הדבר האמיתי
אובדן של אדם קרוב מאוד ויותר מכל כנראה אובדן בן אינו דבר פשוט. למעשה מי שלא חווה זאת אינו יכול להשיג אפילו מעט מן המשמעות שיש לאובדן הזה. איבדתי את אבי שנהרג בתאונת דרכים - הוא חסר לי מאוד מפני שהיווה בשבילי גם אב רוחני אבל לאחר זמן לא ארוך נרגע הכאב ונותצרו רק געגועים העולים לפרקים. אבדתי את בן דודי במחלמת ששת הימים והכאב הלך והטשטש עם השנים, כך גם לגבי החברים הלא מעטים שנפלו במלחמות. עד שאבדתי את בני... מרגע זה ואילך למדתי כי כל מה שידעתי חשתי והבנתי אינו דומה למה שאני יודע חש ומבין עכשיו... הזמן מכביד את משא השכול ומגביר את הכאב או לפחות משמרו. מכל צד אני חש באי ההבנה בתמיהה ואולי גם באי אימון, ואיני יכול להתלונן שהרי רק אתמול גם אני לא הבנתי ואולי גם לא האמנתי. בפעם הראשונה בחיי הבנתי מה פרוש בכי מר - לא בכי מקל לא דמעות השוטפות בחמימות את הצער - בכי מר קשה מענה... עכשיו אני מבין את הפער העצום שבין המילים הגבוהות והססמאות המקובלות לבין המציאות של האובדן והשכול. במקום התרוממות הרוח שחתי בטקסי הזיכרון אני חש נמיכות רוח וכל מה שהצטייר נשגב והרואי מצטייר עתה כפי שהוא אפור כשק. הדברים האלה נאמרים כדי להאיר מעט את עיני האנשים שידעו להבחין בדבר האמיתי. הרי אפשר לראות מי שמתייפח בבכי ונדמה שצערו וכאבו אינם ניתנים לריפוי אבל אחרי רגע או שניים הכל נמחה כלא היה - וישנו מי שעומד בפנים אטומות ועיניו יבשות ואפילו חיוך נמתח על שפתיו בהקבילו את פני מנחמיו... אחרי אסון המסוקים כתבתי בשיר "הכאב גדול, גדול מאוד, מאיים לפוצץ חדרי לב באין דמעה להדיחו"... השכולים אינם נצרכים כאן להסבר והאחרים אולי יראו בדברים רק מליצה. קראתי דברים רבים שנכתבו מתוך רצון טוב ומתוך אמונה שהם מבטאים את הדבר האמיתי - אבל הם אינם כאלה מפני שלא נחצבו מלב היודע את המשמעות האמיתית של ההאובדן והשכול. ייתכן שדווקא הדברים האלה נראים מרגשים וזוכים לכן לתגובות נלהבות ונרגשות, והדברים האמיתיים הנכתבים בדם לב אמיתי בכאב עמוק שאין לו מרגוע נזנחים. מי שלא חווה שכול אינו יכול להשיג את משמעותו - הקשיבו לעדותם של השכולים וקבלו אותה כנתינתה שכן היא היא זו שמציירת את התמונה האמיתית.
אובדן של אדם קרוב מאוד ויותר מכל כנראה אובדן בן אינו דבר פשוט. למעשה מי שלא חווה זאת אינו יכול להשיג אפילו מעט מן המשמעות שיש לאובדן הזה. איבדתי את אבי שנהרג בתאונת דרכים - הוא חסר לי מאוד מפני שהיווה בשבילי גם אב רוחני אבל לאחר זמן לא ארוך נרגע הכאב ונותצרו רק געגועים העולים לפרקים. אבדתי את בן דודי במחלמת ששת הימים והכאב הלך והטשטש עם השנים, כך גם לגבי החברים הלא מעטים שנפלו במלחמות. עד שאבדתי את בני... מרגע זה ואילך למדתי כי כל מה שידעתי חשתי והבנתי אינו דומה למה שאני יודע חש ומבין עכשיו... הזמן מכביד את משא השכול ומגביר את הכאב או לפחות משמרו. מכל צד אני חש באי ההבנה בתמיהה ואולי גם באי אימון, ואיני יכול להתלונן שהרי רק אתמול גם אני לא הבנתי ואולי גם לא האמנתי. בפעם הראשונה בחיי הבנתי מה פרוש בכי מר - לא בכי מקל לא דמעות השוטפות בחמימות את הצער - בכי מר קשה מענה... עכשיו אני מבין את הפער העצום שבין המילים הגבוהות והססמאות המקובלות לבין המציאות של האובדן והשכול. במקום התרוממות הרוח שחתי בטקסי הזיכרון אני חש נמיכות רוח וכל מה שהצטייר נשגב והרואי מצטייר עתה כפי שהוא אפור כשק. הדברים האלה נאמרים כדי להאיר מעט את עיני האנשים שידעו להבחין בדבר האמיתי. הרי אפשר לראות מי שמתייפח בבכי ונדמה שצערו וכאבו אינם ניתנים לריפוי אבל אחרי רגע או שניים הכל נמחה כלא היה - וישנו מי שעומד בפנים אטומות ועיניו יבשות ואפילו חיוך נמתח על שפתיו בהקבילו את פני מנחמיו... אחרי אסון המסוקים כתבתי בשיר "הכאב גדול, גדול מאוד, מאיים לפוצץ חדרי לב באין דמעה להדיחו"... השכולים אינם נצרכים כאן להסבר והאחרים אולי יראו בדברים רק מליצה. קראתי דברים רבים שנכתבו מתוך רצון טוב ומתוך אמונה שהם מבטאים את הדבר האמיתי - אבל הם אינם כאלה מפני שלא נחצבו מלב היודע את המשמעות האמיתית של ההאובדן והשכול. ייתכן שדווקא הדברים האלה נראים מרגשים וזוכים לכן לתגובות נלהבות ונרגשות, והדברים האמיתיים הנכתבים בדם לב אמיתי בכאב עמוק שאין לו מרגוע נזנחים. מי שלא חווה שכול אינו יכול להשיג את משמעותו - הקשיבו לעדותם של השכולים וקבלו אותה כנתינתה שכן היא היא זו שמציירת את התמונה האמיתית.