ladymadden
New member
"הגיעה השעה וגם המקום,
שכבת יב' נפרדת לה היום..." (שורה ראשונה מתוך שיר הסיום שלנו, על פי הלחן של "השקט שנשאר") *דבר ראשון אני כבר אגיד שזה בטח יהיה ארוך, אז תנוחו לפני* וואו, היה ממש ממש אבל ממש כיף! אינספור של ימי חזרות, חזרה גנרלית בכפר מנחם (שזה אפילו יותר חור ממודיעין) שנמשכה מהבוקר עד הערב\לילה, שגעונות של כולם לגבי העמדות בריקודים או רעיונות למשחק- בחיי שלא חשבתי שיצא כל כך טוב! אז יום חמישי היה אחד הימים הטובים בחיי: זה התחיל בבוקר, כשקמתי ב7 וחצי לראיון עבודה בקייטנה בגן- והתקבלתי! אני הולכת לקבל כסף על שהות עם ילדים חמודים ומתוקים בני 5 (שזה נפלא בפני עצמו!). כשחזרתי מהראיון סידרתי לעצמי את התיק עם כל התלבושות שאני צריכה והאביזרים למופע, ואז התחלתי לארגן את עצמי לbig night. ב4 נפגשנו כל המשתתפים במופע+ הטקס הרשמי ונסענו לכפר מנחם כדי להתארגן שם. ב7 כבר התחילו להגיע ההורים... אבא שלי בא עם אשתו (הורי גרושים) ואמא עם אמא של חברה טובה שלי. בשלב הזה כבר לבשנו גלימות וכובעים כמו של בוגרי קולג' (talk about wannabe) ואז כל ההורים הוציאו מצלמות (כמובן שגם אמא שלי לא נשארה חייבת אף על פי שהמצלמה איימה שהבטרייה נחלשת) והחלו להתקיף אותנו ולאיים על הראייה שלנו (כאילו לא הספיקו לי הפרוג'קטורים על הבמה בגנרלית...ועוד יש את המופע...). אחרי שההורים כבשו את כל זוויות הצילום האפשריות הם התבקשו (תודה לאל) להניח לנו ולהיכנס לאולם. 10 דקות אחריהם הציגו את כל השכבה וכל כיתה עשתה כניסה מרשימה כזאת עם הגלימות. אח"כ כולם התיישבו והתחיל הטקס הרשמי. כמה שלא ייפו את זה- הוא היה משעמם ולא הראה שום סימנים של סוף. אז ניצלנו את ההזדמנו, כל המשתתפים במופע, התגנבנו למאחורי הקלעים להתלבש, והשארנו את חברנו והורינו לבד במערכה מול הנאומים המענים ראש העיר, המנהלת, סגנית המנהלת, ראש ועד ההורים, נציגי יא', ורכזת השכבה (שהיא דווקא אחלה, ואני לא אומרת את זה בגל שהיא המחנכת שלי אלא בגלל שאני משחקת אותה במופע
). אחרי כל הנאומים הראו קטע וידיאו של השכבה, אני כמובן לא ראיתי כי הייתי מאחורי הקלעים (נחכה לוידיאו), אבל שמעתי מחיאות כפיים אז נראה לי שהיה יפה... וגם המורות הכינו קליפ בשביל השכבה ושוב מהמחיאות כפיים הבנתי שאהבו את זה... והנה, הגענו לחלק האומנותי- המופע. שם המופע הוא "ה-ח' ועונשו". הסיפור הוא שאנחנו, מחזור ח', חטאנו כל כך הרבה בתיכון, וכשאנחנו מגיעים לשערי בית הספר ומחכים שהם יפתחו בפנינו, מציגים את המעשים הטובים מול החטאים של השכבה. אז התחלנו במערכונים של המעשים הרעים. כמובן שזה היה פשוט נורא למצוא... היה לנו את הברור מאליו- חיי הכיתה, שם שיחקתי את אחת התלמידות (מערכת הכריזה-קריזה-, אורחים מהמסדרון, מאחרים, "המורה לכתוב?" ומטוסים מנייר וכדומה, הוציאו את המורה משלוותה "אני את הנוכחות כבר רשמתי. מי שלא רוצה להיות פה יכול פשוט לצאת!" סיים את הסצנה וגרר אחריו תשואות רבות עם בריחת כל התלמידים מהכיתה). אח"כ היה "הרכילון"- סיפורו של מושפע יתר מ"המורדים", שכתב שתי מהדורות עיתונים בכיתה י' בהן מכפישים כל מני תלמידים בשכבה וכן מורים (ורגע ללא ציניות- בזמנו זה פגע מאוד ועירבו משטרה. ה"עיתונאי" עדיין מסתובב חופשי...). אז כמה פקאצות נכנסו לשירותים ומצאו שם את עותקי הרכילון והחלו בצווחות של "אמא! כתבו עלי, אל צ'אלי כפרה" ושל "שמע ישראל, לא כתבו עלי!" וגולת הכותרת "אם אתה לא שם- אתה לא קיים". לאחר מכן מורה עם הפרעות אשיות ויועצת שמפחדת מהצל של עצמה חקרו את התלמידים המפוחדים לגבי זהותו של כותב הרכילון, אך הכריזה הכריזה על מבצעים בקפיטריה וכש "חוו'לה, נשפך שמן ביהלום, בואי לנקות", הלכה המורה המשוגעת ואיתה היועצת הפודל והתלמידים ברחו כל עוד נפשם בם. החטא האחרון של השכבה הוא הטיול השנתי האחרון לאילת השנה, שהיה אפוף בחצילים, חצאיות סקוטיות, וציטוטים משלושת המוסקטרים- "אחד בשביל כולם וכולם בשביל אחד". כאן נכנסתי לתפקיד רכזת השכבה+מורה לתנ"ך בעלת טון נמוך במיוחד (זה הכל הסיגריות האלה...נורא), קצת מזכיר את דווקא מהמחסן של כאילו. בקיצור, אני נכנסת מרוטת עצבים וקוראת לכל התלמידים להינעל בחדרם וללכת לישון. אחרי שאני נרדמת נכנס תלמיד בשקט בשקט, בודק שאני ישנה ולוחש באוזני "586-בית המקדש עולה באש". אז נכנסים כל התלמידים ומתחילים מסיבת טראנס בעודי חורפת שלי עמוקות. עוצרת אותם המנהלת ומבקשת הסבר לחצילים. היא בוחרת מתוך 3 קורבנות את האחד שהוא החוליה החלשה ומשלחת אותו הביתה, אחריו יוצאים אחד- אחד בקריאת "אם הוא הולך-גם אני הולך". ואז, בשחזור מפתיע של "הלהקה" כל התלמידים קוראים לבתיה (המנהלת) לשיר להם סולו. היא מעיפה אותם הביתה ואני נותנת עוד שתי נחירות מפנה את הבמה. כמעט שכחתי לציין שכל הזמן הזה ישנתי עם פו (הדוב), שלפי הצחקוקים הבנתי שהוא שחקן האופי ולא אני. עכשיו הגענו למעשים הטובים של השכבה. ראשית, ישנה התנדבות רבה מצד התלמידים שהונצחה בתוכנית עם מנחה שלא בדיוק מבחין בין הצופים, משמר אזרחי ומד"א. נראה שכל מה שעניין את המנחה היה אם "מישהו פעם מת לכם בטקס אש\באמבולנס?" (לצופים,למד"א). ובסופו של דבר, כשהגיעו מד"א לבמה, המנחה הבחין רק במתנדבת אחת, כוסית במיוחד בשבילו, ושיחרר את כל המתנדבים לפתוח בשיר "יש לי חולשה למתנדבים" בזמן שהוא מתחיל עם המד"איסטית. המעשה הטוב הבא הוא הגדנ"ע (למרות שבמקור לא הייתי בגדנ"ע, בקטע זה שיחקתי את אחת התלמידות המבוהלות). קיבלנו מפקד מפחיד למדי שתפס לו ילד-פול-לעשרים (על אותו עיקרון של ילד כאפות), והיה בטוח שאחד הגדנעיפ עושה לו עיניים, והכריח אותו לרקוד את ריקוד הציפורים. אחרי טירטורים של ח' מדוגמת-מגוהצת-מסודרת הבטיח לנו המפקד פריסה, ריבת משמשים ורעל עכברים ויצא כשהו רוקד את המקרנה. אנחנו הגדנעים עדיין לא מבינים לאן נפלנו בעוד אחת המורות נכנסת וצוחקת על מר גורלנו. כשהיא יוצאת אנחנו נופלים שפוכים לע הרצפה ומדברים בינינו על ריבת המשמשים, עם החתיכות, שהן לא משמשים. כשאנו מגיעים למפקד האחרון, המפקד מתגלה כילדה קטנה כשהוא מייבב לצלילי "השוטר אזולאי" ואנחנו לאט לאט עוזבים בלי שישים לב. עכשיו אתם בטח חושבים שצריך להיות עוד מעשה טוב אחד (עד כה היו 3 רעים ושניים טובים). ובכן, אנחנו השחקנים יושבים על הבמה, ובמבט תוהה מנסים לחשוב על עוד מעשה טוב אחד שעשינו כשכבה. הכריזה מתחילה לריב איתנו ואנחנו בסופו של דבר עונים לה את המשפט שמסכם את הערב- "הרבה יותר מהר לקפוץ מעל הגדר". בין המערכונים היו גם ריקודים ושירים- הרקדן האוטומטי, יש לי חולשה למתנדבים, פרחים בקנה, וריקוד היפ הופ, וכן, שיר הסיום היה על פי הלחן של "השקט שנשאר". עד כאן החלק הראשון של הערב. מצטערת אם יצא יותר מדי ארוך... ותודה לכל מי שהגיע עד לכאן- אתם גדולים! סיכום של אחרי המופע-הנשף ואחריו יבוא בהמשך. אוהבתותכם.
שכבת יב' נפרדת לה היום..." (שורה ראשונה מתוך שיר הסיום שלנו, על פי הלחן של "השקט שנשאר") *דבר ראשון אני כבר אגיד שזה בטח יהיה ארוך, אז תנוחו לפני* וואו, היה ממש ממש אבל ממש כיף! אינספור של ימי חזרות, חזרה גנרלית בכפר מנחם (שזה אפילו יותר חור ממודיעין) שנמשכה מהבוקר עד הערב\לילה, שגעונות של כולם לגבי העמדות בריקודים או רעיונות למשחק- בחיי שלא חשבתי שיצא כל כך טוב! אז יום חמישי היה אחד הימים הטובים בחיי: זה התחיל בבוקר, כשקמתי ב7 וחצי לראיון עבודה בקייטנה בגן- והתקבלתי! אני הולכת לקבל כסף על שהות עם ילדים חמודים ומתוקים בני 5 (שזה נפלא בפני עצמו!). כשחזרתי מהראיון סידרתי לעצמי את התיק עם כל התלבושות שאני צריכה והאביזרים למופע, ואז התחלתי לארגן את עצמי לbig night. ב4 נפגשנו כל המשתתפים במופע+ הטקס הרשמי ונסענו לכפר מנחם כדי להתארגן שם. ב7 כבר התחילו להגיע ההורים... אבא שלי בא עם אשתו (הורי גרושים) ואמא עם אמא של חברה טובה שלי. בשלב הזה כבר לבשנו גלימות וכובעים כמו של בוגרי קולג' (talk about wannabe) ואז כל ההורים הוציאו מצלמות (כמובן שגם אמא שלי לא נשארה חייבת אף על פי שהמצלמה איימה שהבטרייה נחלשת) והחלו להתקיף אותנו ולאיים על הראייה שלנו (כאילו לא הספיקו לי הפרוג'קטורים על הבמה בגנרלית...ועוד יש את המופע...). אחרי שההורים כבשו את כל זוויות הצילום האפשריות הם התבקשו (תודה לאל) להניח לנו ולהיכנס לאולם. 10 דקות אחריהם הציגו את כל השכבה וכל כיתה עשתה כניסה מרשימה כזאת עם הגלימות. אח"כ כולם התיישבו והתחיל הטקס הרשמי. כמה שלא ייפו את זה- הוא היה משעמם ולא הראה שום סימנים של סוף. אז ניצלנו את ההזדמנו, כל המשתתפים במופע, התגנבנו למאחורי הקלעים להתלבש, והשארנו את חברנו והורינו לבד במערכה מול הנאומים המענים ראש העיר, המנהלת, סגנית המנהלת, ראש ועד ההורים, נציגי יא', ורכזת השכבה (שהיא דווקא אחלה, ואני לא אומרת את זה בגל שהיא המחנכת שלי אלא בגלל שאני משחקת אותה במופע
