הידיעה שאתה יכול להתגונן משנה משהו ביומיום
עבורי, עימות פיזי הוא משהו שלא התרחש אחרי גיל 12. אבל אני מאוד מודע לפוטנציל האלים שקיים בחיי היומיום, וגם לאירועים "קוואזי-אלימים" (אלימות על הכביש, מילולית, אפילו ביחסים עם פקידה בבנק) בכלל, בכל סיטואציה שיש בה ניגוד מסויים של עניינים.
כנראה, איפשהו במוח הפרימיטיבי שלי, ואני חושב ששל רוב האנשים, אנחנו נזהרים יותר ומתנהגים שונה מול אנשים שנתפסים כפיזית - "מסוכנים".
אני מסתובב ביום יום עם תחושת בטחון עצמי שנובע מהתחושה שאם חס-וחלילה אקלע לעימות פיזי (נוער שיכור שייטפל אליי ואל אשתי ברחוב? נהג מטורף שיחליט שגנבתי לו את החנייה?) אני אוכל לשמור עליי ועל הסובבים אותי בצורה כנראה סבירה.
הבטחון הזה, להערכתי, משודר לסביבה והופך אותי למטרה פחות נוחה לכל מיני חולירות אלימים למיניהם.
חרב הפיפיות, ואותה אני לא יודע למדוד, היא האם התחושה שלי (שאולי אפילו אינה נכונה כי מעולם לא עמדה למבחן) תביא אותי, אפילו באופן לא מודע, לשקול אלימות כאופציה, כלומר אולי אני "מבקש" אלימות באיזה אופן? אני לא יודע...
עבורי, עימות פיזי הוא משהו שלא התרחש אחרי גיל 12. אבל אני מאוד מודע לפוטנציל האלים שקיים בחיי היומיום, וגם לאירועים "קוואזי-אלימים" (אלימות על הכביש, מילולית, אפילו ביחסים עם פקידה בבנק) בכלל, בכל סיטואציה שיש בה ניגוד מסויים של עניינים.
כנראה, איפשהו במוח הפרימיטיבי שלי, ואני חושב ששל רוב האנשים, אנחנו נזהרים יותר ומתנהגים שונה מול אנשים שנתפסים כפיזית - "מסוכנים".
אני מסתובב ביום יום עם תחושת בטחון עצמי שנובע מהתחושה שאם חס-וחלילה אקלע לעימות פיזי (נוער שיכור שייטפל אליי ואל אשתי ברחוב? נהג מטורף שיחליט שגנבתי לו את החנייה?) אני אוכל לשמור עליי ועל הסובבים אותי בצורה כנראה סבירה.
הבטחון הזה, להערכתי, משודר לסביבה והופך אותי למטרה פחות נוחה לכל מיני חולירות אלימים למיניהם.
חרב הפיפיות, ואותה אני לא יודע למדוד, היא האם התחושה שלי (שאולי אפילו אינה נכונה כי מעולם לא עמדה למבחן) תביא אותי, אפילו באופן לא מודע, לשקול אלימות כאופציה, כלומר אולי אני "מבקש" אלימות באיזה אופן? אני לא יודע...