הדבורה מאיה
New member
הגעתי להחלטה.
טוב, אז ככה: אני לא יודעת אם אתם יודעים אבל בזמן האחרון היו לי המון התלבטויות בקשר להמשך הטיפול האישפוז יום. והיום הגעתי להחלטה. הבוקר הלכתי לעבוד בגנון בו עבדתי עד היכנסי לאישפוז זה (וגם כמה לפניו) ופתאום גיליתי שהעולם ממשיך לרוץ קדימה. עד עכשיו חשבתי וחכחתי בדעתי מה הלאה, והאם אני עושה נכון שאני ממשיכה במסגרת האישפוז ולא חוזרת לחיים הנורמלים בחוץ. ואחרי מה שראיתי היום הבנתי שכל האישפוז הזה זו טעות אחת גדולה. בבוקר ניכנסתי לגנון. ופתאום שמעתי צעקות ``מאיה`` מכל הכיוונים, ומלא זעטוטים קטנים קפצו עלי עם חיבוקים ונשיקות. איך יכולתי לחשוב שהם לא יזכרו אותי? כל כך הרבה זמן לא הייתי שם, ופתאום חזרתי והרגשתי כאילו חזרתי הביתה. ואז גם הבנתי עד כמה זה חסר לי. חסרים לי הילדים, חסרה לי המסגרת, חסרים לי האנשים שנותק איתם הקשר בעקבות כל הסיפור. חסרים לי החיים שבחוץ. חסרה לי האהבה שאני מקבלת מהילדים, חסרים לי החגים וכל הפעילויות שיש בשנה ושאותם אני חווה בגן. חסרה לי ההרגשה שאני עושה משהו, שאני חלק מהקיבוץ, תורמת במה שאני יכולה ולא חייה כטפילה על גבם של אחרים. חסרה לי הסביבה הבריאה, זו שלא נותנת לי לשקוע למטה אלא מושכת אותי למעלה. אחרי שהשתחררתי מאישפוז אחד ארוך נורא, של שנה שלמה, פתאום ראיתי שיש חיים בחוץ. אחרי כל כך הרבה שנים בבתי חולים, סגורה ומסוגרת, חזרתי לחיים למרות שכולם היו בטוחים שאני לא אצליח להחזיק בחוץ. כבר הכריזו עלי כחולה כרונית, כזו שלא יכולה לחיות מחוץ לקירות בית החולים. זה היה לפני כשנתיים. מאז היו לי עוד אישפוזים, אבל כאלו קצרים יחסית, שאחריהם חזרתי החוצה לגן, לקיבוץ, לבית, למשפחה. והגעתי למסקנה שאי אפשר להחלים במקום חולה. זה היה המוטו שלי. המשכתי ללכת לטיפול, אבל לא במסגרת אישפוז קבוע. והיה לי טוב. התחלתי לחיות. אני לא אומרת שהיה קל, אבל היה שווה. ופתאום אני מוצאת עצמי שוב במסגרת אישפוזית, לאורך תקופה ארוכה. הגעתי לזה די במקרה, וזה לא היה מתוכנן. הפסקתי את העבודה והלימודים שהתחלתי, וניכנסתי לטיפול שאמור היה להימשך, כמו שאמרו לי בהתחלה, כשבועיים עד חודש. ולזה הסכמתי. ופתאום אני תופסת עצמי כשאני נמצאת שם כבר חודשים. והתעוררתי. והבנתי שזה נוגד את הסיסמא שלי, שנישבעתי לעצמי שאלך בעקבותיה. אי אפשר להבריא במקום חולה. ואחרי מה שהיה היום - אני כבר בטוחה. הספק שהכניסו לי שם, שאני לא מוכנה עדיין לחזור לחיים בחוץ, התפוגג. אני רוצה לחזור לחיות. להפסיק לבדוק כל הזמן מה ולמה אני הרגשתי אתמול לא טוב, להחזיר עצמי למסגרת שדורשת ממני להיות עסוקה בדברים אחרים, דברים בריאים. ולשאוב מזה את הסיפוק ואת הכוח להמשיך הלאה. אני יודעת שלא ניפטרתי מהבעיות שלי, ושיש לי עוד הרבה עבודה. אבל אני חושבת שיש לי הרבה יותר סיכוי לעשות אותה ולהמשיך קדימה ממקום שבו אני מרגישה יותר חזקה. מקום בו אני מרגישה כמו אדם, ולא כמו חולה. מקווה שהסברתי עצמי כך שתבינו ולא תחשבו שאני בורחת מטיפול שקשה לי. כי זה לא כך. באמת לא. להפך. יהיה קשה, אבל אני אהיה חייבת להמשיך הלאה. להרים את הראש ולחזור לחיים. כי אני בתפקיד. לא סתם חולה. אוהבת אתכם סומכת ומקווה שגם אז, ברגעים הקשים שיבואו, תהיו שם בשבילי. ואז זה יהיה עוד יותר חשוב מעכשיו. שלכם תמיד מאיה הפרה\דבורה.
טוב, אז ככה: אני לא יודעת אם אתם יודעים אבל בזמן האחרון היו לי המון התלבטויות בקשר להמשך הטיפול האישפוז יום. והיום הגעתי להחלטה. הבוקר הלכתי לעבוד בגנון בו עבדתי עד היכנסי לאישפוז זה (וגם כמה לפניו) ופתאום גיליתי שהעולם ממשיך לרוץ קדימה. עד עכשיו חשבתי וחכחתי בדעתי מה הלאה, והאם אני עושה נכון שאני ממשיכה במסגרת האישפוז ולא חוזרת לחיים הנורמלים בחוץ. ואחרי מה שראיתי היום הבנתי שכל האישפוז הזה זו טעות אחת גדולה. בבוקר ניכנסתי לגנון. ופתאום שמעתי צעקות ``מאיה`` מכל הכיוונים, ומלא זעטוטים קטנים קפצו עלי עם חיבוקים ונשיקות. איך יכולתי לחשוב שהם לא יזכרו אותי? כל כך הרבה זמן לא הייתי שם, ופתאום חזרתי והרגשתי כאילו חזרתי הביתה. ואז גם הבנתי עד כמה זה חסר לי. חסרים לי הילדים, חסרה לי המסגרת, חסרים לי האנשים שנותק איתם הקשר בעקבות כל הסיפור. חסרים לי החיים שבחוץ. חסרה לי האהבה שאני מקבלת מהילדים, חסרים לי החגים וכל הפעילויות שיש בשנה ושאותם אני חווה בגן. חסרה לי ההרגשה שאני עושה משהו, שאני חלק מהקיבוץ, תורמת במה שאני יכולה ולא חייה כטפילה על גבם של אחרים. חסרה לי הסביבה הבריאה, זו שלא נותנת לי לשקוע למטה אלא מושכת אותי למעלה. אחרי שהשתחררתי מאישפוז אחד ארוך נורא, של שנה שלמה, פתאום ראיתי שיש חיים בחוץ. אחרי כל כך הרבה שנים בבתי חולים, סגורה ומסוגרת, חזרתי לחיים למרות שכולם היו בטוחים שאני לא אצליח להחזיק בחוץ. כבר הכריזו עלי כחולה כרונית, כזו שלא יכולה לחיות מחוץ לקירות בית החולים. זה היה לפני כשנתיים. מאז היו לי עוד אישפוזים, אבל כאלו קצרים יחסית, שאחריהם חזרתי החוצה לגן, לקיבוץ, לבית, למשפחה. והגעתי למסקנה שאי אפשר להחלים במקום חולה. זה היה המוטו שלי. המשכתי ללכת לטיפול, אבל לא במסגרת אישפוז קבוע. והיה לי טוב. התחלתי לחיות. אני לא אומרת שהיה קל, אבל היה שווה. ופתאום אני מוצאת עצמי שוב במסגרת אישפוזית, לאורך תקופה ארוכה. הגעתי לזה די במקרה, וזה לא היה מתוכנן. הפסקתי את העבודה והלימודים שהתחלתי, וניכנסתי לטיפול שאמור היה להימשך, כמו שאמרו לי בהתחלה, כשבועיים עד חודש. ולזה הסכמתי. ופתאום אני תופסת עצמי כשאני נמצאת שם כבר חודשים. והתעוררתי. והבנתי שזה נוגד את הסיסמא שלי, שנישבעתי לעצמי שאלך בעקבותיה. אי אפשר להבריא במקום חולה. ואחרי מה שהיה היום - אני כבר בטוחה. הספק שהכניסו לי שם, שאני לא מוכנה עדיין לחזור לחיים בחוץ, התפוגג. אני רוצה לחזור לחיות. להפסיק לבדוק כל הזמן מה ולמה אני הרגשתי אתמול לא טוב, להחזיר עצמי למסגרת שדורשת ממני להיות עסוקה בדברים אחרים, דברים בריאים. ולשאוב מזה את הסיפוק ואת הכוח להמשיך הלאה. אני יודעת שלא ניפטרתי מהבעיות שלי, ושיש לי עוד הרבה עבודה. אבל אני חושבת שיש לי הרבה יותר סיכוי לעשות אותה ולהמשיך קדימה ממקום שבו אני מרגישה יותר חזקה. מקום בו אני מרגישה כמו אדם, ולא כמו חולה. מקווה שהסברתי עצמי כך שתבינו ולא תחשבו שאני בורחת מטיפול שקשה לי. כי זה לא כך. באמת לא. להפך. יהיה קשה, אבל אני אהיה חייבת להמשיך הלאה. להרים את הראש ולחזור לחיים. כי אני בתפקיד. לא סתם חולה. אוהבת אתכם סומכת ומקווה שגם אז, ברגעים הקשים שיבואו, תהיו שם בשבילי. ואז זה יהיה עוד יותר חשוב מעכשיו. שלכם תמיד מאיה הפרה\דבורה.
מה שלומך?