הדארק סייד במלחמה
כפי שידוע לכם, או שלא ידוע לכם, אני תושב אחד הישובים הצפוניים בארץ ולצערי רוב אוכלוסיית הישוב עקרה למרכז, מה שגורם לשעמום עז. ובכן, הסיפור שלי מתחיל בהפגזה די כבדה שספגנו לפני מספר ימים. הבוקר היה שקט באופן מפתיע ומחשיד, לאחר שביום הקודם היו כאן יותר קטיושות מאשר בכל אולפני לימוד העברית יחדיו. לקראת שעות הבוקר המאוחרות (או שעות הצהריים המוקדמות, תלוי מה הפילוסופיה שלכם) התקבלה התרעה "חמה" שאומרת שלא ממש כדאי להמצא בחוץ. לצערי אני חכם פחות מהאדם הממוצע ולכן הייתי חייב לבדוק את המצב בעצמי. נשארתי עוד קצת בחוץ, לשוחח עם אחד השכנים הבודדים שנשארו. מספר דקות לאחר שנאמר לנו במפורש על ידי סיור של הישוב שלשבת בחוץ זה רעיון ממש גרוע, הגיעו ההוכחות. מספר מטחים שכנראה כוון אל היישוב ישירות, אמנם חלק לא קטן נפל בשטחים הפתוחים בסביבה, אך כל הגבריות והטמטום שלי נמוגו ברגע ששריקה אימתנית פלחה את האויר מעלי והנחיתה מספר קילוגרמים של חומר נפץ באחד הרחובות מעל לרחוב שלי. בנקודה זו החלטנו אני ושכני שאולי כדאי שנתפזר. וכך היה. לאחר שנכנסתי, נחת מטח נוסף בסביבה ולמזלי הפעם לא באו נציגיו לסביבתי הקרובה. לפתע שמעתי "בומים", שונים מהרעשים שמפיקים התותחים של צה"ל, הבומים העל-קוליים של מטוסינו או הקטיושות של חברינו מצפון, תחילה חשבתי שאולי מישהו החליט שזה הזמן הנכון לשפץ את הדירה, אך מהר מאוד הבנתי מה פשרם. היו אלו פעימות הלב הכי מפורסמות בהיסטוריה. הלכתי לכיוון הסלון, משם באה המוזיקה, צועד כסהרורי. בדרך הספקתי לקלוט צלילים של קופה רושמת ווידוי של אדם שטוען כי הוא משוגע. כבר שנים שהוא משוגע. עם הגיעי למקור המוזיקה, קידמה את פני (או יותר נכון אוזניי) אותה צרחה לא ברורה ואת אותה הצרחה קידמו צליליו של מטח קטיושות שלישי במספר. לא אשקר, המטח הזה כבר הלחיץ אותי (כנראה סוג של חוויה פוסט-טראומטית מהרקטה שנחתה לא רחוק ממני מספר דקות לפני כן). אך ברגע שהצרחה התחלפה לאותם אקורדים אלוהיים של Breathe, משהו בי השתנה. לפתע המלחמה חדלה מלהתקיים, אנשים חדלו למות והזמן חדל מלהתקדם. כל מה שהיה קיים באותו זמן הוא הגיטרה, התופים, הקלידים, הבס והמילים. אותם מילים שהזכירו לי שאני בן תמותה ובו זמנית שהמוות הוא רק חלק מהחיים ואין מה לחשוש מפניו, הרי הוא חייב לקרות מתישהו, מה זה משנה מתי? וכך ישבתי לי, במשך 40 דקות, בלבו של שדה קרב, מאזין לאלבום הטוב בעולם כפי שלא האזנתי למוזיקה אף פעם.
כפי שידוע לכם, או שלא ידוע לכם, אני תושב אחד הישובים הצפוניים בארץ ולצערי רוב אוכלוסיית הישוב עקרה למרכז, מה שגורם לשעמום עז. ובכן, הסיפור שלי מתחיל בהפגזה די כבדה שספגנו לפני מספר ימים. הבוקר היה שקט באופן מפתיע ומחשיד, לאחר שביום הקודם היו כאן יותר קטיושות מאשר בכל אולפני לימוד העברית יחדיו. לקראת שעות הבוקר המאוחרות (או שעות הצהריים המוקדמות, תלוי מה הפילוסופיה שלכם) התקבלה התרעה "חמה" שאומרת שלא ממש כדאי להמצא בחוץ. לצערי אני חכם פחות מהאדם הממוצע ולכן הייתי חייב לבדוק את המצב בעצמי. נשארתי עוד קצת בחוץ, לשוחח עם אחד השכנים הבודדים שנשארו. מספר דקות לאחר שנאמר לנו במפורש על ידי סיור של הישוב שלשבת בחוץ זה רעיון ממש גרוע, הגיעו ההוכחות. מספר מטחים שכנראה כוון אל היישוב ישירות, אמנם חלק לא קטן נפל בשטחים הפתוחים בסביבה, אך כל הגבריות והטמטום שלי נמוגו ברגע ששריקה אימתנית פלחה את האויר מעלי והנחיתה מספר קילוגרמים של חומר נפץ באחד הרחובות מעל לרחוב שלי. בנקודה זו החלטנו אני ושכני שאולי כדאי שנתפזר. וכך היה. לאחר שנכנסתי, נחת מטח נוסף בסביבה ולמזלי הפעם לא באו נציגיו לסביבתי הקרובה. לפתע שמעתי "בומים", שונים מהרעשים שמפיקים התותחים של צה"ל, הבומים העל-קוליים של מטוסינו או הקטיושות של חברינו מצפון, תחילה חשבתי שאולי מישהו החליט שזה הזמן הנכון לשפץ את הדירה, אך מהר מאוד הבנתי מה פשרם. היו אלו פעימות הלב הכי מפורסמות בהיסטוריה. הלכתי לכיוון הסלון, משם באה המוזיקה, צועד כסהרורי. בדרך הספקתי לקלוט צלילים של קופה רושמת ווידוי של אדם שטוען כי הוא משוגע. כבר שנים שהוא משוגע. עם הגיעי למקור המוזיקה, קידמה את פני (או יותר נכון אוזניי) אותה צרחה לא ברורה ואת אותה הצרחה קידמו צליליו של מטח קטיושות שלישי במספר. לא אשקר, המטח הזה כבר הלחיץ אותי (כנראה סוג של חוויה פוסט-טראומטית מהרקטה שנחתה לא רחוק ממני מספר דקות לפני כן). אך ברגע שהצרחה התחלפה לאותם אקורדים אלוהיים של Breathe, משהו בי השתנה. לפתע המלחמה חדלה מלהתקיים, אנשים חדלו למות והזמן חדל מלהתקדם. כל מה שהיה קיים באותו זמן הוא הגיטרה, התופים, הקלידים, הבס והמילים. אותם מילים שהזכירו לי שאני בן תמותה ובו זמנית שהמוות הוא רק חלק מהחיים ואין מה לחשוש מפניו, הרי הוא חייב לקרות מתישהו, מה זה משנה מתי? וכך ישבתי לי, במשך 40 דקות, בלבו של שדה קרב, מאזין לאלבום הטוב בעולם כפי שלא האזנתי למוזיקה אף פעם.
