הגעתי לסוף הדרך....
שלום לכולם/ן.... אני בת 28.5 ובעלי בן 32, אנחנו נשואים שנתיים ומכירים 4 שנים כבר. לפני שנה וחצי עזבנו את המרכז לטובת הצפון היפה, אך הרחוק. התכנון היה לפתוח עסק ולבנות בית במושב. ואכן פתחנו את העסק, טרם בנינו בית. אבל הזוגיות שלנו במשבר עמוק ורציני. השנה וחצי האלו מאופיינות בעליות וירידות חדות (יותר גרוע מהבורסה). חודשים שלא עבדתי ונתקעתי בבית באמצע שום מקום, בלי חברים, בלי משפחה, בלי בילויים ומצבי הנפשי התדרדר. הלחץ והמתח הנפשי החלו לתת את אותותיהם והשפיעו על הזוגיות שלנו. עכשיו החוסר יחס והכבוד שלו אליי מעמיקים את הקרע עוד יותר. הטירוף עבודה שהוא נכנס אליו הורס את מה שיש בינינו. בשנה וחצי הדברים שידעתי עליו התעצמו למצב בלתי נתפס ולא מקובל. ההפכים שלנו התחזקו והתעמקו ואני לא מסוגלת לשאת את זה יותר. הוא חמור עבודה - אני לא. הוא רודף אחרי הכסף - אני לא. הוא מתחשבן על כל שקל - אני לא. הוא חסכן בצורות איומות - אני לא. אני אוהבת לישון - הוא לא מבין למה צריך לישון כ"כ הרבה. אני אוהבת לראות סדרות טלויזיה - הוא לא מבין למה. לי חשוב הקשר עם המשפחה - לו לא. אני באה ממשפחה גדולה - הוא לא.הוא אוהב חיות בצורה בלתי רגילה - אני לא באותה רמה. הוא תמיד חושב שהוא צודק והוא חושב שאני כזאת. הוא חושב שהוא תמיד בסדר ואני יוצאת אשמה כל הזמן. הוא רוצה מקלחת לפני סקס - אני רוצה סקס ספונטי.הוא פדנט - אני לא כ"כ. הוא לא יודע לפרגן. הוא לא מעריך שום דבר שאני עושה. אני עובדת עם הלב - הוא עם הראש. אני צריכה חיזוקים ותמיכה - הוא לא נותן. כל דבר שאני עושה לא טוב לו. הגעתי למצב שהלכתי כבר ליעוץ כי האמנתי שאני הבעיה. שבאמת אני לא בסדר ושאני צריכה לתקן את עצמי. עם הזמן הבנתי שהוא כ"כ השפיע עליי שככה חשבתי וזה ממש לא נכון. ההתנהגות שלו וצורת המחשבה שלו היא קיצונית מידי. הוא קשה. הוא עקשן. הוא רוצה שדברים יקרו ויעשו בדרך שלו והוא חושב שאני ככה. אני יצאתי מגדרי להיות בסדר איתו, הלכתי על קצות האצבעות כדי שהכל יהיה כמו שהוא אוהב ואיך שהוא רוצה. השתדלתי שלא לעשות טעויות, כי על כל טעות הוא היה מגיב כאילו העולם הגיע לקיצו ואני הייתי מרגישה אשמה ואוכלת לעצמי את הלב. אנחנו כל הזמן במלחמות. הוא נלחם איתי מי מבין שנינו עובד קשה יותר: פתחנו עסק והוא מבלה את כל היום שלו בנסיעות וחוזר הביתה מאוחר מאוד. אני כרגע עובדת במשרה מלאה מחוץ לבית, חוזרת מהבית ועובדת בעסק (בעיקר במחשב ובהכנת משלוחים) וגם כל עבודות הבית והטיפול בחיות נופל עליי. טיפול בחיות הבית כולל: לצאת עם 4 כלבים 3 פעמים ביום (הן לא בתוך הבית), להאכיל 3 חתולים (רק 1 בבית) ולטפל ב- 2 תוכים (בתוך הבית). וכל זה, בלי מנוחה לרגע... כי כל הזמן יש מה לעשות. ואני הולכת לישון בסביבות 00:00 / 01:00, לפעמים גם ב - 02:00. אנחנו כל הזמן במלחמות מי אשם במה. מי צריך לעשות מה. כמה זה עושה וכמה ההוא עושה. ודי, נמאס לי, קשה לי, הגוף שלי כבר לא מסוגל לזה. כבר 4 שנים שאני לא ישנה נורמלי. אני עייפה כרונית. מותשת נפשית ופיזית. אני כל הזמן רוצה לישון, כי אני לא ישנה. לפני כמה חודשים דיברנו על להביא ילדים והתחלנו בכל התהליכים, אבל אנחנו לא מקיימים יחסים כי אנחנו כל הזמן עייפים. ובגלל המצב הנפשי שלי הגוף שלי מבחינה הורמונלית לא מתפקד כראוי. ועכשיו עם המצב שהגענו אליו, אני לא רוצה להביא ילדים בכלל. אני יודעת שאגדל אותם לבד. אני יודעת שהוא לא יהיה פה ויהיה עסוק רק בעבודה. הוא כל הזמן עובד. יש לו חלום לבנות בית מבלי לקחת משכנתא. הוא מעדיף לאבד אותי בדרך והעיקר לא לקחת משכנתא. הוא מעדיף לחיות ככה שנתיים-שלוש מאשר לקחת משכנתא ל - 30 שנה. אני מבינה את זה, אבל אני לא מוכנה להרוג את עצמי בגלל זה. אני מעדיפה להיות איתו 50% מהזמן, אם אי אפשר 100%, מאשר להיות איתו 10% מהזמן וגם זה לא תמיד. אני מרגישה שאני חיה לבד. אני פה באמצע שום מקום, המשפחה שלי רחוקה, החברות שלי רחוקות, הוא רחוק ואני נשארת מאחור לספוג הכל. אני מתגעגעת לחופש, למושג "לעשות מה שבא לי ומתי שבא לי מבלי לתת דין וחשבון לאף אחד". אני צריכה חופש ביצוע, חופש כלכלי - משהו שאין לי עכשיו. והיחס היחיד שאני מקבלת ממנו זה: תביא לי, תעשי לי, תעזרי, תכיני לי, תפנקי אותי..... זהו... וגם זה בא בדרישות. כאילו מה? אני לא צריכה את כל זה? ואני גם יודעת שאני בעדיפות אחרונה אצלו. הוא מוכן לוותר עליי לפני שיוותר על משהו אחר. אתמול דיברנו, אמרתי לו שכל עוד המצב לא ישתנה (והוא יכול להשתנות, רק הוא לא רוצה לשנות), אין לי עוד מה לחפש פה. ובשורה התחתונה: הוא קרא לי מפונקת, אמר שאני טועה בכל ואני זו שמוותרת עליו ושאני אחליט אם אני רוצה להיפרד או להישאר ולשתוק. אני יודעת ומבינה שכל הנ"ל זה חלק מהאופי שלו ואני לא יכולה לשנות את זה. אבל הוא לא מבין שיש גם את האופי שלי שאי אפשר לשנות. והוא טוען שאני לא בסדר, שצורת החשיבה שלו וההתנהגות שלו היא בסדר גמור ונכונה ושאני זו הבעיה ושאני זו שצריכה להשתנות ולהתאים את עצמי למצב. ואני ממש בדילמה, כי מצד אחד, ההיגיון שלי אומר לי ללכת ולא לסבול את כל הגועל הזה ואני באמת רק רוצה לקום וללכת. ומצד שני, הלב אומר לי תילחמי, תישארי, אתם אוהבים אחד את השנייה, אולי יש מקום לשנות. ויש גם צד שלישי, הצד של אחרי מעשה... "גירושים" מילה מפחידה, אני צעירה, הבושה חונקת אותי, מאבנת אותי לעשות את הצעד. מה עושים עם הבושה? איך אני מסבירה עכשיו לכל מי שמסביבי למה אני צריכה לעזוב? כולם תופסים מאיתנו זוג משמיים.... אשמח לשמוע עצות ודעות (מבלי לתקוף אותי או אותו)....תודה.
שלום לכולם/ן.... אני בת 28.5 ובעלי בן 32, אנחנו נשואים שנתיים ומכירים 4 שנים כבר. לפני שנה וחצי עזבנו את המרכז לטובת הצפון היפה, אך הרחוק. התכנון היה לפתוח עסק ולבנות בית במושב. ואכן פתחנו את העסק, טרם בנינו בית. אבל הזוגיות שלנו במשבר עמוק ורציני. השנה וחצי האלו מאופיינות בעליות וירידות חדות (יותר גרוע מהבורסה). חודשים שלא עבדתי ונתקעתי בבית באמצע שום מקום, בלי חברים, בלי משפחה, בלי בילויים ומצבי הנפשי התדרדר. הלחץ והמתח הנפשי החלו לתת את אותותיהם והשפיעו על הזוגיות שלנו. עכשיו החוסר יחס והכבוד שלו אליי מעמיקים את הקרע עוד יותר. הטירוף עבודה שהוא נכנס אליו הורס את מה שיש בינינו. בשנה וחצי הדברים שידעתי עליו התעצמו למצב בלתי נתפס ולא מקובל. ההפכים שלנו התחזקו והתעמקו ואני לא מסוגלת לשאת את זה יותר. הוא חמור עבודה - אני לא. הוא רודף אחרי הכסף - אני לא. הוא מתחשבן על כל שקל - אני לא. הוא חסכן בצורות איומות - אני לא. אני אוהבת לישון - הוא לא מבין למה צריך לישון כ"כ הרבה. אני אוהבת לראות סדרות טלויזיה - הוא לא מבין למה. לי חשוב הקשר עם המשפחה - לו לא. אני באה ממשפחה גדולה - הוא לא.הוא אוהב חיות בצורה בלתי רגילה - אני לא באותה רמה. הוא תמיד חושב שהוא צודק והוא חושב שאני כזאת. הוא חושב שהוא תמיד בסדר ואני יוצאת אשמה כל הזמן. הוא רוצה מקלחת לפני סקס - אני רוצה סקס ספונטי.הוא פדנט - אני לא כ"כ. הוא לא יודע לפרגן. הוא לא מעריך שום דבר שאני עושה. אני עובדת עם הלב - הוא עם הראש. אני צריכה חיזוקים ותמיכה - הוא לא נותן. כל דבר שאני עושה לא טוב לו. הגעתי למצב שהלכתי כבר ליעוץ כי האמנתי שאני הבעיה. שבאמת אני לא בסדר ושאני צריכה לתקן את עצמי. עם הזמן הבנתי שהוא כ"כ השפיע עליי שככה חשבתי וזה ממש לא נכון. ההתנהגות שלו וצורת המחשבה שלו היא קיצונית מידי. הוא קשה. הוא עקשן. הוא רוצה שדברים יקרו ויעשו בדרך שלו והוא חושב שאני ככה. אני יצאתי מגדרי להיות בסדר איתו, הלכתי על קצות האצבעות כדי שהכל יהיה כמו שהוא אוהב ואיך שהוא רוצה. השתדלתי שלא לעשות טעויות, כי על כל טעות הוא היה מגיב כאילו העולם הגיע לקיצו ואני הייתי מרגישה אשמה ואוכלת לעצמי את הלב. אנחנו כל הזמן במלחמות. הוא נלחם איתי מי מבין שנינו עובד קשה יותר: פתחנו עסק והוא מבלה את כל היום שלו בנסיעות וחוזר הביתה מאוחר מאוד. אני כרגע עובדת במשרה מלאה מחוץ לבית, חוזרת מהבית ועובדת בעסק (בעיקר במחשב ובהכנת משלוחים) וגם כל עבודות הבית והטיפול בחיות נופל עליי. טיפול בחיות הבית כולל: לצאת עם 4 כלבים 3 פעמים ביום (הן לא בתוך הבית), להאכיל 3 חתולים (רק 1 בבית) ולטפל ב- 2 תוכים (בתוך הבית). וכל זה, בלי מנוחה לרגע... כי כל הזמן יש מה לעשות. ואני הולכת לישון בסביבות 00:00 / 01:00, לפעמים גם ב - 02:00. אנחנו כל הזמן במלחמות מי אשם במה. מי צריך לעשות מה. כמה זה עושה וכמה ההוא עושה. ודי, נמאס לי, קשה לי, הגוף שלי כבר לא מסוגל לזה. כבר 4 שנים שאני לא ישנה נורמלי. אני עייפה כרונית. מותשת נפשית ופיזית. אני כל הזמן רוצה לישון, כי אני לא ישנה. לפני כמה חודשים דיברנו על להביא ילדים והתחלנו בכל התהליכים, אבל אנחנו לא מקיימים יחסים כי אנחנו כל הזמן עייפים. ובגלל המצב הנפשי שלי הגוף שלי מבחינה הורמונלית לא מתפקד כראוי. ועכשיו עם המצב שהגענו אליו, אני לא רוצה להביא ילדים בכלל. אני יודעת שאגדל אותם לבד. אני יודעת שהוא לא יהיה פה ויהיה עסוק רק בעבודה. הוא כל הזמן עובד. יש לו חלום לבנות בית מבלי לקחת משכנתא. הוא מעדיף לאבד אותי בדרך והעיקר לא לקחת משכנתא. הוא מעדיף לחיות ככה שנתיים-שלוש מאשר לקחת משכנתא ל - 30 שנה. אני מבינה את זה, אבל אני לא מוכנה להרוג את עצמי בגלל זה. אני מעדיפה להיות איתו 50% מהזמן, אם אי אפשר 100%, מאשר להיות איתו 10% מהזמן וגם זה לא תמיד. אני מרגישה שאני חיה לבד. אני פה באמצע שום מקום, המשפחה שלי רחוקה, החברות שלי רחוקות, הוא רחוק ואני נשארת מאחור לספוג הכל. אני מתגעגעת לחופש, למושג "לעשות מה שבא לי ומתי שבא לי מבלי לתת דין וחשבון לאף אחד". אני צריכה חופש ביצוע, חופש כלכלי - משהו שאין לי עכשיו. והיחס היחיד שאני מקבלת ממנו זה: תביא לי, תעשי לי, תעזרי, תכיני לי, תפנקי אותי..... זהו... וגם זה בא בדרישות. כאילו מה? אני לא צריכה את כל זה? ואני גם יודעת שאני בעדיפות אחרונה אצלו. הוא מוכן לוותר עליי לפני שיוותר על משהו אחר. אתמול דיברנו, אמרתי לו שכל עוד המצב לא ישתנה (והוא יכול להשתנות, רק הוא לא רוצה לשנות), אין לי עוד מה לחפש פה. ובשורה התחתונה: הוא קרא לי מפונקת, אמר שאני טועה בכל ואני זו שמוותרת עליו ושאני אחליט אם אני רוצה להיפרד או להישאר ולשתוק. אני יודעת ומבינה שכל הנ"ל זה חלק מהאופי שלו ואני לא יכולה לשנות את זה. אבל הוא לא מבין שיש גם את האופי שלי שאי אפשר לשנות. והוא טוען שאני לא בסדר, שצורת החשיבה שלו וההתנהגות שלו היא בסדר גמור ונכונה ושאני זו הבעיה ושאני זו שצריכה להשתנות ולהתאים את עצמי למצב. ואני ממש בדילמה, כי מצד אחד, ההיגיון שלי אומר לי ללכת ולא לסבול את כל הגועל הזה ואני באמת רק רוצה לקום וללכת. ומצד שני, הלב אומר לי תילחמי, תישארי, אתם אוהבים אחד את השנייה, אולי יש מקום לשנות. ויש גם צד שלישי, הצד של אחרי מעשה... "גירושים" מילה מפחידה, אני צעירה, הבושה חונקת אותי, מאבנת אותי לעשות את הצעד. מה עושים עם הבושה? איך אני מסבירה עכשיו לכל מי שמסביבי למה אני צריכה לעזוב? כולם תופסים מאיתנו זוג משמיים.... אשמח לשמוע עצות ודעות (מבלי לתקוף אותי או אותו)....תודה.