הגיגים על בעיות

[אוריון של שי]

הגיגים על בעיות

אז אתמול באוטובוס ישבתי וניסיתי לנסח הודעה כדי לפתוח דיון יותר תיאורטי בשאלה האם הורה טוב מונע מילדו בעיות (בעקבות שרשור הבלט לבנים, למשל) ומאוד הסתבכתי עם עצמי. התחלתי לחשוב עלי ועל אחי הגדול (וה"מוצלח") והגעתי להארה/תובנה בה אני רוצה לשתף את כולם: כשילד לא מייצר בעיות למבוגרים סביבו קל להם להתעלם מהבעיות שאיתן הוא מתמודד וזה מאוד לא פייר לילד - הוא צריך את עזרתם בבעיות שלו! אז רציתי לשתף אתכם בתובנה שלי ובתקווה שלי שאני לעולם לא אשכח אותה ואחשוב ש"שקט תעשייתי" הוא סימן לכך שהכל בסדר אצל שהילד. הערה חשובה - אצלי הנושא הזה מתקשר לגילאי חינוך חובה כאשר הילד מתחיל להיות יותר עצמאי, חברותי ודינאמי.

 

[אורן של איה]

יעני קל להם לעצום עיניים?

פשוט מנוסח ביותר נעימות?

 

[אוריון של שי]

יעני לא להעלות על דעתם שיש בעיה

זה לא עצימת עיניים זו תמימות (אם זה לא שבור למה לתקן - מכיר? והתשובה שלי היא שיותר קל להחליף צינור שיש בו סדק מאשר את כל הריצוף אחרי שיש פיצוץ....). זה קשור להכרה של הילד עצמו והבנה יותר רחבה של הקונטקסט בו הוא נמצא שדרכה הורה יכול לעלות על בעיות שהילד עדיין לא מודע להן. זה גם קשור לתחום של ילדים טובים מדי (גם "ילד טוב" זה תיוג ויש לזה מחיר) זה גם קשור לעובדה שכהורים אנחנו נוטים לפרש את עולם הילד שלנו במקום לשאול אותו (אגב, אנחנו, לדעתי, שואלים הרבה יותר מהורינו. כי די ברור לי מסיפורים של אמא שלי שכשאני הייתי בת שנתיים אף אחד לא שאל אותי איך אפשר לפתור את הבעיה שמציקה לי - והם שילמו על זה אז ואני משלמת על זה עכשיו....)

 

[אלדורית]

מעניין. בדיוק התלבטתי בענין קרוב

הנטיה שלי (טבעית מן הסתם) היא לשמור על הילדות שלי וזה כולל גם לדאוג לכך שתהיינה שבעות רצון, שמחות. אתמול נגרמה לגדולה אכזבה: היא לא נבחרה לתפקיד כיתתי שהיא רצתה (בהבדל של קול אחד ממי שנבחר). לא נפנפתי את האכזבה, לא ביטלתי את חשיבות הענין, אבל כן ניחמתי ועודדתי אותה, ובאמת אחרי בכי קצר השתפר מצב רוחה מאוד, ואז תהיתי אם לא עזרתי "יותר מדי": לא הנחתי לה לחוות את האכזבה עד הסוף ולהתאבל, אלא דחפתי אותה הלאה. מה עושים עם זה? כמה לתמוך ולעודד (וברור שכשלה טוב גם לי קל יותר: מאוד קשה לי לראות אותה עצובה). ובענין אכזבה בכלל: הרי יש באכזבה גם כוח מניע. אולי השלמה איננה בריאה כיון שהיא מדכאת את ההישגיות (הבריאה, אני לא מדברת על תחרותיות חולנית, אלא על מידה בריאה של אמביציה)? האם ההשלמה עם הכישלון במקרה הזה תדכא את הרצון שלה לנסות בפעם הבאה? זה לא בדיוק מקרה של "שקט תעשייתי" כולל, אבל זה דומה בכך שהנטיה שלנו (שלי לפחות) היא לדאוג לשקט, לשביעות רצון. מה אתן עושות?

 

[אוריון של שי]

ציטוטים מתוך "הורים משוחררים ילדים

משוחררים" (שאגב - עוד לא קראתי, זה מופיע באתר) "תפקידנו אינו לעשות את ילדינו מאושרים, אלא לעזור להם להיות יותר אנושיים" "כמה פעמים אנחנו צריכים לכוון כינור לפני שהוא נשאר מכוון?" נראה לי פתאום מאוד רלוונטי לדומא שלך..... ניחמת אותה וזה עבד - יופי. עכשיו תדברו על זה ותראו מה היא למדה מהחוויה, מה היא תעשה פעם הבאה ולמה, מה היא יכולה לעשות עכשיו לגבי התפקיד בו רצתה (למה רצתה? אולי יכולה לעזור למי שנבחר?).... כל דבר שלומדים ממנו הוא בעל ערך, נכון? וברור - שקט תעשייתי זה הכי קל עבורנו ואליו התרגלנו ולכן אנחנו תמיד הולכים לשם.

 

[אלדורית]

הציטוטים נראים לי בעייתיים

את דוגמת הכינור בהקשר הזה בכלל לא הבנתי. הרי אם יש בעיה זה מקביל לכינור לא-מכוון, ואז כן יש צורך "לכוון" מחדש, לא? ומה זאת אומרת לשאוף לעשות אותם אנושיים במקום מאושרים? לקחת אותם למחנות פליטים במקום ללונה פארק? (אני מקצינה כמובן). איך אפשר לא לשאוף שהילדים שלנו יהיו מאושרים? האין זו שאיפה בסיסית של כל הורה? משונה. אני לא רוצה להנפיק "פוליאנות" סדרתיות, אבל גם לא קנדידטיות לכת השטן. אני לא חושבת שאני נוטה לייפות את המציאות בפניה, וגם אם הייתי רוצה מאוד אני לא יכולה לעצור את הכאב והעצב שהיא נתקלת בהם (למשל, מותו של אבי לפני כמה שנים: הכאב ממשיך לחיות גם אצלה; אבל גם כל מיני עוולות איומות בעולם בכלל שהיא נחשפת אליהן), אבל האין זה מתפקידי לעזור לה להתמודד איתם? והאם אין המשמעות של זה לעזור לה להיות שמחה ביסודה גם נוכח העצב?

 

[לאה_מ]

אני חושבת שכן.

אני חושבת שמה שעשית היה מאד נכון - לנחם אותה, לעזור לה להתמודד. לדעתי זה לא אומר שהיא תחשוש מהתמודדות בפעם הבאה. אולי להיפך - דוקא בגלל שהכשלון לא נתפס כטראומה, גם לא מפחדים נורא להכשל שוב. אני, בכל אופן, נוהגת כמוך.

 

[אוריון של שי]

הסברים על הציטוטים

תנסי את הקישור - אמור להביא לקטע מהספר ששם הם בקונטקסט... לעשות אותם אנושיים - לא, אין הכוונה לקחת אותם למחנות פליטים אלא בזמן ההתמודדות והתמיכה שלנו בהם לזכור שזה התפקיד שלנו בתור הורים טובים (לדעת אבי השיטה - גרנות) כלומר המטרה היא לא ילדים מאושרים כל הזמן (=שקט תעשייתי???) אלא ילדים שהם בני אדם עם אמפטיה, עם קשיים, עם תסכולים ועם כלים להתמודד עם כל מיני דברים. לגבי הכינור - זה משפט אלינו ההורים - לא לקחת ללב את זה ששכחנו, שטעינו, שהתבלבלנו אלא כל הזמן לכוון את עצמנו מחדש - הרי גם אנחנו רק אנושיים.

 

[אלדורית]

אוקיי, תודה על ההסבר

אם ב"להיות אנושיים" הכוונה היא לתת מקום לקשת של רגשות (כולל שליליים) (בניגוד להתעלמות מהם) אז אני מסכימה. בדומה אני גם לא אוהבת את האמירה הנפוצה (לילד שקיבל מכה למשל): "לא קרה שום דבר!" כן קרה. קיבל מכה, וכואב. אני נוטה כן להתייחס לכאב (הזה, הפיזי, והמורכב יותר, הרגשי) אבל להראות את הדרך החוצה ממנו (אם כואב בגלל המכה אני מעדיפה להגיד משהו כמו: עוד מעט זה יעבור).

 

[אפרתש]

ובאמת יש ילדים שמייצרים בעיות

ילדים שגילו שכדאי להם להפריע בבית הספר, להיות סרבני אכילה או "סרבנים" באופן כללי. ואני לא יודעת מה עדיף - ילד שאוגר הבעיות בפנים ואולי לומד לפתור אותן בכוחות עצמו, או שאולי עדיף אותו ילד שיוצר בעיות יותר גדולות (שעלולות להיות מאד גדולות).

 

[ליאת +]

הגיג בעקבות ההגיגים שלך...

האמהות שלנו, ואם לא הן אז בטח הסבתות שלנו דאגו לדברים פיזיים- שנאכל מספיק, לא להתקרר לחמם את הבית (שאלה קבועה של סבתא שלי ז"ל כשהייתי סטודנטית- איך את מחממת את הדירה?). ומבחינתן היה בזה הגיון- כי רובן עברו ימים של מחסור במזון, הכירו או שמעו על מי שנפטרו מדלקת ריאות ועוד ועוד צרות. ולמה אנחנו ההורים של היום דואגים? בעיקר, לדעתי, לצד הרגשי של הילדים. ומבחינתי יש בזה הרבה הגיון. כי "המחלות" (אולי לא במרכאות) של העידן שלנו הן: התמכרויות למינהן, אנורקסיה, דכאון, התאבדויות. ובשביל למנוע, או לנסות למנוע, את כל אלה צריך להקשיב לצד הרגשי של הילד. סוודר לא יעזור כאן. בשביל להמחיש את ההבדל: כשהתלבטתי לגבי לימודים באונ', סבא שלי המליץ בחום על רוקחות, תחת הטיעון ש: "זה מקצוע שתמיד יצטרכו". צורת חשיבה אופיינית של מי ששרד את המלחמת העולם השניה. ומה אנחנו אומרים לילדים שלנו? מה שיספק אותך, שיעשה אותך מאושר וכו'. אז לדעתי הקשבה לרגשות של הילדים היא תמיד חשובה. א ב ל: יש כנראה מקום כלשהו, או איזה גבול עדין שבו ההורה כבר מתחיל להרגיש בשביל הילד. או במקום הילד. או חי דרכו את הילדות שלו. וזה כבר יכול להיות בעייתי (בטח עוד נשמע על זה מהילדים שלנו, בעוד עשרים שנה).