הגענו למצב מייאש
חבר שלי פוטר לפני כמעט 3 שנים מחברת הייטק גדולה בשנה הראשונה עבד בכמעט 10 חברות שונות, מכל אחת פוטר אחרי תקופה קצרה (תקופה הכי ארוכה שהוא עבד הייתה חודשיים) מאז, הצעות עבודה לא מגיעות, יש בקושי ראיונות שהוא מוזמן אליהם. הוא ניסה בכל עבודה מזדמנת: חלוקת פליירים, מלצרות, טלמרקטינג וכו' ברוב המקרים פשוט לא מתיחסים אליו. מחלוקת פליירים הוא פוטר פעמיים, נאמר לו שהוא לא מספיק מהיר. גם כמאבטח הוא לא היה מספק ופוטר אחרי חודש. עכשיו כבר 3 חודשים שהוא לא הכניס פרוטה הביתה. הבנק שלו מאיים בהוצאה לפועל בגלל החובות שצבר. הוא לא מצליח למכור את האוטו ולכן לא יכול לקבל אבטחת הכנסה. אני אבודת עצות, מה שאני מכניסה להעבודה שלי בקושי מחזיק אותנו, יש לנו ילד. לאחרונה הודיעו לי שיתכנו שינויים בחברה שבה אני מועסקת ויתכן שאפוטר. איך אפשר לחיות ככה? האם משהו לא בסדר איתו? איך אפשר לבנות משפחה ולגדל ילד ולחשוב על עתיד כשמוכרחים לחסוך אפילו באוכל? אני מאד מיואשת, אין לי מושג מה יקרה לנו אבל יתכן שיום אחד נמצא את עצמנו ברחוב - ואין מושיע. הוא בסך הכל בן 34 ואני כמעט בת 30 וכל יום מחדש אני לא מאמינה שהמציאות הזאת מכריחה אותי לשכוח ולוותר על חלומות, על עתיד שרצינו לעצמנו (אפילו להתחתן אנחנו לא יכולים שלא נדבר על בית ועוד ילד). כי כרגע איך שהדברים ניראים - זה פשוט בלתי אפשרי. לאחרונה הופיעו אצלי סממני חרדה עמוקה, ואני שוקלת טיפול פסיכולוגי (אין לי מושג איך אשלם) או משהו שלא אדרר למצב נוראי. אשמח לשמוע ממכם רעיונות, תגובות או סתם מילה מעודדת תודה
חבר שלי פוטר לפני כמעט 3 שנים מחברת הייטק גדולה בשנה הראשונה עבד בכמעט 10 חברות שונות, מכל אחת פוטר אחרי תקופה קצרה (תקופה הכי ארוכה שהוא עבד הייתה חודשיים) מאז, הצעות עבודה לא מגיעות, יש בקושי ראיונות שהוא מוזמן אליהם. הוא ניסה בכל עבודה מזדמנת: חלוקת פליירים, מלצרות, טלמרקטינג וכו' ברוב המקרים פשוט לא מתיחסים אליו. מחלוקת פליירים הוא פוטר פעמיים, נאמר לו שהוא לא מספיק מהיר. גם כמאבטח הוא לא היה מספק ופוטר אחרי חודש. עכשיו כבר 3 חודשים שהוא לא הכניס פרוטה הביתה. הבנק שלו מאיים בהוצאה לפועל בגלל החובות שצבר. הוא לא מצליח למכור את האוטו ולכן לא יכול לקבל אבטחת הכנסה. אני אבודת עצות, מה שאני מכניסה להעבודה שלי בקושי מחזיק אותנו, יש לנו ילד. לאחרונה הודיעו לי שיתכנו שינויים בחברה שבה אני מועסקת ויתכן שאפוטר. איך אפשר לחיות ככה? האם משהו לא בסדר איתו? איך אפשר לבנות משפחה ולגדל ילד ולחשוב על עתיד כשמוכרחים לחסוך אפילו באוכל? אני מאד מיואשת, אין לי מושג מה יקרה לנו אבל יתכן שיום אחד נמצא את עצמנו ברחוב - ואין מושיע. הוא בסך הכל בן 34 ואני כמעט בת 30 וכל יום מחדש אני לא מאמינה שהמציאות הזאת מכריחה אותי לשכוח ולוותר על חלומות, על עתיד שרצינו לעצמנו (אפילו להתחתן אנחנו לא יכולים שלא נדבר על בית ועוד ילד). כי כרגע איך שהדברים ניראים - זה פשוט בלתי אפשרי. לאחרונה הופיעו אצלי סממני חרדה עמוקה, ואני שוקלת טיפול פסיכולוגי (אין לי מושג איך אשלם) או משהו שלא אדרר למצב נוראי. אשמח לשמוע ממכם רעיונות, תגובות או סתם מילה מעודדת תודה