הגיע הזמן להתייעץ...

[ella bella1]

הגיע הזמן להתייעץ...

היי לכל חברי הפורום האהוב!!! אחרי תקופה מאוד ממושכת שאני רק קוראת וקוראת, החלטתי שאני יכולה להיעזר בכם, להעשיר את עצמי ולקבל אולי גם כמה כיווני מחשבה חדשים. אספר סיפור, על ילד בן 12, שלאחרונה החלים ממחלת הסרטן. לפני המחלה, הוא היה ילד מלא ביטחון, עם המן כריזמה ואמונה עצמית. גם במהלך המחלה הוא תמיד אהב את עצמו ותמיד בלט החוצה. אין ספק שהוא היה ילד חביב ואהוב על כולם. (מאחר ואני מתנדבת עם ילדים חולי סרטן, אני מכירה אותו ויכולה להעיד שהוא היה ילד מלא אנרגיות). הוא היה חולה במשך כמעט שנתיים ולאחרונה הוא הפסיק אפילו עם הכדורים מה שאומר שכרגע הוא רק ממשיך לבוא למעקבים כל שנה. (וזה כמובן משמח מאוד!!!

) בשנה הבאה הוא עולה לכיתה ז' וזה אומר שהוא מחליף בית ספר. עכשיו, בתקופה האחרונה חל בו שינוי ממשי. מסתמן שהוא מתחיל לעבד את המשמעות של המחלה שהוא חלה בה והחלים ממנה. הוא התחיל לדבר בלי סוף על המוות, הוא מתעורר בלילה. ההערכה העצמית שלו ירדה מאוד והוא כבר לא בטוח בעצמו כפי שהיה בעבר. אמא שלו מספרת שהוא מאוד מדאיג אותה. הוא מאבד את החיות ושמחת החיים שתמיד הייתה לו. וכאן אני פונה אליכם- איך הייתם עוזרים לילד? איזה תרגילים או פעילויות הייתם מציעים לילד על מנת שבטחונו העצמי יתחזק? אולי אפילו טיפול כלשהו? (פרחי באך? דמיון מודרך?) חשוב לציין שהילד חובב כדורגל מושבע, אבל העיסוק בכדורגל לא מספיק לו. האם יש מקום לנהל איתו שיחות? או שטיפול במגע בלבד יעזור? אין לי ספק שהמגע ייטיב עימו ויעזור לו לאהוב את עצמו. אבל איך עוד אפשר לעזור? אני קצת אובדת עצות... תודה לכולם, אלה

 

[אדומה2]

פסיכולוגיה

היי, אני הייתי מפנה לטיפול פסיכולוגי אצל מטפל מנוסה בעניינים אלו- ואני מאמינה שיש כאלה. לא הייתי מהססת, והייתי רק רוצה לוודא שאכן מדובר במטפל או מטפלת טובים. אולי לא יזיק גם לעשות מפגשים עם ההורים כדי לבדוק מה קורה בדינאמיקה המשפחתית. ללא צל של ספק מבחינתי, זה הכיוון הנכון. שבת שלום, יעל

 

[מיתר נדיר]

מסכימה עם אדומה2

נשמע לי כמו תופעות של גיל ההתבגרות שהוקצנו אולי על ידי המחלה.

 

[עירית פרידמן]

שילוב-

של דיבור עם מגע. תראפיות שונות שהנער מתחבר עלהן (ציור, דרמה, סיפור) וכמובן הומאופתיה ש"הולכת" עם כל דבר..... שבת שלום עירית

 

[0 אור 0]

זה מאד תלוי בילד עצמו

יש לי המון נסיון עם ילדים מופנמים שטיפולים פסיכולוגיים לא עזרו להם ודוקא טיפול רפלקסולוגי שחרר ושיפר את הבטחן העצמי, מצד שני יש שיטות פסיכולוגיות שמשלבות תנועה או אומנות או תרפיה אחרת יחד עם דיבור שעושות פלאים. צריך למצוא את המטפל שאתו יש את הכימיה הנכונה ומתחבר לילד עצמו

 

[לילך סבט]

להציע טיפול גם לאם(להורים)

לפעמים אחרי החלמה ממחלה קשה, פתאום נעלמת ה"מטרה". עד ההחלמה היתה מטרה ברורה: כולם עסוקים בלמצוא את הדרך לחיות ולהבריא. עכשיו- אחרי ההחלמה, ליש פעמים שלא ברור מה עושים עם זה הלאה. התרגלנו ל"הילחם".במשהו. זו היתה "מטרה". במה "נלחם" עכשיו? זה יכול לבוא משיקוף של מישהו מהסביבה או כמו אצל חלק שהקושי הנפשי יופיע אצלם רק אחרי שהדברים הפיזיים נעלמו, ה"אחריות" עברה, מותר ל"שחרר" את כל מה שהחזיקו. וכפי שהוצע מומלץ למצוא איזו דרך כדי להקל עליו (ואפשר כמובן לשלב שיטות שונות ) בכל כיוון שמקובל על המשפחה . ד.א.- גם מעבר ב"ס הוא סיבה מספקת אצל חלק מהילדים.

 

[oversensitived]

קשה לדעת

ילד בן 12 זה דבר מאוד רגיש, ובגילאים האלה, אם את לא מרגישה שהמצב חריג משמעותית אני לא חשוב שכדאי לשלוח לפסיכולוג, לעומת זאת טיפולי מגע או שיטות אחרות ברפואה המשלימה יתאימו ואני לא חושב שיש חשש אם המטפל מוכר ומקצועי

 

[lightflake]

אני גם לא חושב שפסיכולוג זה אוטומטי

דבר טוב. לפסיכולוגים יש נטייה שלילית לגרום לאנשים לחפור לעצמם בשכל, נכון שכשיש הרבה "על הלב" זה טוב לפרוק את המתח ושיש מישהו שאפשר לדבר איתו, אבל זה לא בטוח מה שהוא צריך, אולי אפשר גם לשאול אותו בעדינות, להגיד לו שאחרי מחלה לפעמים יש מחשבות שרוצים לדבר עם מישהו מבחוץ, מישהו מקצועי. לילדים גם יש סטיגמה על מי שהולך לפסיכולוג אז צריך לברר שלא יחשוב שחושבים שמשהו איתו לא בסדר... לדעתי מומלץ הומאופתיה, שיאצו, טווינה. נ.ב. למה לא לדבר קצת על המוות? הרי החיים הם החלק הקצר כאן.. באנו מאיזה כלום ואנחנו בתוך כמה שנים חוזרים אל הכלום.. זה בהחלט נושא שלדעתי צריך לדבר עליו והתרבות הכללים שלנו פשוט חיה בהכחשה מוחלטת לעניין הזה ונראה לנו שמי שמתחיל לדבר על זה הוא אולי קצת "קוקו".. בהצלחה!

 

[מאיר72]

אם החיים שלפני ואחרי, זה הרוב

זה בדיוק כמו שתי פרוסות לחם (טעים), אבל זה בהחלט יותר שווה עם חמאה (חיים), לא?!

 

[lightflake]

טוב זה לא שחור או לבן

לא אמרתי לשלול את החיים אבל לדעתי ההתעלמות מהנושא גם היא לא בריאה ולא מאוזנת, יש תרבויות שאצלם זה באמת הפוך, כל החשיבות מוקדשת למה שאחרי החיים הנוכחיים ובפועל רואים דברים נוראים שגישה חד צדדית כזאת מביאה.

 

[טאוֹ]

הבחנתי בזה באיחור, ואני תוהה

כתבת: "כל החשיבות מוקדשת למה שאחרי החיים הנוכחיים ובפועל רואים דברים נוראים שגישה חד צדדית כזאת מביאה". תוכל לתת דוגמאות?

 

[lightflake]

דוגמה הכי קיצונית זה פיגועי ההתאבדות של מוסלמ

ים, דוגמה אחרת היא העוני המחריד וחוסר הפיתוח באיזורים בהם החיים האלו נחשבים לאשליה וכל המטרה היא לצאת מהאשליה.

 

[טאוֹ]

לעניות דעתי הדוגמאות שגויות

פיגועי התאבדות אינם מבטאים ייחוס חשיבות עליונה לחיי העולם הבא (או למה שקורה אחרי המוות). אני לא חושב שמישהו מתייחס ברצינות לעשרות הבתולות הממתינות לגיבורים המהוללים שהורגים אחרים ואת עצמם. איני יודע מה מבטיחים לנשים מתאבדות, אגב, אבל זה גם לא רלוונטי. למתאבדים בדרך כלל מובטח שמשפחותיהם יזכו ברווחה כלכלית, הם חיים בעוני מחפיר וזה שיקול מכריע, נדמה לי שקראתי פעם מחקר שהצביע על פרופיל של מתאבדי בפיגועי תופת, שכלל אחד או יותר מהבאים: נטיות למחלות נפש, מצבים נפשיים קשים, התמכרות לסמים ועניינים אחרים, שכל קשר ביניהם לבין ייחוס מודע של חשיבות למה שקורה אחרי המוות, הוא אפסי למיטב הבנתי. ראיית החיים הנוכחיים כאשלייה הוא משהו אחר לגמרי, אבל גם כאן לדעתי הדבר אינו מהווה תירוץ לחוסר פיתוח ולעוני מחריד. יש מספר זרמים בודהיסטים, אבל כהכללה ניתן לומר שהבודהיסטים הם דוגמה למי שרואים את החיים האלו כאשליה ובכל זאת אינם מבקשים להתחפר בעוני, באומללות ובסבל, אלא דווקא לצאת מהם. כמו-כן, כניגוד מובהק לדוגמת המתאבדים או להזנחה עצמית פושעת שאליה התכוונת, הם מבקשים להיטיב עם זולתם. את חוסר הפיתוח במקומות רבים אפשר לתלות במדיניות ממשלתית, לאו דווקא באנשים עצמם. במקביל, קיימים מחפשי דרך כאלה ואחרים שממיתים את עצמם בדרכים סגפניות שונות, אבל אני חושב שהם מיעוט זניח. רוב בני האדם, גם כאלה שחושבים שהחיים האלה הם רק פרוזדור בדרך לטרקלין, מכירים ומוקירים את החיים האלה.

 

[lightflake]

תפוז הזה עולה לי על העצבים!!

כאשר רוב האנרגיה מושקעת על שחרור מהעולם הזה הנתפש כאשליה, יש פחות מוטיבציה לפתח את עצמך ואת הסביבה שבה אתה חי. פחות אנרגיה וזמן מושקעים בעולם הזה שבו אנו חיים כיוון שהרעיון שהוא אינו אלא אשליה ומעגל הסבל, מעגל הלידה והמוות שממנו צריך לצאת ולההיפך לבודהה, רעיון שמושרש כל כך חזק מהילדות מאוד משפיע, מצד אחד יש קבלה שהעולם הזה הוא סבל, ומצד שני הפתרון הוא לא לשנות את התנאים אלא להשתחרר מהתפישה השגויה אודות מי אתה. גם מדיניות ממשלתית מושפעת ע"י השקפת העולם הכללית (ואפילו מנצלת אותה לרעה). לגבי המתאבדים אני חושב שאתה טועה, האיסלם נמצא בתקופה שהוא מאוד חזק, אפשר לראות את התקופה הנוכחית של האסלם כמו ימי הביניים של הנצרות (שים לב - בשני המקרים כ1500 שנה לאחר הנביא שממנו צמחה הדת) וכשמחנכים מגיל אפס ובצורה כל כך חזקה שלמות למען המטרה זה למות מות קדושים, להיות קדוש ולזכות בחיי העולם הבא בגן עדן - אז לא קשה למצוא מתנדבים. כמובן שמדובר באינטרקציה של התנאים החיצוניים עם הפנימיים, אם היה להם כל כך טוב בחיים אולי היה להם קשה יותר לצאת למשימת התאבדות, והשלטון תמיד ידע לנצל את הסבל של האזרחים כדי לחזק את מטרותיו. בכל אופן, זו דעתי, אני לא פרופסור להיסטוריה ואני בטוח שגם בין פרופסורים כאלו ימצאו דיעות שונות כי לא קל לנתח דברים כאלה, לדעתי ניתן גם לראות בתרבות שלנו אנשים שרואים עצמם כרוחניים בקיצוניות כזו שהם מזניחים את ההתפתחות שלהם בתוך העולם הזה. כל מה שאני טוען זה שצריך איזון, ויש גם חשיבות להתפתחות שלנו בחיים הללו גם אם נכון שהם רק אשלייה, יש אפילו חשיבות להתפתחות האגו.

 

[טאוֹ]

מפלצת ההודעה היכתה שנית?

ההמלצה הקבועה שלי: בכל פעם שמתכוונים לכתוב הודעה שחורגת יותר מפסקה או שתיים, כדאי לכתוב אותה תחילה במעבד תמלילים שמבצע שמירה אוטומטית מדי דקה או דקות ספורות, ואחר כך להעתיק ולהדביק כאן. הדבר יכול למנוע הרבה תסכול וזמן. לגבי מה שכתבת, בסך הכל אני נוטה להסכים עם חלק מהאמירות שלך וחושב קצת אחרת לגבי אמירות אחרות. הבאתי את הדוגמה של הבודהיסטים, שתופסים את העולם הזה כאשליה אך לא מזניחים את עצמם אלא מקדישים חלק ניכר מחייהם להתפתחות רוחנית, של עצמם ושל אחרים. נדמה לי שכך זה גם ביהדות, עד כמה שאני מבין. יש הבדל בין ייחוס חשיבות פחותה לגודל הבית או דגם הרכב, לבין התעלמות מוחלטת מהצורך בבית ובתנאי מחייה בסיסיים. אני מכיר אישית יהודים חרדים שחיים בתנאים בסיסיים מאד, לדוגמה משפחה של תשע נפשות שחיה בדירת 80 מ"ר, ללא רכב ובלי הרבה "פינוקים" שמהווים אולי סטנדרט בעיני אנשים אחרים. עדיין יש להם בבית מים זורמים, חשמל ואוכל. הם גם לוקחים את ילדיהם לטיפול רפואי כשצריך. יש בהחלט בעייתיות בפרשנות שלפיה אם החיים האלה הם אשלייה, אפשר לזלזל בהם. גם אני לא פרופסור ורחוק מלהיות בקיא בתמונה המלאה של מתאבדי האיסלם. ציטטתי מספר גורמים מהזכרון ביחס לביצוע מניעי ההתאבדות, אבל ביחס למי שאחראים באמת לפיגועי התאבדות אלה, קרי המשלחים, אני חושב שבוודאי לא מדובר בייחוס חשיבות עליונה לחיים שאחרי החיים. כמו שאמרת, יש שלטון שיודע לנצל את הסבל של האזרחים כדי לחזק את מטרותיו, ואנשים ששולחים מתאבדים אל מותם פועלים מתוך אינטרסים פוליטיים ודתיים מובהקים, כדי להשיג מטרות בעולם ובחיים האלה ממש. לגבי הדוגמה האחרת, של עוני וחוסר פיתוח, אני חושב שלעתים קרובות השילוב של אמונה מקיפה בחיים האלה כאשלייה ועוני מחפיר מופיע במדינות מתפתחות, ולכן נראה לי שתנאי המחייה הגרועים במקומות אלה נובעים פחות מהזנחה מכוונת של האזרחים עצמם, ויותר משחיתות שלטונית חמורה, וכן מהכנסה לנפש נמוכה מאד/שיעורי אבטלה גבוהים. אני מניח שגם לא פשוט להחיל סטנדרטים מודרניים על חברות החיות בצורה מסורתית. הדבר נכון לגבי דרום מזרח אסיה כמו שהוא נכון גם לגבי בדואים בארץ ואזרחים במדינות שונות באפריקה. בשורה התחתונה, לגבי המשפט האחרון שלך בצורך באיזון, אני כמובן מסכים.

 

[אדומה2]

כשהפסיכולוג טוב,אין סיבה לחשוש

אם הילד צריך לדבר, הוא צריך ללכת לריפוי בדיבור- וזה פסיכולוגיה. התועלת על פי הרפואה הסינית מהיכולת לבטא באופן ורבלי את אשר על ליבנו היא גדולה ונפלאה, וברגע שאתה עם איש מקצוע שאינו נוטה לנטייה שאתה מתכוון אליה- ואגב, אני חושבת שאתה טועה בהכללה, אין שום בעיה. לשוחח עם ילד בן 12 על המוות זה לא משהו שאפשר לעשות עם כל אחד. עדיף להשאיר את הדברים האלה לאנשים שיודעים ושלמדו לעשות את זה. לילדים אין סטיגמה על פסיכולוגים. לילדים יש את הסטיגמה של ההורים שלהם. אם ההורים ישדרו שאין דבר רע אחד בללכת לפסיכולוג- וזו האמת לאמיתה- לילדים לא יהיו הסטיגמות האלה. תרבות המערב חיה כאשר הכוח המניע שלה הוא המוות. אי אפשר לומר שהמערב מתכחש למוות.הוא אולי מדחיק אותו, אבל בהרבה פעמים זה הכוח המניע להרבה מאוד תופעות שאנחנו רואים פה.

 

[lightflake]

לילדים יש הרבה סטיגמות

העובדה שלסטיגמות של ההורים יש השפעה גדולה על הסטיגמות של הילדים לא אומרת שאפשר להתעלם מזה, זה גם גיל שמאוד חשוב מה חושבים עליך (הילדים בכיתה וכו') - לא אמרתי שזו סיבה לא ללכת לפסיכולוג אם זה מה שבאמת צריך, אלא שזה עוד דבר שחשוב לברר ולנהוג בו ברגישות. איך את רואה את המוות ככח המניע של התרבות המערבית? ולא הבנתי את המשפט האחרון, מה ההבדל בין הכחשה להדחקה בקונטקסט הזה? אודה לך אם תבהירי..

 

[אדומה2]

היי

ברור שלילדים יש סטיגמות, אני רק לא בטוחה שבגיל 12 יש סטיגמה אישית ופרטית ומגובשת לגבי פסיכולוגים. הילדים בכיתה יודעים על פסיכולוג עם הילד שהולך אליו בוחר לספר. ההחלטה הזו היא פרטית לחלוטין והוא ממש לא חייב לספר לאף אחד- ולא מתוך בושה, אלא מתוך רצון לפרטיות, ואני בעד. יש אנשים שמדברים על הטיפול הפסיכולוגי שלהם בצורה פתוחה- כמוני, ויש כאלה שמעדיפים אחרת- ושתי האפשרויות נכונות וטובות. תלוי במי מדובר. כשילד עובר את מה שהילד מהשאלה המקורית עבר וכנראה עדיין עובר, אין בכלל שאלה אלא להיות במסגרת טיפול וגם טיפול משפחתי, כי אני בטוחה שגם להורים ולאחים- אם יש- היה מאוד מאוד לא קל. אני חושבת שלהשאיר את הטיפול ברמה של רפואה משלימה זה לא אחראי. שילוב- סבבה, אבל ממש לא מספיק רפואה משלימה. הנצחת היופי בהוליווד היא יופי של דוגמא- כמה שיותר צעיר יותר טוב, וכשאתה מעל 40, בעיקר אם אתה אישה, התפקידים שלך יהיו לרוב של הסבתא המאוד מאוד מאוד זקנה של הכוכבת המאוד מאוד צעירה. אנטי אייג'ינג. תמונות. סרטים. כולם אמצעי של הנצחה שיש בהם גם מוטיבים חזקים מאוד המונעים מהפחד מהמוות. לא משהו שאני המצאתי אגב. אני לא חושבת שיש מישהו שמכחיש את זה שהוא הולך למות. אני חושבת שכולם מדחיקים את זה ברמה כזו או אחרת, אחרת היה מאוד קשה לחיות, בידיעה שבכל דקה ובכל שניה של היום אתה יכול למות בהרבה מאוד דרכים.

 

[ella bella1]

תודה לכולם!!!

אני מסכימה עם כל הדברים שנאמרו כאן. מסכימה עם זה שצריך להתייעץ עם הילד ולשאול אותו למה הוא מתחבר. אני גם מסכימה עם זה שפסיכולוג יהיה פתרון מוצלח אך רק במידה ולא תהיה לילד התנגדות. תודה לכם

אחזור עם עדכונים, אלה.