הדבר האמיתי

[אשחר1]

הדבר האמיתי

אובדן של אדם קרוב מאוד ויותר מכל כנראה אובדן בן אינו דבר פשוט. למעשה מי שלא חווה זאת אינו יכול להשיג אפילו מעט מן המשמעות שיש לאובדן הזה. איבדתי את אבי שנהרג בתאונת דרכים - הוא חסר לי מאוד מפני שהיווה בשבילי גם אב רוחני אבל לאחר זמן לא ארוך נרגע הכאב ונותצרו רק געגועים העולים לפרקים. אבדתי את בן דודי במחלמת ששת הימים והכאב הלך והטשטש עם השנים, כך גם לגבי החברים הלא מעטים שנפלו במלחמות. עד שאבדתי את בני... מרגע זה ואילך למדתי כי כל מה שידעתי חשתי והבנתי אינו דומה למה שאני יודע חש ומבין עכשיו... הזמן מכביד את משא השכול ומגביר את הכאב או לפחות משמרו. מכל צד אני חש באי ההבנה בתמיהה ואולי גם באי אימון, ואיני יכול להתלונן שהרי רק אתמול גם אני לא הבנתי ואולי גם לא האמנתי. בפעם הראשונה בחיי הבנתי מה פרוש בכי מר - לא בכי מקל לא דמעות השוטפות בחמימות את הצער - בכי מר קשה מענה... עכשיו אני מבין את הפער העצום שבין המילים הגבוהות והססמאות המקובלות לבין המציאות של האובדן והשכול. במקום התרוממות הרוח שחתי בטקסי הזיכרון אני חש נמיכות רוח וכל מה שהצטייר נשגב והרואי מצטייר עתה כפי שהוא אפור כשק. הדברים האלה נאמרים כדי להאיר מעט את עיני האנשים שידעו להבחין בדבר האמיתי. הרי אפשר לראות מי שמתייפח בבכי ונדמה שצערו וכאבו אינם ניתנים לריפוי אבל אחרי רגע או שניים הכל נמחה כלא היה - וישנו מי שעומד בפנים אטומות ועיניו יבשות ואפילו חיוך נמתח על שפתיו בהקבילו את פני מנחמיו... אחרי אסון המסוקים כתבתי בשיר "הכאב גדול, גדול מאוד, מאיים לפוצץ חדרי לב באין דמעה להדיחו"... השכולים אינם נצרכים כאן להסבר והאחרים אולי יראו בדברים רק מליצה. קראתי דברים רבים שנכתבו מתוך רצון טוב ומתוך אמונה שהם מבטאים את הדבר האמיתי - אבל הם אינם כאלה מפני שלא נחצבו מלב היודע את המשמעות האמיתית של ההאובדן והשכול. ייתכן שדווקא הדברים האלה נראים מרגשים וזוכים לכן לתגובות נלהבות ונרגשות, והדברים האמיתיים הנכתבים בדם לב אמיתי בכאב עמוק שאין לו מרגוע נזנחים. מי שלא חווה שכול אינו יכול להשיג את משמעותו - הקשיבו לעדותם של השכולים וקבלו אותה כנתינתה שכן היא היא זו שמציירת את התמונה האמיתית.

 

[דגדגנית נון סטופ]

אשחר

הצלחת להעלות דמעות בעיני, מה שכתבת כל כך עמוק, כל כך כואב, כל כך ... נכון. כואבת את כאבך, שלא תדע עוד צער. דנית(שיודעת בדיוק במה עסקינן).

 

[אשחר1]

הדבר האמיתי - הבהרה

לאור תגובות שקבלתי חשתי צורך להבהיר : א. לא התכוונתי להמעיט בצערו ובכאבו של איש עיקר כוונתי הייתה להבהיר למי שלא חווה שכול(אובדן בן או בת), שאי אפשר להבין את החוויה הזאת והיא אינה דומה לשום דבר המוכר לו(גם לא לסוגי אובדן מסויימים). אגב זה תקף לגבי כל חוויה ייחודית קיצונית כמו למשל השתתפות בקרבות, שהייה במחנה השמדה, רעב קיצוני וכיו"ב. בכל המקרים האלה אין לנו ברירה אלא לקבל את עדותם של הנוגעים בדבר מבלי שתהיה לנו יכולת לבחון אותה. ב. אין ספק שהשפעת האובדן היא גם סוביקטיבית אבל בכל זאת יש מכנה משותף רחב ועמוק בין אנשים שחוו אותו אובדן. ג. גם התנאים האוביקטיבים משפיעים על משא האובדן ואין דומה אלמנה ואם שנותרה לבדה וצריכה מעתה לדאוג בעצמה לפרנסתה ולגידול ילדיה בנוסף לצער ולכאב למי שפטור/ה מן העול הזה. ד. שכול לפי המילון מונח המגדיר רק אובדן בן או בת ולא סוגי אובדן אחרים. השימוש במילה הזאת לתיאור כל מקרי האובדן אינו נכון מבחינה לשונית. שפה היא דבר חי ודינמי והעובדה שנוצר מונח מיוחד לאובדן ילדים מורה שכבר מקדמת דנא הבחינו בייחודו. ה. למרות כל מה שנאמר כאן ברור שהעובדה שכאבו של האחר גדול משלי אינה מפחיתה מן הכאב שלי. אפשר אף להקצין ולומר שהכאב הגדול שחוויתי אתמול אינו מפחית מהכאב האמור להיות קטן יותר שאני חווה היום.

 

[יולי63]

צר לי, עם כל הכאב עדין דעתי שונה../images/Emo60.gif

אז כתוב במילון, אז מה? אחות שכולה לא גורע מהכאב! אמת הוא אחר! אובדן ושכול במדינתנו, לצערי העמוק והמרגיש, הוא לא ענין מדיד. לכל אחד זה אובדן ושכול. חלילה אני לא ממעיטה מכאבך רק שגם אם זה "סוג אחר" זה משהו שמשנה את החיים את ההויה את הכל. הלואי ולא היינו דנים בכך! אך לגשת לדבר כל כך מלא ברגש בצורה כל כך רציונלית נראה לי מאד אכזרי, לך בעיקר. ומעבר למילון, היום כל מי (והרבה!) שחייו נגעו בשכול, נמצא "במשפחה" ומוגדר כשכול. האקדמיה די איטית.

 

[אשחר1]

הרגישויות מפריעות להבין נכון

הנטייה הטבעית של בני אדם למדוד דברים על פי הניסיון האישי מביאה אנשים רבים לכל אשליה שהם מבינים את זולתם בנושאים שהבנה כזאת איננה אפשרית בכלל. אדם שלא חווה מעולם רעב יכול לחשוב בטעות שהוא מבין מה חש אדם רעב, ואדם שלא השתתף בשום קרב יכול לחשוב שהוא מבין את אימת המלחמה שחווה הלוחם. אלה הן אשליות מזיקות שחשוב מאוד להמנע מהן. דברי כוונו בראש וראשונה לאנשים שלא חוו אובדן של אדם קרוב מאוד וטועים לחשוב שהם מבינים ומזדהים עם אלה שחוו זאת. יש הבדל בין אנשים יש הבדל בין אסון לאסון יש הבדל בין אובדן לאובדן - ויש גם קווים משותפים, לפעמים רבים יותר ולפעמים פחות... צריך להיות מודעים להבדלים - מותר להכיר בכך שהמשא הרובץ על האחר גדול מזה שרובץ עליך. אני מכיר הורים שאבדו שני בנים במלחמה אחת ואני מכיר אפילו אם שאבדה שלושה בנים ואת בעלה. כשאני מסתכל בהם אני שואל את עצמי ואינני מבין: כיצד הם חיים עם אובדנם?! שכול וכאב אינם נמדדים במונחים אריתמטים, ובכל זאת ההגיון שלי אומר לי שלהם קשה פי כמה. כאשר אני מבין ומכיר שהמשא של האחר כבד משלי אין זה ממעיט מהכאב והמשא שלי. אין כאן שום תחרות רק צורך לראות דברים בפרופורציה נכונה לא להפריז מצד אחד ולא להקל ראש מצד שני. כהורים הדואגים לילדיהם עשינו ככל שהיה ביכולתנו לצמצם את השפעת אובדן אחיהם, נמנענו מלהטיל מגבלות ולבקש התחשבות בגלל דאגה יתירה שהתחדדה מאוד עם נפילת הבן והשתדלנו לא להכביד בעצב ובכאב שלנו. אינני רוצה ואינני יכול לפרט אבל במקרים אחדים זה דרש מאיתנו מאמץ גדול ותשלום כבד. אין זה נכון לצפות להבנה כזאת ועוד יותר מזה להקרבה כזאת מצד הילדים. חייהם של ההורים נטבעים מרגע נפילת הבן בחותם השכול ואין מנוס מכך - הילדים עתידם עוד לפניהם פצעיהם יכולים להעלות ארוכה(עם גם יוותרו הצלקות שיפתחו מדי פעם), ואין סיבה שיכנעו למשא האובדן.

 

[יולי63]

../images/Emo60.gif

חלילה שלא תבין אותי אחרת, אין לי כל ויכוח איתך או שפיטה! אני מנסה להעביר את הרגש שלי לדו שיח הזה שבדרכו עוזר לי להכיר את עצמי ואת האחרים ולהבין את העולם שלהם ושלי. זה כל כך גדול וכל כך לא מסוגלת להעביר למילים ולכמת - שרק מזה 11 חודש אני יכולה להתמודד עם דברים שאני חיה כבר למעלה מ - 38 שנים! NYPX כתב/ה (סליחה אני לא זוכרת), שהכאב הוא פנימה. זהו משפט בעל עוצמה אדירה. אין לכאב פרופורציה וגם צדקת בכך שאין אדם יכול להביע דעתו (לא לשפוט!), עד שעמד בנעליו של אחר, בכל נושא. החיים של הורים שכולים נטבעים וטובעים ותובעים מרגע השכול! אבל, כל כמה שהילדים עתידם לפניהם, ברגע שהורה שוכל, ילדיו שוכלים. אין סיבה שיכנעו למשא האובדן? יש סיבה לאובדן? (שאלה אמיתית, לא בגוון תוקפני!). דיברת על פרופורציה, מה קורה אם זה סלע קיומי שלהם? ובאמת פרופורציה ביחס למה? האם כל הלבנים לבנים וכל השחורים שחורים? קטונתי, באמת קטונתי. אכן פנים רבות לכל דבר ואין כללים ואין נכון ופחות נכון יש רק את הכאב פנימה שמכוון כל אחד ואחת להחצין מה שהוא יכול, רוצה או מסוגל.

 

[אחת מהצד]

על רגישויות והתרגשויות

אולי מרוב שהולכים פה על ביצים..אנחנו קצת מערבבים כמה דברים. בניסיון להגדיר נכון ולהשתמש מדוייק במלים. ואלה.. מה לעשות.. תמיד ליד "הדבר האמיתי". גם המשורר הכי גדול כותב מעולמו הפנימי וכל אחד לוקח את המלים שכתב למקום הפנימי שלו ומשם חווה את ההרגשה והחוויה. ואולי קצת ערבבנו פה אבחנות של אמפטיה והזדהות והבנה.. עם זה שכל אחד נושא את הכאב האישי שלו שמביא אותו אל קצה היכולות שלו. וכמו שנאמר כבר.. עד שלא נכנסנו לנעליו של.. ואני כרגיל חושבת שלכל דבר יש יותר מנקודת מבט אחת. יש את נקודת המבט הפנימית, שמשם הכאב הפרטי הוא הכי ענק. ויש לו לגיטימציה ומקום והשפעה על החיים שלנו, גם אם זה מישהו שאבדנו לפני עשרים שנה. וגם אם הקרבה היא מדרג ג´. וגם אם זה דברים אחרים. וכאן כל אחד מתמודד עם הכאבים שלו והחורים בנשמה, לפי איך שהוא בנוי והכוחות שהוא מגייס והבחירות שהוא עושה בחיים. ומה שמישהו אחר מרגיש או חושב בקשר לזה לא רלוונטי. ויש עוד נקודת מבט. חיצונית. לא בִּמקום.. לא כניגוד.. לא כסתירה. נקודת מבט אחרת, שנמצאת בו זמנית עם אותה לגיטימציה. והיא הראיה של הכאב של האחר. והיכולת להבין אותה ולא רק מתוך האמפטיה. וכאן.. כל אחד מוזמן לרגע של כנות עם עצמו.. ומתוך "חוסר שפיטה מוחלט" (אם יש דבר כזה).. אם הוא לא "מדרג". וכשאני עושה לעצמי את "מבחן האובייקטיביות" (ומשתיקה בכוח את החצי שצועק על עצמי).. אז בעיני.. ביני לביני.. חושבת שלאבד ילד שלך זה אובדן עם קושי שהוא בלתי ניתן לתפיסה. שלא מצליחה להבין איך שורדים אותו. ואני לא מדברת מתוך האובדן שלי עכשיו. כי..לאבד תינוק לא דומה ללאבד ילד שהוא כבר איש צעיר. זה לא עושה לי הרגשה יותר טובה. וזה לא מפחית עוצמה של שום כאב שלי. מה זה בכלל קשור? ושוב שלום לך אשחר ושוב ברוך הבא.. אני שמחה שהצטרפת לחבורה המגוונת שפה. אל האחים והאחיות שחולקים כאב דומה לשלך. וחלקם מרוב כאב נסתם להם הדיבור. ואל האחרים שכואבים באותו מקום.. אבל אחרת. ולאור מה שכתבת.. רציתי לספר לך, שכאן הבנתי וגיליתי דברים מדהימים על הילדים שלי ועל עצמי.. דרך שיתוף בתובנות של האחים של.. או הילדים של.. או בני הזוג של.. שבוע טוב לך ולכולם אחת מהצד

 

[יולי63]

תמיד אמרתי שאת לא בצד../images/Emo60.gif

אכן הגדרת לי את מה שכל כך היה מסובב לי ברגש אובדן ילד זה משהו לא נתפס, בכלל אובדן הוא לא נתפס - לי לפחות כאן באמת לא חשובה ההגדה טוב שיהיה לך

 

[אשחר1]

משהו

א. חושך הוא חושך ואור הוא אור, למרות שיש אפלה כבדה ויש אפלולית ויש אור מסנוור ואור נר. לזה כיוונתי במונח "הדבר האמיתי". למשורר נתונה חרות היוצר ואם הוא משורר אמיתי הוא נותן בשיריו ביטוי לאמת הפנימית שלו אבל גם לה יש גבולות ברורים המבדילים אותה מן השקר. יש שעה ביום שקשה להגדיר אותה כשעת אור אף שאיננה חושך בתחום הזה שבו נוגע האור בחושך אין טעם לנסות לעשות הבחנות, לא כן כאשר מדובר בצהרי היום ובחצות הלילה. ב. באשר לדירוג. מי שרוצה לברוח מן המציאות וליצור עולם שקרי ימנע מכל דירוג. עד מהרה יווכח שהנזק הנובע מחוסר הרצון לדרג את הדברים מביא נזק גדול גם במקום שכביכול היה אמור למנוע בעיות. אין שום צורך לדרג את חום מי האמבטיה כאשר מדובר במעלות בודדות למרות שיש בידינו מכשור המאפשר דירוג כזה. אבל אם נאמץ הגישה הזאת גם כאשר מדובר בהפרשים גדולים אנחנו עלולים לגרום נזק גדול לעצמנו ולאחרים. מים בטמפרטורה של שלושים וחמש מעלות לא יגרמו לנו כל נזק אבל מים שחומם 50 מעלות יגרמו לנו כוויות קשות. האם יש הצדקה לא להכנס לפרטים ולכנות את אלה ואלה מים חמים? ג. הפרופורציות אינן דרושות כדי להעניק ציונים לאנשים שחוו אובדן כזה או אחר ולא כדי לקבוע דירוג לשם דירוג אלא כדי להעריך נכונה את הדברים ולהתייחס אליהם בהתאם. מיון פצועים לפי דרגת הקושי של הפציעה אינו מעיד חלילה וחס על זלזול בסבלו של הפצוע הבינוני או הקל אלא כדי לקבוע סדר עדיפויות נכון ללהחליט על הטיפול הדרוש בכל מקרה ומקרה. ד. כאב דומה - כאב שונה. הכאב של כל הפצועים הוא דומה - מילה שאפשר לפרש אותה בצורות שונות ולכןמהשימוש בה במקרים כאלה אינו נכון. באחת התגובות על דברי הובעה תרעומת על כך שטענתי שהמילה שכול מציינת רק אובדן בנים, כאילו גזלתי את כבשת הרש... כמובן שאיש לא מצא לנכון להתייחס לעובדה שמי שטבע את המילה הזאת וצמצם את משמעותה כמו עשרות דורות שלא מצאו לנכון לשנות את המשמעות הזאת, אולי הבחינו בהבדלים והבינו אותם. במילים ארחות שמבחן השנים והניסיון האנושי הארוך אכן הצדיקו את ההבחנה בין סוגי האובדן. תמר גרנות בספרה אובדן הכלילה וייחסה לכל סוגי האובדן משמעות עקרונית דומה החל מאובדן אבר צנוע ועד לאובדן בן. בניגוד לכותבת ששמשמה כמפקחת על השירותים הפסיכולוגים באגף השיקום של משה"ב, אני לא למדתי עבודה סוציאלית או פסיכולוגיה אבל חוויתי והכרתי מקרוב נכויות קשות ואבדן אנשים קרובים וסמוך לקריאת הספר חוויתי גם שכול. היכולת ההשוואה שהוענקה לי שלא ברצוני לא היניחה לי אפילו שניה לספק - אובדן בני מתייחד כקטגוריה שונה לגמרי מכל סוגי האובדן האחרים שחוויתי! בענין זה אני יודע היום שרק מי שהיה משני צידי המתרס יכול לדעת ועדותו צריכה להתקבל ללא עוררים מפני שלאחרים אין אפשרות להשוות. ה. ועוד משהו על דמיון בכאב ושימוש נרחב במושג שכול: בפרסומים רבים אתה מוצא את משפטים "בית הספר זה וזה שכל", "ישוב פלוני שכל". אני מודיע לכל עם ישראל שבית ספר איננו שוכל וישוב אינו שוכל כי רק ההורים שוכלים! ומי שמתבטא כך איננו רק מתיימר בצורה מגוחכת אלא גם גורם לזילות המושג הזה ולהתייחסות מקלה לגבי אובדנם וכאבם של ההורים. תלמידי בית הספר שבמקרים רבים אפילו לא הכירו את הבוגרים שנפלו אולי מזילים דמעה ונרגעים כמה דקות אחרי הטקס אבל בינתיים נקבעה מבלי משים בתודעתם העובדה שמצבם ומה שהם חשים מוגדר בדיוק באותה מילה שבה מוגדר מצבם ותחושתם של ההרוים השכולים! מי שמבין משהו בחינוך יודע שמסרים עקיפים כאלה, ובפרט כאשר הם ברורים ופשוטים כל כך חזקים מכל מסר אחר ומתקבעים בתודעה בצורה שטונות של הסברים והבנה לוגית לא יצליחו למחוק, ובמקרה הטוב אולי ימחקו מהתודעה וישארו טבועים בתת מודע כשהשפעתם נמשכת בלי שהתודעה יכולה למנוע את הדבר. אני יכול להביא עשרות דוגמאות לנזקים העצומים שנגרמים בגלל חוסר ההבחנה בין אובדן לאובדן ושימוש בלתי אחראי במושגים ומונחים. ו. אני מכיר בכך שמשא השכול כבד יותר להורים ששכלו בן בתאונת דרכים או במחלה קשה. לנו יש לפחות במה להתגאות, יש לנו יום זיכרון שבו מביעה כל המדינה את תודתה לנופלים וסולידריות עם המשפחות השכולות, ישנן אזכרות צבאיות, אנחנו מקבלים תמיכה חומרית מהמדינה ומרעיפים עלינו מילים יפות. להם אין דבר מכל אלה!!! אלו הן עובדות שאדם ישר אינו יכול להתכחש להן - אבל הנה הפלא ופלא אינני מרגיש שההכרה הזאת מפחיתה מכבודי או גורמת למישהו להקל ראש בסבלי. אבל ההכרה הזאת גורמת לי לנהוג ביתר צניעות וגם מכוונת אותי להתנהג ולהתייחס בהתאם למה שמשתמע מההכרה הזאת. אני מודה לכולם על תשומת הלב והמחשבה שהקדישו לדברי, ועל המילים החמות. על קברו של אחד ממיסדי קיבוץ עין הנציב נחרת לפי בקשתו המשפט "אחד שניסה". אני מאמץ את ההתיחסות הזאת אין לי יומרות גדולות חשתי צורך וחובה להסביר ולהביע את דעתי ואפילו אם לא הצלחתי לשכנע או לעזור למישהו אני יכול לומר לפחות שניסיתי...

 

[nypx]

לאשחר ......רוצה מאד להגיב..

אך איני רוצה לפגוע ולו במעט ברגשותייך אוכל לומר לך רק:תנחומי.והלוואי שלא תדע עוד צער. ורק שתדע דבר אחד:הכאב הוא בלב פנימה....לא מה שאתה רואה כלפי חוץ כי החוץ הוא ריק.אין לו משמעות כמעט לעומת כאב הלב

 

[liat1953]

אשחר ../images/Emo51.gif

דבריך מאוד נוגעים ללב ומאוד עמוקים .אני קוראת אותם מעבר למסך של דמעות וחשה איתך כל נקודה שאתה מעלה עד כמה זה נכון.כמה טוב וחשוב שיש את הפורום הזה בו אנו חשים בבית ,אנשים שברוב המקרים מבינים על מה אנו מדברים.לי המדיה הזו די חדשה ומאוד התחברתי לכאן במיוחד, שהיגעתי לכאן בעיקבות האובדן.חיפשתי עוד ליקרוא על הכאב מעבר לספרים כאן הכל יותר משמעותי ודינמי. מי יתן ולא נדע עוד דאוה אם ללא בן

 

[קולינרית]

"תחרות" על הכאב

אשחר שלום- אני קוראת את דבריך ומצליחה להשליך אותם בדיוק על דברים שאני עוברת עתה. אני איבדתי בן זוג, נכון- בן זוגי היה גם בן להוריו, אין לי שום רצון שבעולם להיות במקומם או להבין מהו אובדן של בשר מבשרך, ועם זאת- האם הכרה בכאב של בת זוג ( אותה אחת יחידה שישנה איתו בלילות וחלקה איתו את הרגעים האינטימיים ביותר ) היא הפחתה מכאבם של ההורים? האין שני "תפקידי שכול" שיכולים להיות חופפים? נכון, אין תחליף לבן שאבד, ממנו לא יהיו יותר נכדים והוא לא ישב יותר יחד אתכם בארוחות החג. מי מגדיר מהו "כאב אמיתי" ? האם כל הורה הוא קרוב לילדו ויש לו "מונופול" על אובדנו? האם בהכרח הורה הוא זה שמכיר את ילדו הכי טוב? אני תוהה כיצד זה נראה מהצד השני, למה לי זה נדמה שההורים רוצים בעלות על הילד המת? יש לך תשובה בשבילי?

 

[BooBee]

כן ולא, שחור ולבן, טוב ורע

כאלה מושגים יש רק בסיפורים. בחיים יש המון שטח אפור. כל אובדן הוא אובדן. אני לא חושבת שיש לגיטימציה לנכס אבל בהגברה רק בגלל קירבה. אחרי שאחותי מתה כולם דאגו להורים שלי. פגשתי חברה של אמא שלי ברחוב, היא ישר שאלה מה שלום אמא ושאני צריכה לדאוג לה ולחזק אותה. בכל שיחת העשר דקות שהיתה ברחוב היא לא שאלה מה שלומי. וזה קטע כזה ששמתי לב אליו בשנה וחצי האלה שעברו מאז אותו יום שבת נורא. גם בשבעה, כולם כרכרו סביב ההורים שלי. אני ואחותי השניה תמכנו אחת בשניה, והיינו יותר עם החברים והחברות שלנו שבאו לבקר. בלילות ישנו ביחד, מתוך החויה המשותפת של לאבד אחות. החיבור היה שונה לדעתי. הכאב שלי לא פחות מהכאב של הוריי, למשל, או הסבתות שלי או החברות שלה. כל אחד כאב במינון אחר יחסית, לדעתי, אבל זה היה הכי כואב עבורו. ואני אתן דוגמא מתחום אחר לגמרי. מישהו נגיד שעשה תאונת דרכים לא עלינו ואיבד יד, זה יהיה הכי נורא עבורו, אבל מישהו אחר למשל שאיבד שתי ידיים מסיבה זו או אחרת, מבחוץ זה נראה יותר נורא, אבל לשני האנשים האלה זה אותו כאב. אני מקווה שאני מובנת. הכוונה שלי שלאותו בנאדם שאיבד משהו זה הכי נורא בעולם, למרות שיכול להיות שיש מישהו שאיבד הרבה יותר. תפקידי שכול לא רק שהם יכולים להיות חופפים, עדיף ככה. לפחות ככה אני רואה את זה. הכאב שלי לא קטן יותר מהכאב של ההורים. אני איבדתי אחות, אבל גם חברה. זה כמו אבידה כפולה במידה מסוימת. ההורים שלי איבדו בת. פתאום באמצע החיים שלהם היא מתה בגיל 21. כל מה שאיחלו לה התרסק, כל מה שציפו בקשר אליה לא יתגשם לעולם. אין תחליף לילד, כמו שאין תחליף לאחות, כמו שאין תחליף לחברים, או לסבתא או למורה אהוב מבית הספר. הורים אולי רוצים בעלות על ילד שמת מתוך תפישה חברתית מובנית ששכול של הורים הוא הכי נורא, כי זה לא "דרך הטבע". כל פעם הורים זועקים על קברי ילדיהם שמי שצריך להקריא קדיש זה בן על אביו ולא ההפך. זה משהו מובנה ומחוזק באיך שאנחנו תופסים את חווית המוות. ככה לי זה נראה בכל אופן. ערב טוב, רויטל.

 

[אשחר1]

כאילו לא די באובדן...

קשה לי להבין מדוע רבים כל כך רואים במי שמצביע על שוני בין אובדן לאובדן כמי שמפחית או מזלזל בכאב ובתחושת האובדן של הזולת. מכיוון שיש הבדל במערכות היחסים בין בני המשפחה השונים ברור שתחושת החסר מוצאת ביטויים שונים אצל הורים אישה אחים וילדים. כפי שאת לא נשאת את בעלך בבטנך תשעה חודשים וגידלת אותו עד הגיעו לבגרות כך אמו לא חלקה אתו את מיטתו ואת הרגשות השמורים ליחסים בין בעל ואישה. רבים טוענים שאי אפשר למדוד כאב, טענה שהיא נכונה במקרים אחדים ואינה נכונה במקרים אחרים. עובדת סוציאלית בכירה במשרד הביטחון פרסמה בזמנו ספר שבו עשתה גזרה שווה ביו אובדן אבר לאובדן בן. למרות עיסוקה בטיפול במשפחות שכולות ובנכים היא לא עמדה על כך שמדובר כאן בקטגוריות שונות לחלוטין של אובדן. כל אדם מבין שתחושת האובדן של הורה שאיבד את בנו בן העשר אינה דומה לתחושת האובדן של בני כיתתו ואפילו לזו שחשים חבריו הקרובים. למרות שהכאב אינו מדיד במונחים מתמטיים בכל זאת כאשר ישנם הבדלים גדולים(וישנם הבדלים כאלה)אין קושי להכיר בהם. אין מדובר בחשבון קטנוני ובתחרות על מידת הכאב, אלא על הבנת השונות ועומק האובדן שצריכים לסייע לאבלים ולכואבים לגבש יחס נכון לבני המשפחה האחרים ולחברים כדי שתיווצר מערכת מאוזנת של יחסי גומלין שהשותפים לה יתמכו וייתמכו. אם חווית אימהות יהיה לך קל לך יותר להשיג את עומק הכאב של הורי בן זוגך ולהזדהות אתו, ואם לאו תצטרכי להשתמש בהיגיון ובניסיונם של אחרים. כאשר כל אחד מהשותפים רואה את האובדן של האחר כקשה ואפילו קשה משלו נמנעת מראש כל תחרות וכל תחושת עלבון. כאשר הרצון לתמוך באחר מוצא ביטוי ברור יש בכך להבטיח הבנה טובה יותר אשר לא רק תמנע חשדות והשגות, אלא צתיצור תחושת שותפות עמוקה. הכרתי הרבה הורים שכולים שהתאמצו בכל כוחם למנוע מכלתם להטביע על חייה את חותם האובדן והשפיעו עליה להשתקם ולבנות את חייה עם בן זוג אחר. דווקא במקרים האלה נשמר קשר עמוק וטבעי שגם הבעל החדש וגם הילדים הנולדים לתוכו שותפים בו. הכרתי אלמנות שחששו לפגוע בהורים ובזכר בן הזוג שנפל ונמנעו מצעדים כאלה ודווקא במקרים כאלה נוצרת לעתים מערכת יחסים עכורה וקשה. האלמנה במקרים האלה חשה אולי שהקריבה קורבן ומסלול חייה מוכתב על יד אסונה, שעה שההורים אינם רוצים בקורבנה , ולפעמים אינם מאמינים לה ומייחסים לה מניעים אחרים. בכל זאת צריך לזכור שלגבי האלמנה קיימת אופציה של שיקום חלקי והכהית תחושת האובדן אבל זו אינה פתוחה בפני ההורים השכולים. חיבה הדדית והפגנת צניעות לגבי אובדנך ביחס לאובדנו של האחר מונעת חיכוכים וצרימות ובחסרונם מתעוררים חשדות ונפגמת ואף נהרסת כל תחושת שותפות. מובן שהדברים אינם פשוטים כל כך וגם כאשר קיימת מערכת יחסים תקינה היא מועדת עדיין לתקלות ויש בה עליות ומורדות. הרגישויות גוברות לעתים על ההיגיון ומעוררות מריבצם שדים רדומים ויש להתאמץ כדי לכלוא אותם וליישר את ההדורים. גם אנחנו התנסינו בכך ולרגעים אף נדמה לנו שאין לדברים תקנה. חברתו של בננו נישאה וילדה ילדים ועל אף המורדות והתקלות שנתגלו פעם או פעמיים אנחנו נתפשים על ידיה ועל ידי בעלה והילדים כבני משפחה וכך אנחנו מתייחסים אליהם. המחשבה שנוסף למשא הכבד והמעיק כל כך של השכול, שנוסף לרגעים הרבים שבהם נדמה כי אין עוד כוח לשאת את הדברים ישרור בחיינו הניכור לנערה שהוא אהב לנערה שהייתה מוקד לגעגועיו ושותפתו לחלומות על העתיד שנקטע, המחשבה הזאת היא בלתי נסבלת. כפי שילד אינו בוחר את הוריו כך הכלה אינה בוחרת את הורי בעלה, וכמו שבחיי בעלה היא מכירה בצורך למצוא את הדרך ללבם ואת הדרך לקיים מערכת יחסים משפחתית חמה כך גם אחרי מות בעלה. הדברים האלה תקפים גם לגבי ההורים. להורים עומד היתרון של הגיל שמתאפיין ביתר מתינות ובניסיון חיים, אבל חסרים להם לעתים הכוח. לאלמנה חסר ניסיון חיים כזה ואולי גם המתינות אבל היא בד"כ צעירה יותר ומסוגלת ליתר אקטיביות. בכל מקרה מדובר במערכות יחסים עדינות ופגיעות מאוד המחייבות תשומת לב זהירות ובעיקר אהבה. ועוד צריך לומר ולא להסתיר ולהקל ראש, כי הדמויות הפועלות שונות ממקרה למקרה, והגישה המכלילה המוצגת כאן מחייבת התאמה ספציפית בכל מקרה ומקרה. ועוד אולי צריך לומר שאין כאן חלוקת תפקידים מוגדרת וכל אחת מהדמויות הפועלות אשר חשה ביכולתה להבין ולתרום אסור לה להגביל את עצמה מתוך צפיה לאיזה שיוויון. החלל הוא גדול מאוד והבעיות קשות וסבוכות - אם חלק מהשותפים אינם מסוגלים לתרום למילוי החלל ולפתרון הבעיות צריכים האחרים להגדיל את תרומתם ולא לצמצמה שאם לא כן החלל לא יתמלא הבעיות לא ייפתרו וכולם יסבלו. כל כאב שאדם חש בו הוא כאב אמיתי. גם אם קיימים הבדלים במהות האובדן והכאב ובעוצמתם אין לאיש מונופול עליהם ועצם השימוש במושג הזה מכאן ומכאן מזעזע אותי. יכול להיות מצב שבו מתנהג הצד השני בחוסר הבנה מונחה על ידי רגשות קשים ומוטעים באופן שמחריף את הבעיה. במקרים כאלה צריך אולי הצד השני לומר לעצמו אם אין אני לי מי לי וליטול את מלוא האחריות על כתפיו, במקרים רבים עצם ההתייחסות יכולה להביא למהפך ולשיתוף פעולה הולך וגובר. לסיכום אני רוצה להבהיר ולהדגיש שהדברים שנכתבו כאן מבוססים על ניסיון אישי מחשבה רבה וכנראה גם רגישות, אבל לא על ידע מקצועי שנרכש במוסד אקדמי או במוסד מתאים אחר. אלה הן מחשבות וחומר למחשבה ולא הנחיות, תחושות אמיתיות אבל לא מרשמים ופתרונות בדוקים. ניגשתי לכתיבת הדברים האלה בדחילו ורחימו, ומשסיימתי את הכתיבה עולים בי הרבה חששות ותהיות. אינני אדם צנוע מטבעי אבל מה שלמדתי בשנות השכול על המורכבות והמוזרות של הבעיות הקשורות באובדן וביחסים שבין בני המשפחה המעורבים, גרמו לי להכיר במגבלותי ולהרכין ראש בענווה. ואם סיעתי במשהו ולו הקטן והצנוע ביותר יהא זה שכרי. כל טוב לך ולכל משתתפי הפורום.

 

[noor נור]

אשחר, מרגישה רצון להודות לך על

הכנות, הרגישות, החוכמה,וניסיון החיים. מי ייתן ולא תדע עוד צער!

 

[nypx]

לאשחר עצה ידידותית לי אלייך

אני חושב שהבנו את כוונתך ויכול להיות שאתה צודק..... אך אני לא חושב שאתה יכול לדוש בנושא עוד ועוד ועוד אני מבין את כאבך ..ומבין את צערך ....... הבהרת את עמדתך ,,אך עכשיו מה אתה רוצה שאנחנו נאמר? שנגיד אתה צודק ? ועכשיו אנחנו מנוחמים יותר? ועכשיו אנחנו מבינים יותר ושהכאב שלנו עכשיו יותר קל? ויותר קל לי עכשיו שאישתי מתה ושיש לי שלושה ילדים קטנים לגדל? ושיותר קל שאני יושן לבד במיטה וריחה על הכר? שאני עכשיו שני הורים? שאני יכול למצוא אישה אחרת ובזה אשכח את חיי עם אישתי? ואכאב פחות? גם אם אני אסכים עמך ...זה לא מפחית מכאבי כהוא זה ואך אחד לא יכול לנחם אותי עכשיו שיש לי כאב פחות ממך או ממישהו אחר..אובדני הוא אובדן לעולם וכאבי הוא לעולם ..גם אם הוא יפחת . וגם אם כאבך גדול ,, אתה לא יכול להפחית מכאבם של אחרים זה על קצה המזלג מה שאני מרגיש...ואם אתה רוצה השוואות אז הנה: תסביר לי איך יכול לחיות אדם שאיבד את כל משפחתו בשואה -אב-אם-אח-אחות-בן-בת-דודים דודות- ועכשיו תסביר לו את השקפתך ברגשי כבוד והישתתפות כנה בצערך

 

[אשחר1]

כל כך צר

ידידי . צר לי מאוד שדברי אינם מובנים כראוי אני שב כל פעם ומסביר שבהכרה בכך שכאב אחד שונה מן הכאב האחר אין פרושו שאני מקל בו ראש. הדוגמא שלך מחזקת את דברי. על פי מה שאתה מתאר המשא הרובץ על כתיפיך גדול משלי ולו הייתי צריך להחליט מי ראוי יותר לתמיכה ועזרה לא הייתי מהסס לרגע. הגעגועים שלך לאשתך הם אחרים מגעגועי לבני אבל אין לי שום יכולת וכוונה לקבוע געגועיו של מי חזקים יותר, ואינני רואה שום טעם בכך. הצורך לגדל לבדך שלושה ילדים הוא קושי מעשי ונפשי שאני לפחות פטור ממנו אבל אני מבין היטב את משמעותו. בכל מקרה שמדובר בניצולי שואה אני חש שאסוני מתגמד, גם אני איבדתי חלק גדול מבני משפחתי שם, אבל לא הכרתי אותם מקרוב ולא הייתי שם... הדברים שכתבתי נכתבו כתשובה לדברים ולא כוונו כמובן אליך וכוונתם לא הייתה לסחוט ממך או מישהו אחר הודאה בצדקתי. זה חומר למחשבה שאתה יכול לקרוא או לא לקרוא, להקדיש לו מחשבה או לא להקדיש לו מחשבה, לראות אותם רלבנטים לגביך או לא לראות... חלק גדול מהדברים לא כוונו אליך ולאנשים במצבך אלא דוקא לציבור הרחב. אני חשבתי שחשוב להאיר את עיני הציבור כדאי לסייע לו לנהוג נכון, בחינת הסרת מכשול לפני עיוור. אולי לא תרמתי דבר ואולי כן, אולי גרמתי אפילו נזק אבל חשבתי שחובתי לנסות וכי זה עדיף על שב ואל תעשה. אתה שואל מה אתה רוצה שאנחנו נאמר? אנחנו? הדברים האלה כוונו לאנשים רבים ושונים ולפי התגובות נראה שאחדים הזדהו עם הדברים ואפילו אולי קבלו משהו. אינני יודע אם אפשר להפחית מכאבו של אדם את האובדן שחווה, אני יודע שאפשר להקל עליו לשאתו. חום אנושי, קצת עזרה במקום שהיא נדרשת עושים את ההבדל. אין לי ולא הייתה לי שום יומרה להסביר למישהו איך צריך לחיות, הרי אינני יודע אם אני חי "כפי שצריך". האמן לי לו הייתי שכנך היינו ודאי אני ואשתי משתדלים לעזור בדברים הקטנים של חיי החולין(שבמצבך אינם קטנים כלל), בטיפול בילדים או בכל תחום שאובדנך יוצר צורך ובעיה מעשית. אינני יודע מהי נחמה ולכן איני מנסה לנחם. בכל זאת הייתי מבקש לומר לך שלמרות הכאב הגעגועים וכל הצרות האחרות אינך צריך להחליט שכל אלה יהיו תקפים באותה צורה ועצמה תמיד. העתיד עלום לגבי כולנו ובכל זאת הניסיון האנושי נלנד שבמקרים כאלה ואחרים יש מרפא לחלק מהפצעים.