תשובה אחרת - הקרב עם השיפוצניק
בשבועות האחרונים עבד בדירתי שיפוצניק חביב.
התיידדנו, ויום אחד הוא אמר לי - "קונג פו שמונג פו אני
אוכל אותך בלי מלח". חייכתי ואמרתי לו, "תשמע אני
אשמח ללכת איתך קצת מכות. בשנים האחרנות כמעט
אף אחד כבר לא רוצה לריב איתי". הוא אמר, "יאללא,
נסיים פה את העבודה ונרד לגינה". אמרתי לו, "לא
חבל שכל האמהות החד הוריות היפות בגן יראו אותך
בוכה?".
הוא חכך בדעתו, ואז פתאום הוא קפץ עלי שם בסלון.
זינקתי לאחור על הספה והתחלתי לבעוט לו ברגליים.
זה כאב לו והוא התרחק. אחר כך אמרתי לו,
"מספיק?", ונעמדתי. משום מה הוא זינק לעבר הרגליים שלי.
לפתתי את גרונו וחנקתי אותו (בעדינות יחסית), תוך שאני מעמיס
עליו את מלוא משקלי. הוא אמר בצרידות - "מה זה? בלי חניקות".
אמרתי לו, "מה אתה רוצה שאני אפצע אותך?".
"מספיק שאלתי?". "מספיק", הוא ענה.
אבל כשבאתי לשחרר אותו הרגשתי את השרירים שלו
נדרכים. חיזקתי שוב את החניקה, ואמרתי לו שאני
לא אשחרר אותו אם הוא מתעקש להמשיך. הוא
אמר אוקיי, ושוב באתי לשחרר ושוב הרגשתי את
השרירים שלו נדרכים. הפעם הדקתי מאוד את אחיזת
החנק, והוא התעייף מאוד.
סיימנו את זה, כמו שהתחלנו את זה, ברוח טובה.
אני לא יודע אם זאת סיטואציה פרקטית של הגנה עצמית.
למעשה זה יותר היה תגרה ידידותית ומהנה, אבל זה הכי
קרוב שהגעתי למשהו כזה בחמש השנים האחרונות.
והסיבה שאני משתף בסיפור הזה (מלבד זה שהוא משעשע
היא שלאחר שנים רבות של תרגולים של טכניקות והדמיות וקרבות,
הרגשתי מאוד בנוח בסיטואציה ההיא, והכול פשוט עבד כמו שצריך.
אז כן אם הולכים על זה מכל הלב ומתמידים, זה עובד די טוב.
