הגישה הדתית מול הגישה החילונית
השלום והברכה ! בהמשך לדברים, מצ"ב לעיונכם חומר בנושא הגישה הדתית מול הגישה החילונית : כפי שכבר הוזכר לעיל, הספרות התורנית לא הרבתה עד כה בדיונים תיאורטיים בשאלת היחס להומוסקסואליות, ומשום כך קשה להציג גישה אופיינית מסוג זה על בסיס שיטתי. יוצא מכלל זה הוא הדיון הממצה בנושא שערך רבי משה פיינשטיין (אגרות משה או"ח ד, קטו). דיון שניתן למצוא בו מענה לשאלות העיקריות שבנושא דידן: מדוע מגונה כל כך חטא משכב זכר, מהו המניע של מי שחוטא בחטא זה, ובאילו דרכים ניתן להתמודד עם היצר לקיום משכב זכר. נראה כי דבריו של בעל אגרות משה יכולים להיחשב כמשקפים את התפיסה הדתית הרווחת הן על פי תוכנם והן בשל סמכותו הרבה של כותבם. אך בנוסף אביא דעות והשקפות נוספות בהמשך. רבי משה פיינשטיין (= רמ"פ), מבהיר בתחילת דבריו את חומרת איסור משכב זכר ומוכיח אותה בכך שאף בני נח הוזהרו עליו, ובכך שהתורה ענשה על חטא זה בסקילה ובכרת. יתירה מזאת, הוא מדגיש, שאיסור זה זכה באופן מיוחד לכינוי "תועבה", זאת מעבר למה שנאמר בתורה על שאר איסורי העריות. ההסבר לכך נעוץ לדעתו, באופי האיסור ומכאן חומרתו. בעוד שאיסורים אחרים עובר עליהם החוטא לשם הנאה ותאווה, הרי שבמשכב זכר אין מקום לכל תאווה שהיא, לדעתו. כך מסביר רמ"פ את דברי הגמרא (נדרים נא ע"ב) על המילה "תועבה" בהקשר של משכב זכר: "תועה אתה בא" שבדרך הטבע יש לבני אדם תאווה למשכב הנשים, "אבל למשכב זכר ליכא שום תאווה מצד הבריאה, וכל התאווה לזה הוא רק תועה מהטבע". דרישת הביטוי "תועבה" אצל חז"ל, שכאמור לעיל ניתן לראות בה מידה של גילוי הבנה כלפי החוטא כמי שתועה בדרכו, באה אליבא דרמ"פ להבליט דווקא את חומרת החטא, ואת דרגת הקלקול והעיוות שבו. כאן עולה כמובן השאלה: אם אין לאדם כל תאווה למשכב זכר, מהו, אפוא, בכל זאת המניע שלו בעשותו חטא זה ? תשובת רמ"פ על כך נחרצת: "שיצר הרע זה אינו אלא מחמת שהוא דבר אסור, שהוא כמו להכעיס ח"ו". יש כאן אם כן, לדעת רמ"פ, דחף של עבירה לשמה, לענ"ד, העובר על משכב זכר מתאווה לו דווקא משום שהדבר אסור, מתוך רצון להמרות פי הבורא ולעבור על מצוותיו: "שכל התאווה הוא רק מחמת שהוא דבר אסור, ויצר הרע מסיתו להמרות נגד רצון ה' ". משמעות עובדה זו היא בכך, שבעוד שבחטאים אחרים יכול האדם לתרץ את מעשיו בכך שהתפתה אחרי יצריו הטבעיים, הרי שבאיסור משכב זכר "אין להרשע העובר על זה שום טענה לתרץ את עצמו, כי לא היה שייך להתאוות לעבירה זו", דברי רמ"פ. על בסיס הנחות אלו, מציע רמ"פ דרך טיפול: הדרך להיגמל מחטא זה היא לדעתו, באמצעות השרשת ההכרה בדבר חומרת האיסור והיותו מגונה מכל בחינה שהיא. רמ"פ כותב את דבריו כתשובה לבחור הרוצה לשוב בתשובה מחטא זה, והוא מציע לאותו בחור, להעמיק את הכרתו בחומרת החטא, על ידי התבוננות בעניין מתוך שלוש פרספקטיבות שונות: א. התורה – היותו מגונה ונתעב על פי התורה. ב. הטבע – היותו יוצא מגדר הטבע, ולפיכך פסול מכל וכל מבחינה טבעית. ג. האנושיות – היותו פסול ושפל בעיני הבריות, שהעובר על איסור זה "נעשה שפל ובזוי בתכלית השפלות", ולדבריו: "כל העולם, אף הרשעים, מבזים לבעלי עבירה דמשכב זכר". רמ"פ סובר עוד שההומוסקסואל זוכה ליחס של ביזוי וזלזול אף מצד השותף שלו לעבירה, ולא רק מצד שאר בני אדם, כלשונו: "ואף בעיני הרשע השני שעושה עימו העבירה הוא מזולזל ובזוי". רמ"פ (אגרות משה יו"ד ג, קטו) רואה בתיעוב משכב זכר, על פי תפיסתו, הנחה אמונית כה עקרונית וכה בסיסית עד שהוא רואה בעצם העיסוק בשאלת טעמו של איסור משכב זכר שאלה לא לגיטימית שיש בה כדי "להקליש" את חומרת האיסור. רמ"פ דן שם בספר שהמוציא לאור שלו יחסו לרבי יהודה החסיד, והוא דוחה אותו כמזוייף, בין השאר על פי דבריו בנושא משכב זכר. לעניין המונח "תועבה" – בעולם ההלכה התרחש תהליך שבמסגרתו הוגדרו מחדש רבות מהגישות המסורתיות אל מי שנטייתם המולדת היא להעדיף את בני מינם. בתקופות קודמות ראו זאת כ"תועבה" במובן הלא-סובלני ביותר של המילה- מילה הנגזרת מאותו שורש ממנו נגזר הפועל "לתעב". ייתכן שהמונח "תועבה" מתייחס במובהק לדת ולעבודת אלילים, כבספר ישעיה (מד/יט), או אפילו לאליל מסויים, כבספר מלכים ב' (כג/יג), בו מכונה האל מלכום "תועבת בני עמון". מבחינה היסטורית היו היחסים בין בני אותו מין מקושרים גם עם זנות למטרות פולחן. השווה ספר דברים כג/יח, מלכים א' יד/כד, טו/יב, כב/מז. ואכן, אם בודקים את ההקשרים במקרא שבהם מאוזכרים יחסי מין בין גברים, מתברר שכולם, ללא יוצא מן הכלל, מתייחסים לנטיות אלימות ותוקפניות. אם לחוקים שהיו נהוגים בתרבויות מסופוטמיות אחרות יש זיקה כלשהי לפסוק בספר ויקרא (יח/כב), אפשר אולי לפענח מתוך כך את כוונתה האמיתית של התורה, כלומר, ייתכן מאוד שהאיסור על יחסי מין בין גברים מתייחס ל: א. גילוי עריות בין אב לבן- בדומה לאיסור המופיע בחוקי החתים. ב. אונס- בדומה לתיאור מן התקופה האשורית התיכונה. ואכן, על פי פרשנות התלמוד במסכת סנהדרין (נד, ב), המילה "זכר" כוללת גם בן זכר, "זכר" במקרא אכן מתאר במקרים רבים בן זכר (השווה שמות יב/מח, ויקרא יב/ב, טו/לג, כז/ג-ו, ישעיה סו/ז). אם זוהי אכן משמעותו האמיתית של הכתוב (וזאת אי אפשר לדעת בודאות) אז ייתכן שהאיסור לא הוטל על יחסים מונוגמיים בין שני גברים, אלא על גילוי עריות ואונס, כלומר, על מי שתוקפים בני אדם אחרים, כגון האונס שבוי מלחמה, או תוקף ילדים (השווה סנהדרין נד, ב). פרשנות זו של הפשט, תואמת את יתר הפסוקים במקרא המתייחסים לסוג תוקפני של יחסי מין בין גברים. לדוגמא, סיפור סדום (בראשית יט/א-יא) וסיפור אלישע בגבעה (שופטים יט/א-כה) שימשו רבות למטרות התפלסמות הומופוביות השוללות יחסים בין גברים. האגדה מספרת גם כי חם שכב עם אביו, ויש את עניין נבוכדנצר מלך בבל שביצע מעשה סדום במלכים שנפלו בשביו. החכמים הציעו במסכת מועד קטן יז, א ובמסכת קידושין מ,א ש"אדם שיצרו מתגבר עליו ילך למקום שאין מכירין אותו וילבש שחורים ויעשה מה שלבו חפץ ולא יחלל שם שמיים בפרהסיא". אין סיבה להניח שמשפט זה מתייחס רק לאדם ש"יצרו" מושך אותו לקיים יחסי מין עם בני המין השני. ייתכן בהחלט שהוא מדבר גם על היצר לקיים יחסים עם בני אותו מין. ככל שהיה מדובר במלומד נכבד יותר, כן היה חילול השם הכרוך בכך חמור יותר. רבני התלמוד חששו במיוחד שתלמיד חכם הנמשך לגברים יביא חרפה ושערוריה אם יפעל לפי דחפיו בתוך קהילתו שלו. יש לשים לב, שע"פ התוס' במסכת מועד קטן, עצתו של רבי אילעאי לא נועדה לתת רשות לדבר עבירה אלא רק להוות אמצעי זהירות, מתוך הנחה שאם ילך אדם למקום אחר לבוש שחורים, יצרו ידעך, על פי רבנו חננאל. בתוס' למסכת חגיגה (טז, ב) הכתוב חולק על רבנו חננאל, בטענה, שאין להוציא את דבריו של רבי אילעאי מהקשרם הברור. מה שעולה בבהירות מהתלמוד הוא שאכן קיימים בני אדם שאינם מסוגלים לשלוט ביצרם. בברכת חונן הדעת.
השלום והברכה ! בהמשך לדברים, מצ"ב לעיונכם חומר בנושא הגישה הדתית מול הגישה החילונית : כפי שכבר הוזכר לעיל, הספרות התורנית לא הרבתה עד כה בדיונים תיאורטיים בשאלת היחס להומוסקסואליות, ומשום כך קשה להציג גישה אופיינית מסוג זה על בסיס שיטתי. יוצא מכלל זה הוא הדיון הממצה בנושא שערך רבי משה פיינשטיין (אגרות משה או"ח ד, קטו). דיון שניתן למצוא בו מענה לשאלות העיקריות שבנושא דידן: מדוע מגונה כל כך חטא משכב זכר, מהו המניע של מי שחוטא בחטא זה, ובאילו דרכים ניתן להתמודד עם היצר לקיום משכב זכר. נראה כי דבריו של בעל אגרות משה יכולים להיחשב כמשקפים את התפיסה הדתית הרווחת הן על פי תוכנם והן בשל סמכותו הרבה של כותבם. אך בנוסף אביא דעות והשקפות נוספות בהמשך. רבי משה פיינשטיין (= רמ"פ), מבהיר בתחילת דבריו את חומרת איסור משכב זכר ומוכיח אותה בכך שאף בני נח הוזהרו עליו, ובכך שהתורה ענשה על חטא זה בסקילה ובכרת. יתירה מזאת, הוא מדגיש, שאיסור זה זכה באופן מיוחד לכינוי "תועבה", זאת מעבר למה שנאמר בתורה על שאר איסורי העריות. ההסבר לכך נעוץ לדעתו, באופי האיסור ומכאן חומרתו. בעוד שאיסורים אחרים עובר עליהם החוטא לשם הנאה ותאווה, הרי שבמשכב זכר אין מקום לכל תאווה שהיא, לדעתו. כך מסביר רמ"פ את דברי הגמרא (נדרים נא ע"ב) על המילה "תועבה" בהקשר של משכב זכר: "תועה אתה בא" שבדרך הטבע יש לבני אדם תאווה למשכב הנשים, "אבל למשכב זכר ליכא שום תאווה מצד הבריאה, וכל התאווה לזה הוא רק תועה מהטבע". דרישת הביטוי "תועבה" אצל חז"ל, שכאמור לעיל ניתן לראות בה מידה של גילוי הבנה כלפי החוטא כמי שתועה בדרכו, באה אליבא דרמ"פ להבליט דווקא את חומרת החטא, ואת דרגת הקלקול והעיוות שבו. כאן עולה כמובן השאלה: אם אין לאדם כל תאווה למשכב זכר, מהו, אפוא, בכל זאת המניע שלו בעשותו חטא זה ? תשובת רמ"פ על כך נחרצת: "שיצר הרע זה אינו אלא מחמת שהוא דבר אסור, שהוא כמו להכעיס ח"ו". יש כאן אם כן, לדעת רמ"פ, דחף של עבירה לשמה, לענ"ד, העובר על משכב זכר מתאווה לו דווקא משום שהדבר אסור, מתוך רצון להמרות פי הבורא ולעבור על מצוותיו: "שכל התאווה הוא רק מחמת שהוא דבר אסור, ויצר הרע מסיתו להמרות נגד רצון ה' ". משמעות עובדה זו היא בכך, שבעוד שבחטאים אחרים יכול האדם לתרץ את מעשיו בכך שהתפתה אחרי יצריו הטבעיים, הרי שבאיסור משכב זכר "אין להרשע העובר על זה שום טענה לתרץ את עצמו, כי לא היה שייך להתאוות לעבירה זו", דברי רמ"פ. על בסיס הנחות אלו, מציע רמ"פ דרך טיפול: הדרך להיגמל מחטא זה היא לדעתו, באמצעות השרשת ההכרה בדבר חומרת האיסור והיותו מגונה מכל בחינה שהיא. רמ"פ כותב את דבריו כתשובה לבחור הרוצה לשוב בתשובה מחטא זה, והוא מציע לאותו בחור, להעמיק את הכרתו בחומרת החטא, על ידי התבוננות בעניין מתוך שלוש פרספקטיבות שונות: א. התורה – היותו מגונה ונתעב על פי התורה. ב. הטבע – היותו יוצא מגדר הטבע, ולפיכך פסול מכל וכל מבחינה טבעית. ג. האנושיות – היותו פסול ושפל בעיני הבריות, שהעובר על איסור זה "נעשה שפל ובזוי בתכלית השפלות", ולדבריו: "כל העולם, אף הרשעים, מבזים לבעלי עבירה דמשכב זכר". רמ"פ סובר עוד שההומוסקסואל זוכה ליחס של ביזוי וזלזול אף מצד השותף שלו לעבירה, ולא רק מצד שאר בני אדם, כלשונו: "ואף בעיני הרשע השני שעושה עימו העבירה הוא מזולזל ובזוי". רמ"פ (אגרות משה יו"ד ג, קטו) רואה בתיעוב משכב זכר, על פי תפיסתו, הנחה אמונית כה עקרונית וכה בסיסית עד שהוא רואה בעצם העיסוק בשאלת טעמו של איסור משכב זכר שאלה לא לגיטימית שיש בה כדי "להקליש" את חומרת האיסור. רמ"פ דן שם בספר שהמוציא לאור שלו יחסו לרבי יהודה החסיד, והוא דוחה אותו כמזוייף, בין השאר על פי דבריו בנושא משכב זכר. לעניין המונח "תועבה" – בעולם ההלכה התרחש תהליך שבמסגרתו הוגדרו מחדש רבות מהגישות המסורתיות אל מי שנטייתם המולדת היא להעדיף את בני מינם. בתקופות קודמות ראו זאת כ"תועבה" במובן הלא-סובלני ביותר של המילה- מילה הנגזרת מאותו שורש ממנו נגזר הפועל "לתעב". ייתכן שהמונח "תועבה" מתייחס במובהק לדת ולעבודת אלילים, כבספר ישעיה (מד/יט), או אפילו לאליל מסויים, כבספר מלכים ב' (כג/יג), בו מכונה האל מלכום "תועבת בני עמון". מבחינה היסטורית היו היחסים בין בני אותו מין מקושרים גם עם זנות למטרות פולחן. השווה ספר דברים כג/יח, מלכים א' יד/כד, טו/יב, כב/מז. ואכן, אם בודקים את ההקשרים במקרא שבהם מאוזכרים יחסי מין בין גברים, מתברר שכולם, ללא יוצא מן הכלל, מתייחסים לנטיות אלימות ותוקפניות. אם לחוקים שהיו נהוגים בתרבויות מסופוטמיות אחרות יש זיקה כלשהי לפסוק בספר ויקרא (יח/כב), אפשר אולי לפענח מתוך כך את כוונתה האמיתית של התורה, כלומר, ייתכן מאוד שהאיסור על יחסי מין בין גברים מתייחס ל: א. גילוי עריות בין אב לבן- בדומה לאיסור המופיע בחוקי החתים. ב. אונס- בדומה לתיאור מן התקופה האשורית התיכונה. ואכן, על פי פרשנות התלמוד במסכת סנהדרין (נד, ב), המילה "זכר" כוללת גם בן זכר, "זכר" במקרא אכן מתאר במקרים רבים בן זכר (השווה שמות יב/מח, ויקרא יב/ב, טו/לג, כז/ג-ו, ישעיה סו/ז). אם זוהי אכן משמעותו האמיתית של הכתוב (וזאת אי אפשר לדעת בודאות) אז ייתכן שהאיסור לא הוטל על יחסים מונוגמיים בין שני גברים, אלא על גילוי עריות ואונס, כלומר, על מי שתוקפים בני אדם אחרים, כגון האונס שבוי מלחמה, או תוקף ילדים (השווה סנהדרין נד, ב). פרשנות זו של הפשט, תואמת את יתר הפסוקים במקרא המתייחסים לסוג תוקפני של יחסי מין בין גברים. לדוגמא, סיפור סדום (בראשית יט/א-יא) וסיפור אלישע בגבעה (שופטים יט/א-כה) שימשו רבות למטרות התפלסמות הומופוביות השוללות יחסים בין גברים. האגדה מספרת גם כי חם שכב עם אביו, ויש את עניין נבוכדנצר מלך בבל שביצע מעשה סדום במלכים שנפלו בשביו. החכמים הציעו במסכת מועד קטן יז, א ובמסכת קידושין מ,א ש"אדם שיצרו מתגבר עליו ילך למקום שאין מכירין אותו וילבש שחורים ויעשה מה שלבו חפץ ולא יחלל שם שמיים בפרהסיא". אין סיבה להניח שמשפט זה מתייחס רק לאדם ש"יצרו" מושך אותו לקיים יחסי מין עם בני המין השני. ייתכן בהחלט שהוא מדבר גם על היצר לקיים יחסים עם בני אותו מין. ככל שהיה מדובר במלומד נכבד יותר, כן היה חילול השם הכרוך בכך חמור יותר. רבני התלמוד חששו במיוחד שתלמיד חכם הנמשך לגברים יביא חרפה ושערוריה אם יפעל לפי דחפיו בתוך קהילתו שלו. יש לשים לב, שע"פ התוס' במסכת מועד קטן, עצתו של רבי אילעאי לא נועדה לתת רשות לדבר עבירה אלא רק להוות אמצעי זהירות, מתוך הנחה שאם ילך אדם למקום אחר לבוש שחורים, יצרו ידעך, על פי רבנו חננאל. בתוס' למסכת חגיגה (טז, ב) הכתוב חולק על רבנו חננאל, בטענה, שאין להוציא את דבריו של רבי אילעאי מהקשרם הברור. מה שעולה בבהירות מהתלמוד הוא שאכן קיימים בני אדם שאינם מסוגלים לשלוט ביצרם. בברכת חונן הדעת.
