה שאתה כזה מביאה עליך את התובנה הפשוטה, החיים זה משהו לא מושלם, ואי אפשר להפוך אותם לכאלה. וככה, בצד הדרך, אני פוגש לפעמים הפריקים של העולם הדתי, אלה שעדיין לא נרגעו מהאטרף שדפקו בהם כאילו אנחנו איזה משהו מושלם, קדוש. אז בבקשה, אם אתם שומעים אותי, תפסיקו עם זה אוקי? תתחילו לחיות את המציאות, על שלל איכויותיה ונפילותיה. היו טובים, עשו טוב, ואל תבקשו להיות הכי טובים, זה פשוט לא עובד. הסוג השלישי הוא זן חדש של מתנשאים, אליו אני משייך את עצמי. מדובר בכאלה שאכן גדלו על העיוורון של יש לי הכי גדול והכי יפה. כשבגרו פגשו מישהו אחר שיש לו יותר יפה והבינו שלא כל מה שסיפרו להם היה לגמרי נכון (עובדה שאף אחד לא סיפר על זה). הפנימו את העניין והחליטו שאמנם יש כאלה עם יותר יפה אבל שלהם הכי יפה בעיניהם. קצת הסתבכתי עם הניסיון להמשיל. כוונתי, אני דתי, בכל מיני צורות. גדלתי בתוך הסנוביות הזאת, ובעטתי אותה ממני בשניה שקלטתי שיש עוד סוגים של אנשים בעולם חוץ מדתיים ושהם דווקא בסדר. אחר כך החלטתי להחזיר חלק ממה שזרקתי, כי בכל זאת רוב החילונים מניאקים וזו עובדה מדעית, לא משנה כמה פוליטיקלי קורקט אתה מבקש להיות בסוף נמאס לך מחוסר הרגישות הכה נפוץ בארץ. אבל אני לא יודע, אולי כל העולם ככה עכשיו, חומרי, עיוור. עדיין , רוב הדתיים שאני פוגש יותר בסדר מרוב החילונים, עדיין, גם אצל הדתיים/דוסים/מתנחלים אני פוגש לפעמים כאלה שהייתי מוריד עליהם את הגיליוטינה. אז היום אני לומד והולך בשביל שאני מצייר לי. אני לא זקוק לאישור מאף אדם וגם לאלוקי אני נותן מדי פעם 5 דקות אוף כי אני לא יכול שהוא כל הזמן יושב לי על הווריד. אני יודע מה שאני יודע ואני יודע לחקור ולקרוא וללמוד גם בלי הזקנים שיבואו להתחכם לי עם משהו דבילי שלא נוגע בי ואני יודע למצוא את מה שכן מושך אותי. באשר לזהותי המינית, הומו זה כרגע ההצהרה שלי, ואין לי שום בעיה עם זה לבד מהעובדה שאני לא לגמרי בטוח שזה הסרט שלי. כמובן, אני כבר לא בתוך העולם הדתי אז אני יכול להרשות לעצמי את הזנות הזאת, אבל כל מה שכתבתי כאן מכוון להתנהלותו של אדם מול עצמו, והתנהלות זו עדיף לו לאדם שיהו בה פשטות, חמלה, נדיבות, חכמה, עדינות ואיזה מילה אחרת לרוגע. אולי הדוניזם. קריאת הסיפורים כאן מעוררת רצון לתקן הכל ברגע. אני יודע, זה לא עובד ככה. זה התמודדות, מאוד מתסכלת ברובה. ואני תוהה איך אדם עומד בזה? כוונתי, איך אדם עומד בעיסוק היומיומי בהסתרה, איך אדם מצליח לחיות יום ועוד יום עם ההכרח להתנהג כאילו הוא מישהו שהוא לא? והרצון לגלות. ועוד. לכן אמרתי שהכי עצוב לי על אלה שעוד מסתבכים עם עצמם בסיפור הזה, כאילו לא די בהתמודדות עם שאר העולם. ובהחלט, באהבה. [email protected]