../images/Emo207.gif../images/Emo207.gif../images/Emo207.gif../images/Emo207.gif../images/Emo207.gif
כמעט בכל בוקר אני עורכת את הטיול הכי-הכי עם הכלבים ישר אל היער. הבקרים הכי מדהימים הם הטלולים. כלכך רטוב הכל, שרואים את טיפות המים נוטפות מעלי הצמחים. והריחות, והצבעים, והרעננות. וואו. ה
ים מצטרפים לשיגעון, תופסים שדה בור מלא בצמחיית חורף, ומתחילים להשתולל באטרף. כשהם יוצאים משם הם נוטפים מים ורטובים עד לשדם. אח"כ נכנסים ליער, וכל כמה דקות עוצרים להתפעל מהיופי הבלתי נדלה ובלתי יאומן. וה
ים? מתרוצצים כאחוזי אמוק, ומדי פעם אחד מהם תופס ריצה במעגלים עד שנגמר האויר. ואני? כל כמה דקות שולפת את המצלמה, משתרעת, עומדת על ארבע, עולה על סלע, מטפסת על ענף, העיקר שלפורום שמ"ט תהיה עבודה
אחד הדברים הכי מטריפים שעשיתי למען עצמי בחיים האלה, הוא לעבור לגור ב"כפר". ומזה 9 שנים השמחה הזו מלווה אותי יום-יום. מרחבים פתוחים, זריחות, שקיעות, ירוק-ירוק בחורף, פירות בקיץ, צמחים בלי סוף, שפע שפע שפע. לפעמים אני שואלת את עצמי איפה הייתי כל חיי? איפה היו המורים שלי? למה לא יצאנו ללמוד בטבע? למה לא נתנו לנו את חדוות החיים הזו? אין תשובות. ורק עכשיו למדתי על "זקן הסב" והנהו לפניכם, שלב אחד לפני שהוא פותח מצנחי רחיפה ויוצא לגלות את העולם.