הגעתי למסקנה
שכל כל כל כל כל החיים שלי פשוט מתחרבנים לי, בכל פעם מחדש, בגלל היותי אחות שכולה. הלימודים והבגרויות חיי החברה ועוד כ"כ הרבה דברים. רוב הפחדים שלי קשורים מי יותר ומי פחות למוות של אחותי. רוב החלומות שלי קשורים בעקיפין למוות שלה. אבל חס וחלילה שאני לא אזכה לחלום ממש עליה. לא זה לא קורה לי. כל כך הרבה דברים נהרסים לי בגלל המוות שלה. אי הנוכחות שלה כל כך מפריעה לי ומטרידה אותי, עד שלפעמים (כמו עכשיו) אני לא יכולה לנשום עמוק. אני פשוט לא מצליחה, הנשימה נתקעת לי. לבכות? גם זה לא ממש הולך לי. אני כל הזמן משאירה את כל הרגשות שלי בפנים, מסרבת לדבר עם אנשים עליה ועל מותה (חוץ מכם, ועוד בודדים). פשוט מועקה, ג'יפה כזאת בלב, שכמעט ולא מרפה ממני. אין יום בו אני לא נזכרת בה וחושבת עליה. וכבר עברו 13 שנים!!! האם נגזר גורלי וגורל כל אחי השכולים שלא לחיות כרגיל? שלא להנות? שלא "להמשיך הלאה". פשוט אין לי מושג מה לעשות. נמאס לי כל כך מה"נפילות" האלה, כפי שהגרנו אותן כאן בפורום. אני מרגישה שכבר רוב חיי אני בנפילות, ואילו מדי פעם יש איזושהי עליה משמחת קטנטונת. אני גם מרגישה שאני שני אנשים. האני האמיתית השכולה העצובה, והמסכה של האני הרגילה- שאותה אני מראה לכל העולם. "הזמן הוא לא רופא, הוא רק מביא הקלה". ואני חושבת לעצמי, האם הוא בכלל מביא הקלה, או שגם את זה אין ביכולתו לעשות.
שכל כל כל כל כל החיים שלי פשוט מתחרבנים לי, בכל פעם מחדש, בגלל היותי אחות שכולה. הלימודים והבגרויות חיי החברה ועוד כ"כ הרבה דברים. רוב הפחדים שלי קשורים מי יותר ומי פחות למוות של אחותי. רוב החלומות שלי קשורים בעקיפין למוות שלה. אבל חס וחלילה שאני לא אזכה לחלום ממש עליה. לא זה לא קורה לי. כל כך הרבה דברים נהרסים לי בגלל המוות שלה. אי הנוכחות שלה כל כך מפריעה לי ומטרידה אותי, עד שלפעמים (כמו עכשיו) אני לא יכולה לנשום עמוק. אני פשוט לא מצליחה, הנשימה נתקעת לי. לבכות? גם זה לא ממש הולך לי. אני כל הזמן משאירה את כל הרגשות שלי בפנים, מסרבת לדבר עם אנשים עליה ועל מותה (חוץ מכם, ועוד בודדים). פשוט מועקה, ג'יפה כזאת בלב, שכמעט ולא מרפה ממני. אין יום בו אני לא נזכרת בה וחושבת עליה. וכבר עברו 13 שנים!!! האם נגזר גורלי וגורל כל אחי השכולים שלא לחיות כרגיל? שלא להנות? שלא "להמשיך הלאה". פשוט אין לי מושג מה לעשות. נמאס לי כל כך מה"נפילות" האלה, כפי שהגרנו אותן כאן בפורום. אני מרגישה שכבר רוב חיי אני בנפילות, ואילו מדי פעם יש איזושהי עליה משמחת קטנטונת. אני גם מרגישה שאני שני אנשים. האני האמיתית השכולה העצובה, והמסכה של האני הרגילה- שאותה אני מראה לכל העולם. "הזמן הוא לא רופא, הוא רק מביא הקלה". ואני חושבת לעצמי, האם הוא בכלל מביא הקלה, או שגם את זה אין ביכולתו לעשות.
וכשאת מפסיקה לפחד מהנפילות ומקבלת אותן כחלק ממה שיש. כחלק מעצמך. כחלק של עצמך, שהוא בסדר ונורמלי, שצריך לפעמים לנוח ולקבל חיבוק.. אז מתחיל להזדחל איזון למערכת. איזון שאת בונה. ולילה טוב שיהיה לך, מכל הצדדים.