תמר ונעמי היקרות,
אני גולשת בפורומים של תפוז כעשור (בגילגולים שונים, בכינויים שונים)
במהלכן ביקרתי גם בפורום הזה בגילגולים קודמים שלו. לפעמים נעזרתי, לפעמים חוויתי שיפוטיות רבה. אף פעם לא חשבתי להשאר ולכתוב באופן קבוע.
כשקבלתן עליכן את הניהול התחלתי לקרוא יותר ולהנות מהחוכמה, הרגישות, המקצועיות, הקבלה והניהול המוצלח של פורום העוסק בנושאים רגישים כאלה.
לפני כחצי שנה, לאחר שעזבתי פורום אחר שהיה לי בית, הגעתי לכאן הומלסית עזובה וטראומטית, לא היה נים בגוף שלי שלא זעק מכאב. הייתי אבודה וחיפשתי נקודת אחיזה, יד מושטת, מישהו שיראה לי נקודת אור בחשיכה. היה לי ברור שהפורום איננו פורום תמיכה, ולכן ההודעה שלי אולי לא במקום. שזה לא מקום לשהות בו, יותר מקום לקפוץ לקפה ולהמשיך בדרך
. אבל הייתי כל כך אומללה ואבודה וזכרון התגובות המקסימות שלכן לגולשים האחרים שכנעו אותי שמספיק בטוח לנסות.
התגובות להן זכיתי, מכן ומגולשות "מן המנין", הראו שלא רק שזה בטוח, זה אפילו מתקבל בהבנה ובברכה, שדבריי מהדהדים, נוגעים ונוחתים על קרקע רכה ואוהדת. המילים הטובות, ההרגעה, ההארה של הטוב והכוחות, ואפילו ההכוונה העדינה לנקודות בהן אני שוגה ואולי כדאי לשנות - כל אלה היו כמו אספקת חמצן טריה לטובעת במערבולת הטראומה המשתחזרת. המילים שלכן נארגו בתוכי וסייעו לי לצאת מהמערבולת ואפילו להפיק תובנות.
עדיין הרגשתי מעט לא נוח, כי בהגדרתו זהו פורום שאלות - תשובות אבל בסופו של דבר החלטתי שכל עוד לא מגרשים אותי - אני כאן
והשאר הסטוריה...
הודעת הפרידה שלכן היא סוג של נחיתה לקרקע המציאות. פעמים רבות תהיתי מתי אתן בכלל ישנות, ואיך אפשר לגייס כל כך הרבה אנרגיות לתשובות כל כך מושקעות באחת בלילה לאחר יום עבודה ארוך ושלל עיסוקים אחרים - והנה, קבלתי תשובה ש - ובכן, אי אפשר. לא לאורך זמן ולא בלי לשלם על כך מחיר. לכן אני מקבלת בהבנה ובעצב את הודעת הפרידה. עצב על כך שלא תהיו פה יותר, על כל מה שהבאתן אתכן וגם על אובדן הפורום כפי שחוויתי אותו בשנה האחרונה כי כפי שאתן חוויתן את ההשקעה והנתינה פה גולשות מעבר ליכולת הקיבול האנושית שלכן, מאד הגיוני שזה יהיה כך גם עבור איש/אשת המקצוע החדש/ה שיקבלו עליהם את הניהול - כי אנחנו בני אדם ולא גיבורי על (אלא אם כן יהיה זה פסיכולוג בפנסיה
) וזה עצוב לי, כי היה פה משהו יפה שאין בשום מקום אחר (וכאמור, אני שועלת פורומים וותיקה) וכעת מסתבר שהוא כנראה גם לא יכול להתקיים לאורך זמן
אמנם התמיכה והחברות בין הגולשים ישארו, אבל המסגרת של הפורום, הקירות של הבית, קובעי המדיניות והגבולות ונו, ההורים
לא יהיה כאן יותר. יהיו אלה קירות אחרים, אולי צרים יותר, וחוקים אחרים, אולי נוקשים יותר ו"הורים" אחרים, אולי מקבלים פחות...
הפרידה הזאת נוחתת עלי בשבוע האחרון ללימודים, שבוע רווי פרידות מנשות חינוך, מדריכות ומדריכים בחוגים, שבוע רווי בסיכומים, מצגות, ברכות שנכתבות מעומק הלב ורגשות. המון רגשות. אז אני קצת מוצפת עכשיו. ובכל זאת מנסה לעשות את זה כמו שצריך
ופשוט לומר תודה
תודה על כל מה שנתתן.
תודה על המסירות, ההשקעה, הסבלנות, החום האנושי, הרגישות, הקבלה, החוכמה, המקצועיות, ההארה של הטוב, הגבולות הגמישים והמותאמים
תודה על העומק
תודה על הגמישות והפתיחות ועל היכולת להתפתח יחד איתנו לכיוונים נוספים מייעודו המקורי של הפורום, תוך שמירה על קווי היסוד של תקשורת אנושית מכבדת.
תודה מיוחדת לנעמי על ההשקעה ב"שרשור המטפלת" שלי מלפני כחודש
אני מקווה שכל מה שנתתן ישאר איתי ויעזור לי לגדול.
ואם אפשר, למרות המעמד והדיסטאנס המתבקש, כי בכל זאת, פרידה, וסופשנה וכבר חיבקתי השבוע כל כך הרבה נשים שנגעו בי וכנראה לא אפגוש יותר לעולם,
לשלוח חיבוק וירטואלי לשתיכן, כזה שמחזיק בתוכו את כל הכרת התודה שיש בעולם.
