הגיגים לסוף שבוע

[סמדר בנ]

הגיגים לסוף שבוע ../images/Emo4.gif

אתמול היה לי יום די נורא למען האמת, אבל במהלכו היו לי כמה היתקלויות עם הצבא שגרמו לי לחשוב, ורציתי לשתף אתכם (וסליחה מראש על האורך) : התחלתי בבוקר עם ישיבה בקיריה בת"א. חניתי בחניון עזריאלי וחציתי את המרכז המסחרי בדרכי לגשר שמחבר את המרכז עם הקיריה. בדרך ראיתי חיילת קונה תכשיט בדוכן, שתי חיילות יושבות על ספסל עם כוס קפה ועוגה, עוד חייל בחנות לג'ינסים. חזרה מהישיבה בצהריים דרך אותו מרכז, הפעם מפוצץ בחיילים בהפסקת צהריים (

). זה גרם לי לחשוב על סוג השרות שהחיילים משרתים בו - יש חיילים של צהריים בעזריאלי, ויש חיילים של מנות קרב, יש חיילים של 8 עד 5, ויש חיילים שסוגרים 21 ואף 28, יש חיילים שיש להם הפסקת צהריים, ויש חיילים של "עוד חמש דקות הייתם כאן", יש חיילים שעבורם הצבא הוא מקום עבודה ויש חיילים שעבורם הוא אורח חיים. שלא תבינו לא נכון, אני לא באה לשפוט לחומרה חס וחלילה את החיילים שמשרתים קל"ב - השירות שלהם יכול להיות מעניין ביותר וחשוב ביותר, ולפעמים גם קשה ביותר, סתם זה גרם לי לתהות על הדברים. בשורה התחתונה גם גם גרם לי נחת שילדי בחרו את אורח החיים על פני העבודה. מהישיבה בריצה (וגם התרסקתי בדרך על המדרכה בקיריה, והחיילים מסביב נבהלו מה האשה הזאת עושה על הרצפה...), ללוויה. אבא של חברה של ביתי, גבר במחצית חייו שהלך

. כ"כ עצוב. הבת והבן בצבא, בקהל הרב המון חיילים, חלקם ילדים שאני מכירה מהגן. הבנים קיבלו אישור לצאת מהטירונות (אפילו למטכ"ליסט נתנו לצאת...). הרבה כומתות בק"ום - ילדים בתחילת השירות. אני ישר, מתוך הרגל מסתכלת על צבע הכומתה, מחפשת את הסמלים ואת התגים, מראיינת אותם על השרות. משם בריצה (והפעם לא נפלתי, רק נפלתי על פקק...) לישיבה נוספת בעניני צבא. קשה להתרכז, חיים ומוות מתערבבים. בתוך כל זה, הבת שלי עם עצב מהפרידה ממוד"ש שמתעצם בשל העצב על האבא של החברה. סתם יום של חול....

 

[האילתית 2]

סמדר, ומי אמר שהחיים שלנו קלים ?

שיהיו לך רק ימים טובים יותר. שבת שלום. בטוחה שהבת תתגבר ,ואולי אף תהנה במקומה החדש.

 

[אמא פולניה1]

סמדר היקרה. קראתי את מה שכתבת

לצערנו מוות זה חלק מדברים שאנחנו צריכים להתמודד איתו. פעם אמרו לי שעם כל העצב, כשאדם אחד מת, במקום אחר ישנה השמחה, כי תינוק חדש נולד. אני לא יודעת מה זה קשור עכשיו. אבל אם נרצה או לא, זה חלק מאיתנו. לגבי החיילים שראית בדרכך, וסיווג החיילים, של יש כאלו ויש כאלו, כמו שאת שמחה שבתך בחרה זאת כאורח חיים ולא כתור עבודה, זו בהחלט הרוח הנכונה והטובה מבין השניים. גם תומר , הבן שלי, רואה זאת כך ויש לו שאיפות לאורח החיים הזה. כי בשביל הבת שלך והבן שלי ועוד הרבה מאוד חיילים וחיילות, כל אלו שרוצים לספוג ולנשום את הצבא, זו הדרך שהם בחרו. ואת יודעת מה? לדעתי זה יכין אותם הרבה הרבה יותר טוב לחיים אחרי הצבא. הם עוברים משהו מסוג אחר, גם אם זה קשה עכשיו. ואני לא צריכה להגיד לך שכל מה שבא מרצוןומכל הלב, גם יותר נהנים ממנו. זה הרבה יותר טוב. מצד אחד, ברגעים כאלו מקנאים בהורים שרואים את הילדים שלהם כל יום, אבל מצד שני, המרחק שמפריד מביא איתו געגועים, והגעגועים אם לא מסתכלים רק על הכואב שבזה, געגועים זה גם צד חיובי של המטבע, כי געגועים גורמים להערכה גדולה יותר של המשמעות בית חם, דאגה, אהבה, טוב, נראה לי שאני נכנסת כאן לדרמטיות יתר. אז בשלב זה אפסיק ואולי אפילו אחליט לחזור לעבודות הבית באי חשק מוחלט, פשוט לא בא לי על כלום. כלום.

 

[אממאא]

היי סמדר, קודם כל איך את? אמרת

למעוז אתמול שאת רצה בלי נעלי שפיץ..... במקומות בהם עבדנו אני ובעלי שרתו גם חיילים, חיילי סופר שוקולד מה שנקרא, בלי דאגות של ההורים, בלי שבתות, המקסימום תורנות שיש להם זה לשמור בכניסה הפנימית של המשרד מפני האויבים שמנסים להסתנן פנימה

והילדים האלו לא מתביישים לקטר, כן הם מקטרים שהם צריכים להגיע לעבודה במדים, מקטרים שביום התורנות המסכן הזה (פעם ב-3 חודשים) הם צריכים לצאת בשעה 18:00 מהמשרד במקום ב-17:30.. לבנים שלי יש חברים ג'ובניקים, כאלו שכל יום בבית, עובדים, מרוויחים גם כסף (והם לא ממש צריכים) וברוב חוצפתם מעזים לצחוק על אלו שהלכו לקרבי. בפעם שזה קרה אצלי בבית, פשוט התפוצצתי על אחד מהם, תשרתו איפה שתשרתו, תעשו מה שאתם רוצים, אבל אל תעזו לצחוק על הבן שלי ולהגיד לו פראייר כי הוא חתם קבע, או כי הוא קרבי וטוחן שבתות וחגים. מקווה שהבת שלך תתאושש, בטוחה שהיא תתרגל מהר למקום החדש חיבוקים ענקיים לך וגם לה

 

[סמדר בנ]

רצתי עם

נעלי הקומנדו שלי... אבל לא ראיתי את הבור במדרכה

הרגליים כואבות, אבל במיוחד האגו.... זה כמו להחליק על קליפת

 

[אמא פולניה1]

סמדר, כמה שאני מכירה את הפאדיחות

האלה. ליפול ברחוב, כולם מסתכלים, חלק דואגים חלק מצחקקים, ואת פשוט צריכה לקום, הכאב הורס, אבל לשחק אותה כאילו הכל בסדר ושום דבר לא כואב ולהמשיך ולדדות עם חיוך מהול בכאב. הצילווווו. יש לי רגליים כושלות כאלו, ופעם אחת אפילו הגעתי עם אמבולנס לבית חולים מנפילה ברחוב. נפילה? פשוט עפתי קדימה וראיתי את העתיד, ראיתי איך אני נכנסת עם הראש שלי בקצה של פגוש של מכונית אמריקאית, זעזוע מוח קל ושלא לדבר איך נראיתי אחרי כמה שעות, כחולה ברגליים ובראש, לא יכולתי להזיז את היד. ככה 10 ימים. חבושה מכל הכיוונים. חחחחח.

 

[סמדר בנ]

אז יצאתי בזול

מבחינת פאדיחה, הרבה יותר גרוע (ופחות כואב..) זה שפעם מעדתי על ארנק שמישהי השאירה על הרצפה, ב"ארקפה", עם מגש מלא כוסות קפה. הכל כמובן עף ונחשלי קפה התפזרו לכל עבר. בעלת הארנק כמובן מאוד כעסה....

 

[אמא פולניה1]

השאלה מה עדיף מגש עם כוסות קפה

או מגש עמוס בגלידות, כשהבעל המסכן, כמו בסרטים בגלל שמעדתי, ספג את מיטב הגלידות בפרצוף וכמובן גם על הבגדים. (לפחות זה היה בקיץ ביום חם ביטבתה, בדרך מאילת הביתה)...חחחח

 

[כומתה טורקיז]

הפולניהבזיזניה תאמר לטולה חברתה

"לא נורא,תגידי תודה לאל, יצאת בזול". "אני נננ..פלתי..הוי הוי..יותר גרוע, לשלולית בוצית עם תבנית ביצים שנשברו עלי..... החלמה והתאוששות מהירה ..

 

[אמא פולניה1]

אוי אברוך. זה באמת לא נעים../images/Emo10.gif

ואם ההחלמה המהירה היתה בשבילי, אני מזמן החלמתי, זה היה לפני כמה שנים.

 

[רונית58]

מחשבות שעלו במוחי לפני שנים....

את שרותי הצבאי עשיתי בנח"ל ...משהו כמו סוף העולם שמאלה באחת ההאחזויות בסיני (קדש ברנע). כדי להגיע לאותו מקום מרוחק יצאנו מהסינרמה (לכל מי שמכיר) בטנדר צבאי (D-200) והיו ימים שהרגשנו כמו בקר מובל לשחיטה. יצאנו פעם ב-3 שבועות והרגשנו שה"צבא" שלנו הוא משהו אחר. אישי שרת את כל שרותו הצבאי בסיני וגם במילואים בדרגת קצונה גבוהה ואף פעם לא קיטר.... ובכורי לרגע לא חשב ששרות של 8 עד 5 הוא היעוד שלו בחיים ! היו ימים שחשבנו כולנו "מה החבר'ה האלה בעצם עושים? הרי זו תרבות של ללכת לעבודה...." אבל במחשבה שנייה כל מי שתורם את חלקו ולו במעט - עושה !!! ואני גאה בכולם!

 

[אמא של נמ]

ריגשת אותי מאד

הגיגים לא קלים לסוף שבוע. אנחנו עדיין רק בהתחלה והבן שמשרת כקרבי משדר , עדיין , שהוא מאד מרוצה מהשרות למרות שקשה , כי הוא חש שכך הוא עושה שרות משמעותי. לא יודעת איך הוא התחנך לכך כי אנחנו אף פעם לא ראינו את הצבא כדרך חיים אלא כצורך לאומי שאין ברירה אלא לשרתו , עד שיגיעו ימים טובים יותר. חצי ממשפחתנו ירדה לחו"ל. ביקרנו אותם וראינו את חייהם השקטים והטובים, ובכל זאת הילד לא מתלונן על שנבחר לשרת כקרבי ומעדיף לראות בכך ייעוד. אני מקווה שלא יישבר בצבא ותמיד יזדהה עם מה שהוא עושה כדי שהשרות יעבור עליו, כאשר הוא שלם נפשית עם מה שהוא עושה. הוא כמעט הכי קרבי מבין כל חבריו. מעולם לא היה ספורטאי , תמיד חנון כזה וסיירותניק (חוגי סיירות), בן לאמא סופר פחדנית. חבריו המשרתים שרות קל יותר מעודדים אותו ו"שומרים" עליו מרחוק. אני חושבת שאלו חברים אמיתיים ולא אלו שלועגים. נראה לי שהמסר הכי חשוב מתוך הגיגייך הוא שכדאי לחיות חיים מלאים ומשמעותיים על פני חיים בחשש מ"לצאת פרייר". ובכל זאת ועם כל הציונות ,הוא לא חוזר השבת ולא התקשר אתמול, שלא כהרגלו, והלב שלי...

 

[עידן64]

סמדר,קראתי והתרגשתי ממה שכתבת

גם אני חושבת הרבה על הדברים שכתבת לגי חיילים ותפקידים שונים,המשקיעים והמורעלים,המתחמקים והמחפפים,הראש הקטן והראש הגדול ועוד כל מיני... גם אני מאושרת שהבת שלי עם מגבלות של אסטמה למשל,לא וויתרה,ערערה על הפרופיל שלה העלתה אותו טיפונת כעת בקורס תצפיתניות מוד"ש.אני גאה בדרך שלה,אוהבת את הגישה שלה ש" הצבא עבורה לא יהיה מקום עבודה שמסתיים כל יום בארבע וכולם לבושים שם פזוט מדים במקום אזרחי".אני מזילה דמעה כשאני רואה את הפספוסית הזו (ממש ממש קטנטונת)נסחבת עם כל הציוד והתיקים והנשק...ורואה את הגאווה בעיניה.אני מאושרת שכזו בת יש לי,למרות החששות,הפחדים שלי,וכל מיני... היה לי עצוב גם לקרוא על האבא שצעיר שחייו תמו בטרם עת והשאיר ילדים כה צעירים.לצערי חוויתי אבדן כזה של אמא כשהייתי בת 19,וזה אבדן שמשנה ומשפיע מאוד על החיים. אבל............אנחנו ממשיכים... שתהיה לך שבת שלום וחיבוק גדול ממני.

 

[paulika]

סמדר יקרה, כל כך מבינה את רגשותייך.

בכל פעם שאני בקניון ורואה חילים וחילות מסתובבים, צוחקים , אוכלים, סתם באמצע השבוע אני שואלת את עצמי, איך הם יכולים?, למה הבן שלי בא לקצרה פעם בשלושה שבועות.? אז לאמר את האמת, אני מקנאה באמהות של הילדים, שנמצאים קל"ב, אבל גאה בבן שלי יותר. מרגישה שזה שהתנדב, למקום כל כך קשה, שאין בו הנחות (יש אנחות- שלי

)עושה אותו מוכן יותר לחיים, שאינו מחפש רק את הקל ולפעמים אני אפילו מחמיאה לי קצת, בכל זאת תרמתי משהו לעובדה שהוא נהיה כזה. ובקשר לנפילה, אני עשיתי נפילה מדהימה בקניון מלחה, עפתי מהמדרכה, שברתי את כף הרגל, הבן שלי, שהיה איתי, הרים אותי ונשא אותי על כפיו לאוטו וכל עם ישראל מסביב הביט.. הייתי הצגת היום. אז תרגישי טוב, לכולנו יש נפילות (מכל הסוגים)

 

[אמשל מילואימניק טחון]

החיים זה לא פיקניק...

וגם בפיקניקים ובטיולים לשם כייף - יש לי "וותק" בנפילות. אני חושבת שאני היחידה שירדתי בשביל הנחש במצדה ואת רוב הדרך עשיתי בגלישה על החלק היושב בגופי

יש לי הסטוריה של נפילות, כמעט בכל מקום בארץ ובעולם. רק מזל יש לי - שאני יודעת ליפול "טוב". בד"כ זה נגמר במכות יבשות, שיפשופים וכד'. כמובן שכשדואבים - המחשבות נודדות לכל מיני כיוונים. אני זוכרת שבפעמים הנדירות שיצא לי לעבור ליד הקריה, בזמן שהייתי חיילת - תמיד בירכתי בלבי על שלא הגעתי לשם. אין מה לעשות. הצבא מבוסס על הלוחמים. אך כדי שללוחמים יהיה הכל - הוא צריך שובל של מקצועות בלתי לוחמים, כולל גם "פקידים". אני מזמן הפסקתי לקנא באלה ולכעוס עליהם כי הבן שלי תמיד קרבי. אני יודעת שהוא לא יכול אחרת, ואני והמשפחה "אשמים" בזה במידה רבה...

 

[AyalaN]

ויש את אלו

שהם לא קרביים, ועדיין קורעים את התחת, ועדיין יוצאים (או הולכים לצאת, כמוני למשל) פעם בשבועיים הבייתה. וכן, גם זו חוויה של צבא כצבא, ולא כסתם עבודה (למרות שאני עדיין בקורס). כמו שנאמר כאן, ואף על פי שאני צעירה, עכשיו אני יודעת שהצבא לא מורכב רק מלוחמים, או רק מפקידים, או רק מאנשי מודיעין. כולם מאוד תלויים בכולם. וכל אחד צריך לעשות את מה שהוא טוב בו.

 

[אמא פולניה1]

נכון מאוד איילה, משפטים חכמים.

כל אחד תורם בדרך שלו ובמה שהוא טוב. קבלי ממני

 

[האילתית 2]

איילה, קבלי ../images/Emo24.gif וגם../images/Emo141.gif

אני מסכימה עם כל מילה שכתבת. הצבא בנוי על לוחמים, תומכי לחימה ומיגוון תפקידים גדול,וללא כל אחד אחד מהם אולי הייתה קריסה. יחד עם זו , אני מניחה שהכוונה לא הייתה לאלו שעושים תפקידם נאמנה (גם בקריה) ,אלא לכאלה שעושים "תפקיד" (קשה לי אפילו להגדירו) ומהר לסיים ולברוח לקניון ,הבייתה או לסרט.

 

[treeman]

די להתנשאות על חיילי הקריה.

אבקש להעיר לגבי צרות העין על חיילי הקריה. מישהיא מבין המגיבות, עצרה לרגע ושאלה את עצמה, מי הם אותם חיילים ששותים קפה וקונים ג'ינס בעזריאלי? האם חלפה בראשכן ולו לשבריר שניה המחשבה שרוב משרתי הקריה, ובוודאי הבנים שבינהם, הם בעלי פרופיל רפואי נמוך,שהצבא החליט שהם לא כשירים להיות קרביים? כשאתן רואות חייל בעזריאלי, לכאורה בריא ושלם, אתן יודעות איזה תיק רפואי הוא סוחב? איני מתכוון כמובן למי שפנה לקב"ן וקיבל פרופיל נפשי,אלה אכן שייכים לזן מיוחד והם עדיין מיעוט. רוב חיילי הקריה לא ממש בחרו בחירה חופשית להיות ג'ובניקים. בארצות אחרות ספק אם אנשים כאלה היו כלל מגוייסים, אבל אצלנו הם משרתים באופן שבו הם מסוגלים לשרת ולתרום,אולי צריך להשוות אותם לאלו ש"תורתם אמנותם" ואינם משרתים דקה, ולא לבעלי הפרופיל הקרבי הרוצים ויכולים להיות כאלו.

 

[סמדר בנ]

שלום טרימן

אם קראת בעיון - בטח שמת לב שהסתיגתי בתוך דברי, ואני יודעת ממקור ראשון שיש מספיק חיילים כביכול "ג'ובניקים" שעובדים קשה מאוד, או שמשובצים שלא מבחירתם, בעלי פרופיל נמוך, בעיות ת"ש ועוד כאלו. אין זה עדיין אומר שאין מספיק כאלו שמחפשים את החיים הקלים ואת ה"ג'וב" -גם כאלו אני מכירה מספיק - אלו שהופכים עולמות בשביל לצאת משיבוצים רחוקים או שירות קרבי - ואני לא מתכוונת שוב, לאלו שיש להם סיבה מוצדקת לכך. כאלו שמשרתים קרוב, וגם בתפקיד שניתן להם יעשו את המינימום ולא את המקסימום. כמו שאומרים "אין מלאכה שאינה מכבדת את בעליה" - זה נכון, תלוי מי הבעלים... אני מכבדת כל מי שתורם, ברגע שהוא תורם לפי יכולתו. אני מכירה ילדים עם נכויות שהתנדבו לשרת בצבא - כמובן ששובצו קרוב - בפניהם אני מורידה את הכובע! מצד שני אני גם מורידה את הכובע בפני כל אותם שמחפשים להתנדב למסלולים קשים ביותר ומסתכנים יוםיום. יש לנו כאן בפורום דוגמאות לבנים שנאלצו "לרדת" משרות קרבי בעל כורכם בשל בעיות רפואיות, או שמשובצים בשיבוץ מצוין ומעניין אבל מצטערים שהם בבסיס פתוח. אני מכירה פקידות שעושות נפלאות בתפקידן עד שכל המשרד תלוי בהן (וחלקן אף מוחתמות קבע או נשארות לעבוד כאזרחיות - מרוב שהן טובות), ואני מכירה גם את הפקידות שיושבות מאחורי הדלפק, מורחות לקה ולועסות מסטיק ועושות טובה שמרימות את הטלפון. המחשבות שלי נבעו משילוב של עייפות, אבל, דאגה לבת אחת שפה, ולבת אחת ששם... אגב, באיזה חיל אתה משרת?