אז ככה...
אני נמצא כבר כ 8 חודשים בניו זילנד. מטעמי עבודה וצבירת מזומנים. מכיוון שאני, דביל שכמוני לא מתעניין בשום ספורט או תחביב אחר למעט זה עם המנוע ושני הגלגלים. כל סכום שהגיע זמנו מצא את דרכו לאופנוע כזה או אחר. ולעניין החלום שהתגשם. לפני כשבועיים קניתי לי GSXR600 מבציר 2003 וברגע שהוא היה כשיר ביטוחית. חיפשתי את המסלול הקרוב ביותר לאוקלנד (שבה אני גר). אתמול (יום שני) היה איזה חג נוצרי לא עלינו, אבל לטובתינו. והתפנה הזמן, ו"במקרה" גם היה track day במסלול Hampton Down שבמרחק 40 דק' נסיעה מאוקלנד. מסלול באורך 2.8 ק"מ בעל 6 פניות 4 ימניות ו2 שמאליות. אין לי ספק שזה לא מסלול ברמת GP אבל הוא יחסית חדש. אני לא יודע להשוות אותו למסלולים אחרים. הגעתי למסלול בשעה 7:30 בבוקר (אחרי שקיבלתי שתי תמונות ממצלמת מהירות מפתיעה) נרשמתי, נפרדתי מ200$ שהייתי מאוד שמח להפרד מהם. ונכנסתי לגראז' לבדיקה של האופנוע ושינוי לחצים בצמיגים. במקום ישנה תמיכה מכנית במידה וצריך, פינת קפה נחמדה. שירות לצמיגים, (לא האמנתי כשראיתי רוכבים שמחליפים שני סטים במשך היום). אחרי תדריך קצר, (ועוד אחד קצר לאנשים כמוני שזו להם הפעם הראשונה) חולקנו ל3 קבוצות. לבן=מתחילים, צהוב=מנוסים ירוק=מהירים. ויצאנו למקצה הראשון. כל מקצה נמשך 25 דק', כשלפני כל מקצה לפני ה"שחרור" למסלול בודקים לרוכבים את הסגירה של הקסדה, חליפה, וכפפות. מודה, במקצה הראשון פחדתי. זה מפחיד! לעלות על מסלול אמיתי! עם אופנוע בעל 110 כ"ס (ויסלחו לי בעלי הליטרים שמגחכים) עם רוכב לא מנוסה (למעט כביש מצפה רמון, כביש 12 וכו')בהקפה הראשונה והשניה רכבתי ממש לאט, לומד את הפניות (כל הפניות חוץ מאחת עיוורות) קווים מרגיע את הגוף, נזכר בכל מה שאני יודע. אחרי ההקפה השניה נרגעתי והתחלתי להתעסק בקווים, בתנוחה, בלימה. ובכלל בכל מה שאני יודע על טכניקה.ירדתי מהמקצה הראשון ונכנסתי למקום שלי בגראז' (25$ שאני אעמוד בשמש כל היום?! למה?!) ופגשתי לידי שני "קיווים" חמודים בעלי ג'יקסרים למסלול. תאמינו לי, באו מסודרים. לא כמוני "חאפר" עם תיק על הגב. עגלה, מחממי צמיגים, סט צמיגים נוסף.לפטופ, כלי עבודה. רק נערת מטריה היה חסר להם. במהלך ההפסקות בין מקצה למקצה "שיגעתי" את הצוות והמדריכים בשאלות: מה זה הכדורים האלה? (האלה של המלחים והמינראלים) איזה קו פה? איזה קו פה? נקודות בלימה? התנוחה הזאת התנוחה ההיא (על האופנוע כן..) כמעט אמרו לי "ילד איפה ההורים שלך"
במקצה החמישי נדלקה לי הנורה של הדלק, "אוי, לרדת? לא לרדת?" בסוף החלטתי שאני לא יורד כי יש לי עוד 3 ליטר במיכל וזה יספיק עד סוף המקצה. תדלקתי(32$) ואחרי שסיימתי את המקצה השישי והשביעי עם גוף מפורק, דואב וכואב אבל בטוח מרוצה. יצאתי ברכיבה חזרה הבייתה. לא לפני שטחנתי את כל מה שנשאר מהאוכל שהבאתי. וקפה קצר. היה מדהים להרגיש את השיפור בין המקצים, את החיבור המטורף לאופנוע. בלי הדאגות של הרכב שבא ממול, הכביש שבמצב לא משהו, הגדר בטיחות שמתקרבת. פשוט בלי! רק לרכב בצורה הכי פשוטה שיש. אני חושב שזה סוג של מדיטציה. לא שאי פעם עשיתי מדיטציה... אבל אני בטוח שזו ההרגשה. עם כל האדרנלין, והמהירות והסאונד המטורף שסביבך הכל פשוט רגוע. וכיף! את התמונות צילם צלם פרילאנסר (50$ על כל התמנות) ואותם הורדתי מהרשת אחרי ששילמתי. אם החזקתם עד לפה, וקראתם הכל, כל הכבוד. סליחה שיצא ארוך. המשך שבוע נפלא שיהיה לכולם