נו, אבל זה כן
אתה לא יכול להתעלם מהעובדה שהגיטרה ברוק היא הדבר הכי חשוב מבחינה כֶּלִית. ולא רק לשמוע אותה - לראות אותה, ולחכות שהגיטריסט ידפוק את הסולו המצ'וקמק שלו, זה מה שעושה את זה עבור המון אנשים. לכל סגנון, כך או אחרת, יש איזושהי נורמה וציפיות מאוד מובנות - בג'אז מוחאים כפיים אחרי כל סולו, במוסיקה קלאסית המנצח חוזר לקוד קידה עשר פעמים, במוסיקה רוסית עממית יש את השטיק הזה של לקחת מוטיב ולהאיץ אותו, וברוק יש כמה דברים - אך בראשם עומד סולו גיטרה, שבו גם לפעמים מפעילים את המאוורר על הגיטריסט, כדי שזה ייראה עוד יותר כמו סלאש. וזה הקטע, ואי אפשר להתעלם מזה. כמובן שהבעייתיות שבכל העניין היא לדעת על איזה "רוק" אנחנו מדברים. אבל אני אציין שאני מדבר ספציפית על התפיסה הבסיסית ביותר של רוק. כמו שכשלומדים תופים יש מקצב בוסה-נובה, מקצב צ'ה צ'ה צ'ה ומקצב רוק, ככה גם הדברים האחרים שהזכרתי לגבי הג'אז והקלאסית, אז אין צורך להיטפל לפרטים האלה כרגע. הכוונה שלי היא שזו היתה הכוונה של יהודה, על פי הבנתי. בעניין הרוק המתקדם, אולי אפשר למצות את הנושא לכדי "סולו מוּג". זה נכון שהקלידים ברוק המתקדם הם לא סתם "יותר דומיננטיים". זה בהחלט סימן היכר סגנוני מובהק, וניתן לראות ברוק המתקדם כלוחם הראשי למען זכויות הקלידים במוסיקה הפופולרית. ועדיין - כמו שלא -תמיד- יש סולו גיטרה, אך בכל זאת זהו אלמנט מאפיין, לדעתי סולו המוג הוא מאפיין חזק ברוק מתקדם. ההבדל העיקרי הוא שלהבדיל מרוק, סולו מוג יכול לבוא כמעט בכל מקום במבנה של היצירה. ודרך אגב, פינק פלויד זו דוגמה להרכב רוק מתקדם כמו שג'נטל ג'ייאנט הם דוגמה להרכב פּאנק.