הגעגוע הבלתי נפסק...
חי הוא בין שיחה לשיחה, בין דואר אלקטרוני להודעה.. מנסה לתפוס איך בקלות השתלטה על כל חייו, בטוח הוא היום שאיננו מסוגל לעמוד מול הגירוי בגעגועיו כלפיה. הקול הזה הורס אותו לפעמים, קורא לו ממרחקים, זוהי רוח אהבה הנושבת במעמקי ליבו, ממיסה את הקרח השוכן בתוכו.. שאלה אחת מעסיקה את מחשבותיו בעת האחרונה: היתכן ? כמה געגוע איש צעיר יכול לשאת בתוכו ?? כמה מסוגלת מחשבה אחת ללוות בן-אדם, משחר פקיחת עיניו, ועד החלום המתוק המרחף בשינת לילותיו. אתמול הוא ביקר אצלה אחרי שכבר לא יכל יותר, היה עייף מותש, עמוס בנטל העבודה, רעב יגע לחום שפתיה. גדוש געגוע ומחשבות שכבשו את חייו 24 שעות. לא נכנע לרגע מול שטן העייפות, עד שהבוקר עלה, טבלה היא באלפי נשיקות, פתאום העייפות חלפה לה, הנפש העדינה כבשה אותה, המגע החם הזריק בתוכו שעות על גבי שעות של מרץ בלתי יאומן, להט אהבה שהאיר את עיניו… ושב הוא הבוקר אל השגרה המעייפת , אל הרחוק ממנה, לפני עזיבתו , היסס פעמים: האוכל לעמוד בגודל הפיתוי, לעזוב את הכל ואלך אחריה ?? חיכה רק ללחישה קטנה ממנה, והוא כבר נשאר איתה לנצח.. אך כהרגלו, השכל הבריא לפעמים שולט בצעדיו, רומס כל רגש חם האוחז בתוכו, נסע הוא לדרכו חזרה, ועיניו שוב בוהות, זוכרות ידית של דלת תקועה בידיו, זוכרות מלחמת נפש, בין להמשיך לעוד יום הרחק ממנה ולחיות את כל המחויבויות, או לפתוח את הדלת שוב, ולפרוע את חוב נשיקותיו ?? מה שבטוח, שכך או כך, אין היא הדלת ואין היא המחויבות העוצרת געגועו הבלתי נפסק אליה…
חי הוא בין שיחה לשיחה, בין דואר אלקטרוני להודעה.. מנסה לתפוס איך בקלות השתלטה על כל חייו, בטוח הוא היום שאיננו מסוגל לעמוד מול הגירוי בגעגועיו כלפיה. הקול הזה הורס אותו לפעמים, קורא לו ממרחקים, זוהי רוח אהבה הנושבת במעמקי ליבו, ממיסה את הקרח השוכן בתוכו.. שאלה אחת מעסיקה את מחשבותיו בעת האחרונה: היתכן ? כמה געגוע איש צעיר יכול לשאת בתוכו ?? כמה מסוגלת מחשבה אחת ללוות בן-אדם, משחר פקיחת עיניו, ועד החלום המתוק המרחף בשינת לילותיו. אתמול הוא ביקר אצלה אחרי שכבר לא יכל יותר, היה עייף מותש, עמוס בנטל העבודה, רעב יגע לחום שפתיה. גדוש געגוע ומחשבות שכבשו את חייו 24 שעות. לא נכנע לרגע מול שטן העייפות, עד שהבוקר עלה, טבלה היא באלפי נשיקות, פתאום העייפות חלפה לה, הנפש העדינה כבשה אותה, המגע החם הזריק בתוכו שעות על גבי שעות של מרץ בלתי יאומן, להט אהבה שהאיר את עיניו… ושב הוא הבוקר אל השגרה המעייפת , אל הרחוק ממנה, לפני עזיבתו , היסס פעמים: האוכל לעמוד בגודל הפיתוי, לעזוב את הכל ואלך אחריה ?? חיכה רק ללחישה קטנה ממנה, והוא כבר נשאר איתה לנצח.. אך כהרגלו, השכל הבריא לפעמים שולט בצעדיו, רומס כל רגש חם האוחז בתוכו, נסע הוא לדרכו חזרה, ועיניו שוב בוהות, זוכרות ידית של דלת תקועה בידיו, זוכרות מלחמת נפש, בין להמשיך לעוד יום הרחק ממנה ולחיות את כל המחויבויות, או לפתוח את הדלת שוב, ולפרוע את חוב נשיקותיו ?? מה שבטוח, שכך או כך, אין היא הדלת ואין היא המחויבות העוצרת געגועו הבלתי נפסק אליה…
