הגשם הראשון...
ממתרים קלים כיסו את כל פני הארץ היום... (טוב, כמעט את כולה...) כל האנשים מצויידים במטריות מקבלים את בואו לא ממש בחדווה וגיל.. ואני דווקא אוהבת גשם... אז קמתי בבוקר לעננות משונה ובצעדים די כבדים יצאתי מן המיטה... בדיקות רפואיות היום!?! אווווףףףף - אף פעם לא אוהבת שמכניסים לי מחטים לגוף, אבל אין מה לעשות, מדי פעם צריך לעשות טיפול 10,000... לקחתי את אדי, הטוסטוס המתוק שלי, ורכבנו לנו מצויידים היטב ברחובות העיר, אל עבר היעד המובטח... פקקים, צפירות, עם ישראל עם פרצוף עקום ומגבים... כמה דקירות, מחטים, עמדתי בזה בגבורה, ושוב יצאתי לרחובות העיר להתחיל יום ארוך. כעבור 10 דקות לערך, אדי החליט שיש לו חיים משלו, ואולי גם קצת כעס שלא ניקיתי אותו כבר כמה שבועות רציניים, ושאין לו שום חשק שאשב עליו ואחליט לו לאן לנסוע, אז הוא פשוט זרק אותי מעליו בנון-שלנטיות ראויה לשמה, ואני מצאתי את עצמי חוזרת במנהרת הזמן לימי הגן, ומחליקה לי בטבעיות מעושה על הכביש כשאדי מתפלש יחד איתי על הכביש הרטוב... כן, כן, החלקתי לי על הכביש וכל מה שהיה חסר לי זה איזה כוס קפה חם... מלווה את אדי המורד, במבט הלמוטי ראוי לשמו... ישבתי/שכבתי עוד כמה שניות על הכביש מנסה להבין את גודל הגזירה, כאשר התחילו לגשת אליי ולאדי אנשים ולנסות לסייע. ההלם שלי עבד מצויין, ואמרתי להם שהכל בסדר איתי . כנראה שהייתי ממש משכנעת כי הם האמינו לי והלכו... אחרי כמה שניות הבנתי שאני לא ממש בסדר כמו שאני חושבת, או רוצה לחשוב והתיישבתי לי על הרצפה שטופת דמעות (כמה דרמטי...) ולא ידעתי מה לעשות... ודווקא אז כשהייתי צריכה תמיכה פיזית ומוסרית הרחוב היה שומם... ``מה לעשות?!`` חשבתי לעצמי ... עשיתי שיקול מחושב וקר ו... תראו, תמיד רציתי לנסוע בכביש ושכולם יפנו לי את הדרך, ועכשיו זו הייתה נראית לי הזדמנות מצויינת להגשים חלומות (איפה עוזי חיטמן?! מי צריך אותו?! אני יכולה בלעדיו...
) אז הוצאתי באלגנטיות את הנייד שלי מהתיק והזמנתי לעצמי אמבולנס! (זה נשמע ממש רע...) הנ``ל הגיע אחרי זמן נצח (טוב, ההלם כאמור, עבד מצויין!) והנה, ראיתי את עצמי משודרת בפרק חדש בסידרה ER רבת המעללים... קרש, קיבוע, מיטת גלגלים והרגע השיא, הגדול מכולם - וווווויייייייווווווווו הסירנה עבדה במיוחד בשבילי!!! כן, כן, קרני נוסעת ברחובות העיר וכולם מפנים לה את הדרך! (קטע מגלומני מטורף לחלוטין!) נסענו ונסענו... העבירו את בית החולים לעיר אחרת? הנסיעה נראתה לי כנצח! ובבית החולים, טוב, לא אלאה אתכם בפרטים... רק אספר לכם, שאני מרותקת לבית עכשיו כמה ימים טובים, מקובעת בכל מיני אביזרים די מאגניבים ומתפנקת לכולם עד כמה אני מסכנה... ובתאכלס גבירותיי ורבותיי , ואולי זו תופעת הלוואי של אפטר-שוק של כל הסיפור הזה, אבל רק שתדעו לכם - ממש מאגניב ומשעשע....הייתם צריכים לראות אותי מחליקה לי ככה ברחובות העיר - לונה פארק כזה שהמשיך באמבולנס וברכיבה המטורפת ברחבי מסדרונות חדר המיון על גבי מיטת-גלגלים..... היפיייי ... דרך אגב, אם דאגתם וחששתם, אז לאדי לא קרה כלום! בקושי סריטה... מטורפת על כל הראש, אני אומרת לכם! )) אבל יהיה בסדר... לא? אני אופטימית... )) יום טוב לכולם, ותיזהרו בכביש, במיוחד בגשם הראשון!...
ממתרים קלים כיסו את כל פני הארץ היום... (טוב, כמעט את כולה...) כל האנשים מצויידים במטריות מקבלים את בואו לא ממש בחדווה וגיל.. ואני דווקא אוהבת גשם... אז קמתי בבוקר לעננות משונה ובצעדים די כבדים יצאתי מן המיטה... בדיקות רפואיות היום!?! אווווףףףף - אף פעם לא אוהבת שמכניסים לי מחטים לגוף, אבל אין מה לעשות, מדי פעם צריך לעשות טיפול 10,000... לקחתי את אדי, הטוסטוס המתוק שלי, ורכבנו לנו מצויידים היטב ברחובות העיר, אל עבר היעד המובטח... פקקים, צפירות, עם ישראל עם פרצוף עקום ומגבים... כמה דקירות, מחטים, עמדתי בזה בגבורה, ושוב יצאתי לרחובות העיר להתחיל יום ארוך. כעבור 10 דקות לערך, אדי החליט שיש לו חיים משלו, ואולי גם קצת כעס שלא ניקיתי אותו כבר כמה שבועות רציניים, ושאין לו שום חשק שאשב עליו ואחליט לו לאן לנסוע, אז הוא פשוט זרק אותי מעליו בנון-שלנטיות ראויה לשמה, ואני מצאתי את עצמי חוזרת במנהרת הזמן לימי הגן, ומחליקה לי בטבעיות מעושה על הכביש כשאדי מתפלש יחד איתי על הכביש הרטוב... כן, כן, החלקתי לי על הכביש וכל מה שהיה חסר לי זה איזה כוס קפה חם... מלווה את אדי המורד, במבט הלמוטי ראוי לשמו... ישבתי/שכבתי עוד כמה שניות על הכביש מנסה להבין את גודל הגזירה, כאשר התחילו לגשת אליי ולאדי אנשים ולנסות לסייע. ההלם שלי עבד מצויין, ואמרתי להם שהכל בסדר איתי . כנראה שהייתי ממש משכנעת כי הם האמינו לי והלכו... אחרי כמה שניות הבנתי שאני לא ממש בסדר כמו שאני חושבת, או רוצה לחשוב והתיישבתי לי על הרצפה שטופת דמעות (כמה דרמטי...) ולא ידעתי מה לעשות... ודווקא אז כשהייתי צריכה תמיכה פיזית ומוסרית הרחוב היה שומם... ``מה לעשות?!`` חשבתי לעצמי ... עשיתי שיקול מחושב וקר ו... תראו, תמיד רציתי לנסוע בכביש ושכולם יפנו לי את הדרך, ועכשיו זו הייתה נראית לי הזדמנות מצויינת להגשים חלומות (איפה עוזי חיטמן?! מי צריך אותו?! אני יכולה בלעדיו...
) אז הוצאתי באלגנטיות את הנייד שלי מהתיק והזמנתי לעצמי אמבולנס! (זה נשמע ממש רע...) הנ``ל הגיע אחרי זמן נצח (טוב, ההלם כאמור, עבד מצויין!) והנה, ראיתי את עצמי משודרת בפרק חדש בסידרה ER רבת המעללים... קרש, קיבוע, מיטת גלגלים והרגע השיא, הגדול מכולם - וווווויייייייווווווווו הסירנה עבדה במיוחד בשבילי!!! כן, כן, קרני נוסעת ברחובות העיר וכולם מפנים לה את הדרך! (קטע מגלומני מטורף לחלוטין!) נסענו ונסענו... העבירו את בית החולים לעיר אחרת? הנסיעה נראתה לי כנצח! ובבית החולים, טוב, לא אלאה אתכם בפרטים... רק אספר לכם, שאני מרותקת לבית עכשיו כמה ימים טובים, מקובעת בכל מיני אביזרים די מאגניבים ומתפנקת לכולם עד כמה אני מסכנה... ובתאכלס גבירותיי ורבותיי , ואולי זו תופעת הלוואי של אפטר-שוק של כל הסיפור הזה, אבל רק שתדעו לכם - ממש מאגניב ומשעשע....הייתם צריכים לראות אותי מחליקה לי ככה ברחובות העיר - לונה פארק כזה שהמשיך באמבולנס וברכיבה המטורפת ברחבי מסדרונות חדר המיון על גבי מיטת-גלגלים..... היפיייי ... דרך אגב, אם דאגתם וחששתם, אז לאדי לא קרה כלום! בקושי סריטה... מטורפת על כל הראש, אני אומרת לכם! )) אבל יהיה בסדר... לא? אני אופטימית... )) יום טוב לכולם, ותיזהרו בכביש, במיוחד בגשם הראשון!...