הגיגי קליי
"צרכי הרבים עולים בחשיבותם על צרכי המיעוט, או היחיד". איש חכם אמר את זה פעם, וזו אמת שאנחנו צריכים להתמודד איתה.
לאחר הקרב עם הענקית ועושי דברה, התגלה בפנינו המצב הבא - כ400 עבדים משוחררים באמצע שממת קרח מסוכנת. האויבים שלנו: הקור, הרעב, הענקים שמסתובבים מחוץ למערה ואלו שעדיין גרים בפנים.
חלק מהעבדים לשעבר נראים במצב רע. ראש העבדים, בריון בשם ואסילי אומר לנו שכדאי להשאיר כ80 חלשים וחולים במערה למות כדי לא לעכב את כולם. אולי הוא צודק, אבל מוסרית אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לעשות את זה. אם נצליח לשמור על כולם בחיים, או לפחות על יותר מהכמות שבה הוא רצה, זה יהיה כזה ניצחון מוראלי!
יצאנו לדרך, כשהחולים מכתיבים קצב איטי. ארור ואסילי!
בלילה הראשון מת אדם אחד מהקור, והפגיעה המוראלית הייתה רבה. אני מפחד שזה לא ביכולותינו להצליח לעשות זאת. ואסילי שוב הציע לקחת לכמה חלשים את הפרוות, וליטף את הגרזן שלו בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים.
אני שומע לחשושים במחנה, "האיש של הירוהינוס יהרוג את כולנו בשממה. לא היינו צריכים להקשיב לו", ולעומתם "תודה להירוהינוס ששלח אלינו את שליחו, בלעדיו לא היה לנו סיכוי לשרוד"
אנחנו ממשיכים עוד יום, והפעם נחפר בור, לנסות לקרב את האנשים לאדמה, אולי היא חמה יותר. אנחנו יכולים להכניס כמאה איש במחילה הזו, ורום בוחר להכניס את החולים והחלשים. ואסילי ואנשיו נדחפים פנימה, תופסים כ20 מקומות. ניחא, הפעם לא נילחם בהם.
מה התוכנית אני שואל, ואנחנו עוצרים לדון בעניין - אנחנו נחזור אל שבט אנשי הדוב, ונבקש מהם עזרה - אוכל, חומרי בערה ואולי לילה אחד בהגנתם. טסלה ינסה למצוא עוד תולעת אש וקרח ואולי לתרבת אותה מספיק כדי שתזחל לצידנו ותשמור על חום השיירה.
רום ואני ניגשים אל דוב-צ'יף, ורום סוחר איתו בחפצים תמורת אוכל ועצים. אנחנו מצליחים להשיג כל מה שהוא היה מוכן לתת לנו בתחום הזה. הכל אצל האנשים האלה זה בהפגנות כוח או סחורה תמורת סחורה. מאוחר יותר ניסיתי להתחנן בפני דוב-צ'יף לעזרה רפואית לחולים, אך כנראה בתרבות הברברית שלהם אין כבוד וערך לחיי אדם חלש. נראה לי הרגזתי אותו, זה אימץ אותי מאוד לא להראות לו כמה הוא הרגיז אותי בגישתו הברברית וחוסר הערך לחיי אדם.
בלילה, עוד חמישה אנשים לא שרדו את הקור והמחלות. זה עצוב, אבל אני מזכיר לעצמי כל הזמן שהמספרים היו גדולים בהרבה לו נתנו לאנשים כמו ואסילי לעשות כרוחם. טסלה חזר עם התולעת - הצלחה! ואז היה לנו ויכוח לגבי הגופות. אני במקרה הזה הסכמתי עם ג'ון וואסילי - האנשים המתים, מתים, כמה שזה עצוב, מותם יכול להיות עזרה לחיים. כן, אני דגלתי בלתת אותם מאכל לתולעת במקום אוכל שגם האנשים האחרים יכולים לאכול. רום לא הסכים איתנו, אך לא ממש הותרנו בידיו ברירה.
מאוחר יותר, אני שוב שומע את ההתלחששויות - "האיש של הירוהינוס לא עושה מספיק כדי להבטיח את שרידתנו", "לאיש של הירוהינוס לא אכפת מאיתנו, רק מעצמו" ולעומתם הלוחשים: "לולא הירוהינוס וחייליו, כולנו היינו עכשיו קופאים שם במערה! הידד להירוהינוס!" - אני מנענע בראשי בזעם לשמע כפויי הטובה. האיש הזה עושה כל מה שביכולתו כדי להציל מקסימום אנשים - פעם הבאה, תשרדו לבד! מישהו לחשש על זה שהוא היה צריך לתת את השריון שלו כדי שמישהו אחר יהיה מוגן. זה כזה רעיון מטופש! מה שמחליש את רום, מחזק את ואסילי ומקרב את הקץ של המיעוט של האנשים שעדיין יש לו סיכוי חיים. נכון, צרכי הרבים עולים על צרכי המיעוט או היחיד, וזה למעשה מה שרום מנסה לעשות - להציל את הרבים, ולא את המיעוט שואסילי מדבר עליו. . .
עכשיו אנחנו עומדים לנו בפטרול מול להקת ממוטות, בהחלט ארוחה ראויה לתולעת, אבל. . .. איך אנחנו צדים אותן? ואיך אנחנו משכנעים את התולעת השבעה להמשיך איתנו?
"צרכי הרבים עולים בחשיבותם על צרכי המיעוט, או היחיד". איש חכם אמר את זה פעם, וזו אמת שאנחנו צריכים להתמודד איתה.
לאחר הקרב עם הענקית ועושי דברה, התגלה בפנינו המצב הבא - כ400 עבדים משוחררים באמצע שממת קרח מסוכנת. האויבים שלנו: הקור, הרעב, הענקים שמסתובבים מחוץ למערה ואלו שעדיין גרים בפנים.
חלק מהעבדים לשעבר נראים במצב רע. ראש העבדים, בריון בשם ואסילי אומר לנו שכדאי להשאיר כ80 חלשים וחולים במערה למות כדי לא לעכב את כולם. אולי הוא צודק, אבל מוסרית אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לעשות את זה. אם נצליח לשמור על כולם בחיים, או לפחות על יותר מהכמות שבה הוא רצה, זה יהיה כזה ניצחון מוראלי!
יצאנו לדרך, כשהחולים מכתיבים קצב איטי. ארור ואסילי!
בלילה הראשון מת אדם אחד מהקור, והפגיעה המוראלית הייתה רבה. אני מפחד שזה לא ביכולותינו להצליח לעשות זאת. ואסילי שוב הציע לקחת לכמה חלשים את הפרוות, וליטף את הגרזן שלו בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים.
אני שומע לחשושים במחנה, "האיש של הירוהינוס יהרוג את כולנו בשממה. לא היינו צריכים להקשיב לו", ולעומתם "תודה להירוהינוס ששלח אלינו את שליחו, בלעדיו לא היה לנו סיכוי לשרוד"
אנחנו ממשיכים עוד יום, והפעם נחפר בור, לנסות לקרב את האנשים לאדמה, אולי היא חמה יותר. אנחנו יכולים להכניס כמאה איש במחילה הזו, ורום בוחר להכניס את החולים והחלשים. ואסילי ואנשיו נדחפים פנימה, תופסים כ20 מקומות. ניחא, הפעם לא נילחם בהם.
מה התוכנית אני שואל, ואנחנו עוצרים לדון בעניין - אנחנו נחזור אל שבט אנשי הדוב, ונבקש מהם עזרה - אוכל, חומרי בערה ואולי לילה אחד בהגנתם. טסלה ינסה למצוא עוד תולעת אש וקרח ואולי לתרבת אותה מספיק כדי שתזחל לצידנו ותשמור על חום השיירה.
רום ואני ניגשים אל דוב-צ'יף, ורום סוחר איתו בחפצים תמורת אוכל ועצים. אנחנו מצליחים להשיג כל מה שהוא היה מוכן לתת לנו בתחום הזה. הכל אצל האנשים האלה זה בהפגנות כוח או סחורה תמורת סחורה. מאוחר יותר ניסיתי להתחנן בפני דוב-צ'יף לעזרה רפואית לחולים, אך כנראה בתרבות הברברית שלהם אין כבוד וערך לחיי אדם חלש. נראה לי הרגזתי אותו, זה אימץ אותי מאוד לא להראות לו כמה הוא הרגיז אותי בגישתו הברברית וחוסר הערך לחיי אדם.
בלילה, עוד חמישה אנשים לא שרדו את הקור והמחלות. זה עצוב, אבל אני מזכיר לעצמי כל הזמן שהמספרים היו גדולים בהרבה לו נתנו לאנשים כמו ואסילי לעשות כרוחם. טסלה חזר עם התולעת - הצלחה! ואז היה לנו ויכוח לגבי הגופות. אני במקרה הזה הסכמתי עם ג'ון וואסילי - האנשים המתים, מתים, כמה שזה עצוב, מותם יכול להיות עזרה לחיים. כן, אני דגלתי בלתת אותם מאכל לתולעת במקום אוכל שגם האנשים האחרים יכולים לאכול. רום לא הסכים איתנו, אך לא ממש הותרנו בידיו ברירה.
מאוחר יותר, אני שוב שומע את ההתלחששויות - "האיש של הירוהינוס לא עושה מספיק כדי להבטיח את שרידתנו", "לאיש של הירוהינוס לא אכפת מאיתנו, רק מעצמו" ולעומתם הלוחשים: "לולא הירוהינוס וחייליו, כולנו היינו עכשיו קופאים שם במערה! הידד להירוהינוס!" - אני מנענע בראשי בזעם לשמע כפויי הטובה. האיש הזה עושה כל מה שביכולתו כדי להציל מקסימום אנשים - פעם הבאה, תשרדו לבד! מישהו לחשש על זה שהוא היה צריך לתת את השריון שלו כדי שמישהו אחר יהיה מוגן. זה כזה רעיון מטופש! מה שמחליש את רום, מחזק את ואסילי ומקרב את הקץ של המיעוט של האנשים שעדיין יש לו סיכוי חיים. נכון, צרכי הרבים עולים על צרכי המיעוט או היחיד, וזה למעשה מה שרום מנסה לעשות - להציל את הרבים, ולא את המיעוט שואסילי מדבר עליו. . .
עכשיו אנחנו עומדים לנו בפטרול מול להקת ממוטות, בהחלט ארוחה ראויה לתולעת, אבל. . .. איך אנחנו צדים אותן? ואיך אנחנו משכנעים את התולעת השבעה להמשיך איתנו?
