הגיע הזמן שאתלונן..

[ב ה י ר]

הגיע הזמן שאתלונן..

יש בי תחושה שמאוד מציקה. לא ראיתי את הנושא הזה עולה בפורום ויש לי הרגשה שמשהו מעווות בטפיסה שלי. כל פעם שהאיקס מתקשר לבטל מפגש עם הילדה עולה בי הזעם הזה. אני מתכננת על הימים שלי לבד..דוחסת את כל הדברים שאני צריכה לעשות הכל מתוכננן לי לא מאבדת את "זמן הזהב" שלי. ואז שהוא מבטל, מרגישה את הכעס עליו הכל עולה לי. ניזכרת כמה הוא רצה את הילדה הזאת וכמה הוא לא היה שותף בגידולה. חושבת על העסק שפתח אחריי הגירושין על הזמן הפנוי שיש לו להשקיע בעצמו בחיים שלו בעתיד שלו. ואני מתמלאת קינאה, אני מונעת מהקינאה. זה לא שלא טוב לי כיום , עושה כמעט את כל מה שרציתי. אבל מוגבלת, מרגישה סירבול עם העוול הילדה, לא יכולה לקחת סיכונים מיותרים, כל הזמן האחריות והמחוייבות לילדה בראש סדר עדיפויות. ולא, זה לא מרצון...זה ממועקה..זה מחוסר ברירה, מאחריות . לא העזוב אותה אף פעם, אבל התחושה הזאת מתסכלת אותי, גורמת לי להרגיש "אמא רעה" גורמת לי לכעוס על עצמי ולהגיע "לשורשים" כמה הייתי חסרת אחריות וקלת דעת להביא אותה לעולם כמה הייתי "חלשה" לעמוד מול רצונו לילד. אבל לא יכולה להגיד שאני מתחרטת, איך אפשר להוציא את המילים האלו? אבל אני עוד לא השלמתי...מרגישה שלא יכולה להשלים עם המצב. עושה הכל כמו שצריך , משחקת, אוהבת, מחבקת וליפעמים גם שוכחת מהתיסכול הזה....אבל אז בימים של לחץ בימים של רצון לשקט, בימים של חוסר סבלנות הכל עולה לי, חושבת עליו חופשי, עצמאי, עובד, בונה לעצמו את החיים שלו בלי שום הגבלה...בלי עול...בלי הילדה שהוא כל כך רצה. ומקנאה.

 

[אבי 670]

הפסד שלו ../images/Emo182.gif

אך ורק הפסד שלו, לא לראות את הילדה שלו בשר מבשרו, כשהיא תגדל היא לא תשכח מי היתה לצידה והשקיעה בה, ומי נעלם והתעסק עם ה"עסק" שלו. תנסי להעזר באנשים מסביבך שישמרו עליה כשאת רוצה לצאת לענייניך הרבה הצלחה.

 

[mars4]

../images/Emo45.gif../images/Emo45.gif

 

[רחלי228]

לא בטוח..

כמי שמגדלת את הילדה לבד (ובעזרת משפחתי) יכולה לומר בריש גלי, שהילדה אוהבת את אבא שלה, שהיא לא ראתה מגיל 5 חודשים (כ-13 שנים עברו כבר), מאדירה את דמותו הנעלמת ומחפשת את כל הדרכים להגיע לליבו. את כל הביקורת, אני סופגת בשקט. את האשמה, את האהבה... לעולם לא אספר לה מה הייתה הסיבה לפרידתנו...אחרת כל הדמות האגדתית שהיא בנתה לעצמה תתנפץ.... ועל זה אני לא אסלח לעצמי בחיים.... אז אני "זורמת" איתה, היא כותבת לו מכתבים, ואני נקרעת מבפנים.... אם היא רק הייתה יודעת איזה אבא יש לה.........

 

[אבי 670]

זה לא משנה רחלי, ../images/Emo36.gif

כי גם תמיד מי שלא נמצא חסר, אבל בתוך תוכה היא מעריכה אותך ואותו אפילו לא מכירה, וזה שאת לא "מלכלכת" עליו בפניה רק גורם לך לצאת גדולה וגם בעיניה ,כמו שנאמר כאן כבר הרבה פעמים "ילדים לא טיפשים" ו"ילדים הם שופטים טובים" אמנם קלישאות, אבל |דגש| נכונות

 

[mars4]

לטווח הקצר בטוח שהתחרות לא הוגנת

ההורה המשמורתן (ככה אומרים?) הוא היום יום, הוא הלא. הוא הרשע. והצד השני בא מתי שמתחשק לו, מחפה על המצפון הדואב בהרבה מוצי פוצי ודברים חומריים ובסוף יוצא שהוא הדמות האגדתית הנכספת. כמו סבא.. אני בכלל לא בעד תחרות בין ההורים על ליבם של הילדים אבל אין ספק, ברבות השנים הפער מצטמצם כי הראיה של הילדים משתנה ואז כל משקעי העבר והחסכים סופם לצוץ על פני השטח בצורה כזו או אחרת.

 

[תלתליפז]

והאם קיים הסיכוי

שיום אחד הוא יחזור אל חייה? אם כן, איך תתמודדי עם זה? והיא...?

 

[ערסlight]

הגיע זמן

כשמתגרשים, כל אחד הולך לדרכו, מסדר מחדש את סדר העדיפותיו [האישי לחלוטין], ומטבע הדברים לגרושתו אין יד בזה. לרובנו יש תחושות של "נראה אותו מסתדר בלעדיי...", "הוא עיוור שהוא לא ראה מה היה לו ביד..." וכאלה. אלה משפטים שנועדו [בעיקר] לשקם את האגו שלנו לאחר כשלון. ואז... אם הוא יוצר זוגיות טובה, מתחיל להצליח בקריירה, נראה טוב יותר, הוא רגוע יותר, מבוקש יותר... מה זה אומר עלינו? מאד אנושי לקנא, לחוש תסכול, כעס ומתוך הזה גם "לחפש אותו". זה מצב שמצביע בעיקר על קושי בדימוי העצמי. אגב, גם ההחלטות שקיבלנו "תחת לחץ" הן החלטות לחלוטין שלנו. הייתי אומר שהרגע שבו אנחנו מסיימים פרק הוא לא הטקס ברבנות אלא תחושת הפרגון שאנחנו יכולים לחוש לאקס שלנו, ולהביט בו [באקס] לא דרך הזוית הצרה שלנו.

 

[t o t a l]

ילדים זה הדבר הכי קשה בעולם

לא חושב שעשיתי או שאעשה משהו שמעמיס, מכביד ומטיל עול כבד יותר משתי הבריות הקטנות שתלויות בי. ביום יום, הקושי באמת בא לביטוי בצורך לטפל בהם, להיות איתם, להקדיש להם תשומת לב, להדריך אותם, לחנך אותם, לרצות אותם, להאכיל אותם, להשלים ביניהם, לבדר אותם, להשכיב אותם, להעיר אותם, להסיע אותם ועוד ועוד ועוד. אכן כגבר גרוש, וכאחד שנמצא יחסית הרבה עם ילדיו, אני מודה שהחופש משכר. הלבד הזה בימים שהם לא איתי, הוא המתנה הגדולה ביותר שהביאו לי הגרושים. זה הבונוס הממשי ביותר, זה הפיצוי החזק ביותר. הרווקות הזאת היא אלוהית. אני מאוהב בה ואני יודע שגרושתי זוכה לה במנות קטנות יותר ממני. יחד עם זאת, הקושי האמיתי יותר [בגידול הילדים] מתבטא בעול. במשא הכבד הזה שמונך לי על הכתפיים.בדאגה להם, לעתידם ולפרנסתם. אין אפס. אני חייב לקום כל בוקר למשרד. חייב. והחובה הזאת נובעת רק מקיומם. רק מעצם העובדה שיש שתי בריות שתלויות בי. בגלל העול הזה אני ממשיך לקום כל יום למשרד, למרות שהייתי מעדיף לעשות דברים אחרים. אם לא היו לי ילדים, יתכן והייתי לוקח על עצמי סיכון כלכלי ומנסה להתפתח [מקצועית] בכיוונים אחרים. אם לא היו לי ילדים יתכן שבכלל לא הייתי כאן. אולי הייתי עושה מובינג בניו יורק. אולי הייתי עם אייזה באנג בהודו. אולי. אבל הם כאן. ואני לא יכול לעשות כל מה שאני רוצה. ואני חייב להיות מחושב ואחראי. ובמובן הזה נשמה יקרה שלי, במובן הזה, אין שוב הבדל בין הורים גרושים להורים נשואים. ואין שום הבדל בין נשים לגברים. לכל הורה יש עול. כל הורה חייב להיות אחראי. אף הורה לא באמת יכול לעשות כל מה שבא לו. ואת ההתפתחות האישית שלך.... שום דבר לא יעצור. לי לפחות זה כבר ברור.

 

[deena]

הנושא הזה עלה גם עלה.

להגיד לך שאת לא מיוחדת, יוצאת דופן, שעוד המון שמרגישות בדיוק כמוך? זה לא יעזור, נכון? לא יודעת בת כמה הילדה, אבל מנסיון של אמא לבת 11, יכולה להגיד לך שזה משתפר כשהם גדלים, את יכולה לקחת זמן לעצמך, זה אפשרי, צריך רק סבלנות להגיע לשם. (אצלי זה קורה עכשיו, והשחרור ענקי) יכולה רק להציע לך, לנסות (וזה לא קל) כשהוא מבטל, למצוא פתרון אחר. להחזיק בייביסיטר על הspeed dial בטלפון. להכין את עצמך נפשית לביטולים שלו, לא לצפות אף פעם לכלום, לא להיות תלויה בו לחופשות הקטנות שלך, למצוא תמיד אלטרנטיבה. ולא לכעוס, זה לא עוזר. לא לך ולא לילדה. וזה בטח לא מזיז לו. לרחם עליו, שהוא מפסיד. להצטער בשביל הילדה, ולמצוא לה פתרון חיובי אחר. את לא אמא רעה, את אמא נורמאלית מאוד. אמא עם חיים, בלי חיבור אינפוזיה לעגלה של התינוק/ילד. מגיע לך לקחת חופשות/זמן לעצמך בלי להרגיש רעה. ומגיע לך לא לקנא בו- זה שהוא בונה קריירה, זה לא אומר שהוא בונה חיים. לעיתים קרובות, זה ממש הפוך. וזה עצוב. מכירה איש כזה בדיוק, שאוהב נורא את הילדים שלו, אבל אין לו זמן עבורם. בכלל לא. והם אוהבים אותו מאוד, אפילו סוגדים לו. אבל הקריירה קדמה להכל, עד עכשיו. ועכשיו, אחרי שהם גדלו, הוא פינה זמן. אבל הם כבר אחרי. יש להם חיים בלי אבא. ועצוב לו לפעמים שזה ככה, אבל זה היה בחירה שלו, קריירה במקום משפחה. הוא רוצה עכשיו משפחה חדשה, ותהיה לו. הראשונה קצת הלכה לאיבוד. (את עדיין מקנאה?)

 

[maof]

ולכן אני בכל בוקר מתחיל ב......./images/Emo39.gif

תן לי ת'תקווה לקבל מה שאין את הכח לשנות מה שכן מעוף

 

[babymmm]

ארבע שנים אני

מגדלת אותם לבד...אין ימים חופשיים,אין שבתות לבד. הוא לוקח אותם לשעה ,שעתיים וזהו... לא שותף לגידול, לחרדות, לפרנסה. והשלמתי עם זה , היום הם גדולים יחסית ואני חופשיה יותר ונכון , הייתי רוצה שבתות חופשיות וזמן רק לעצמי, אבל אני יודעת שזה המצב ותמיד זוכרת, שהילדים שלי , נקלעו לסיטואציה שנכפתה עליהם - ולהם מגיע שאספק את כל הצרכים שלהם ולכן...... מתעלה על עצמי ולא מקנאה , את יודעת למה? ה ו א לא חווה את הפריחה שלהם ה ו א לא מתכרבל איתם במיטה ה ו א לא חווה את הצחוקים , האהבות , היום יום... יהיו לך ימים כאלו ואחרים ומותר לך - אז תרשי לעצמך לקטר

 

[אבי 670]

איך אמרו ה"גששים"../images/Emo62.gif

"כל מילה אבן, כל אבן שושן"

 

[R a c h e li]

אין מילים....

ברגע שמחליטים להיות הורים....יחד או לחוד.... הכל מקבל משמעות שונה .....והולכים על זה עד הסוף....אי אפשר להחליט .....לשבור את הכלים וכבר לא משחקים.... יווווווווווווו רחלי כתבה המון מילים.....

 

[ט ל י ה ב ת]

אין במה לקנא... להם קשה יותר

אני רוצה לומר לך שבחופש הגדול הילדים היו אצל אבא שלהם שבוע וחצי רצוף וזה קשהההה, למרות שידעתי שהם יחזרו ואתחנן לקצת מנוחה.... קשה קשה שאתה יודע שהילד ישן במקום אחר, שאתה לא יכול לבוא ולצפות בו ישן, שאתה בא לבית ריק ונקי מידי... וכל זה רק אחרי שבוע וחצי... תארי לך אדם שיודע שככה זה לתמיד. לגבי ימי הסידורים... עדיף לקחת חצי יום חופשי מהעבודה או לדאוג לביביסיטר ולא לתכנן תוכניות חוץ בימים הללו, בפרט שאין על מי לסמוך. מבינה ובהצלחה

 

[childman1]

בהחלט שגם לך מגיע להתלונן....

לדעתי את לא צריכה לוותר על החופש שלך, אם יש לכם ימים קבועים שהוא לוקח את הילדה והוא לא יכול להגיע אז באותו שבוע יקח אותה בימים אחרים, ואם גם את זה הוא לא יכול אז שההורים שלו או האחים והאחיות שלו יקחו אותה. ואם גם זה לא הולך שישלם על הבייביסיטר. הוא חייב לכבד את הימים החופשיים שלך. ילדים זה אחריות של שני ההורים ובימים שהוא לא מגיע הוא צריך למצוא פיתרון.

 

[ציקי11]

לא פתרון טוב "להפיל" את העניין על

הורים, אחים, ושאר ירקות ,אם הילד ייכפה על משפחה "שיעשו טובה" לבעל ויקחו את הילד הילד ירגיש סתם דחוי ומושפל. עדיף באמת ללכת על בייבי סיטר, ולאמר לו שאם הוא ימשיך ככה אז יצטרך לשלם את עלות הבייבי סיטר. בהצלחה

 

[קצין וגנטלמן היחיד]

אז ככה... לדעתי..

רוב האנשים פה התייחסו לקטע הטכני של הילדה.. כן שעות שלך, לא שעות שלך, זמן שלך , זמן שלו.. ואני מבין שלך מפריע בעיקר משהו אחר..וזה הוא. לדעתי העיסוק באחר, הוא במידה רבה בריחה מעיסוק בנו עצמנו. אני יכול לעודד אותך, ולכתוב לך שהפיתרון אצלך והוא לא רחוק.. כתבת על השלמה, קבלה, קנאה, כעס, חרטה...שם טמון הפיתרון תמשיכי לחפור ולהגיע לשורשים.. קבלי החלטה שאת הולכת להנות מהילדה 24 שעות ביממה.. קבלי החלטה שבעולם שלך הוא לא קיים יותר... זה תהליך שאת מודעת אליו, וככל שתתרכזי בעצמך, כך גם החלק שלו יגדל. תסגרי כל מיני קצוות לא סגורים בתחושות שלך אליו.. וכמו שאמרתי קודם, לדעתי את בדרך הנכונה. בהצלחה

 

[ב ה י ר]

זה חלק מהעיניין

הרצון לקבלה ל"שלמות" המעייפת הזאת. וכל זה נובע מכך שאני מתעסקת יותר מידיי בעצמי, יותר מידי בצרכים שלי ברצונות שלי בשאיפות שלי,ועדיין כועסת עליו...עדיין "תקועה" מחשבתית בכעס ומרגישה צורך להתחרות איתו על השגים..ומתבעסת שנקודת הפתיחה שלו הרבה יותר טובה משלי...והרבה בזכות החוסר עמוד שידרה שלי...

 

[קצין וגנטלמן היחיד]

נסי לבדוק ..

למה את בתחרות איתו..למה בכלל את כאילו מנסה להוכיח לו .. כנראה שבעבר שלכם הוא דאג לומר לך כל מיני דברים, ואת במידה מסויימת נשארת תקועה באותה נקודת זמן, פגועה, כועסת, ומנסה להוכיח לו ש.. אל תתני למחשבות עליו להיכנס אלייך..ואפילו לא לעשירית שנייה. זו רק עבודה שלך עם עצמך. לא יודע איך זה אצלך.. אבל לפעמים אנחנו מציבים לעצמנו מטרות לא ריאליות. מטרות שרק גורמות לנו לאכזבה ותסכול. לפעמים במרוץ לשלמות אנחנו שוכחים את עצמנו. ובמקום להנות מהדרך, אנחנו רק מתעיפים.. לא רואה שום בעיה בהקטנת ציפיות, הורדת משוכות.. לא רואה שום בעיה לעשות לעצמנו את החיים לקלים יותר.. לא רואה שום בעיה בהצבת מטרות קלות, וגזירת קופונים כתוצאה מהשגתן. לא רואה בעיה בפירגון עצמי..